מה שעושה בית המשפט המחוזי בחיפה למשטרת ישראל בימים האחרונים הוא לא פחות משערורייה. שיאה עוד לפנינו, בדיון שיתקיים מחר (ה'). משטרת ישראל זומנה, לצד נציגי תקשורת, לדיון בהאשמה כי ביזו את החלטת בית המשפט בכך שחשפו פרטים על חשוד בפרשייה פלילית חמורה.
המשטרה החבוטה שלנו, דלת המשאבים, שהתקשורת מתנגחת בה על בסיס יומיומי שאינה עושה די, הנה זו דווקא נחושה לפענח פרשייה שאנחנו בצו בית המשפט מנועים מלספר אודותיה. היא מחזיקה אצלה גבר במעצר. הוא חשוד בעבירות מין, בין היתר בקטינות (וזה כל מה שמותר לי לומר) והמשטרה רוצה לעודד נפגעות פוטנציאליות נוספות להגיש תלונה שתעזור לשפוך אור על היקף מעלליו.
אלא שסניגורו של האיש, שטען שעות ארוכות בלהט ובכישרון רב בפני בית משפט השלום בעכו ובפני בית המשפט המחוזי בחיפה, הצליח פעם אחר פעם להשיג מבית המשפט המותש דיונים בדלתיים סגורות ואיסורי פרסום נרחבים כל כך, שאף את השורות האלה אני כותב בדחילו ורחימו שמא אחטא בכך שאלין על העוול.
השופטת, תמר שרון נתנאל, זימנה את משטרת ישראל שתתייצב לפניה לבירור העניין - הפעוט, יש לומר, ביחס לפרשייה עצמה. לצד המשטרה זימן בית המשפט גם גורמי תקשורת, בהאשמה זהה (גילוי נאות: לא את כותב שורות אלה, שבטנו מתהפכת על כך שציית להוראות השופטת, וחטא למצפונו).
השופטת תמר שרון נתנאל (צילום: אתר הרשות השופטת)
בדיון קודם לא אפשרה השופטת לעיתונאים, ואני בתוכם, לטעון את אשר יש להם לטעון בזכות הפרסום המתבקש. גם לא לאם אחת הקטינות. גם לא לעורכת הדין המלווה אותן. השופטת הדפה את כל אלה מהאולם, ובתום הדיון אף הייתה קצרת רוח מלהסביר את החלטתה הלא שגרתית והראויה להסבר. כעת יידרשו השוטרים והעיתונאים שזומנו לדיון מחר להסביר מדוע חטאו ופרסמו חס וחלילה איזה פרט שלא היו אמורים לפרסם על-פי הוראותיה הסתומות-מה של השופטת.
אמנם בסופו של דבר התירה השופטת סוף סוף את פרסום שמו של החשוד, אבל מהחלטתה משתמע כי נאסר לפרסם כל דבר אחר על אודותיו, כמו למשל את תמונתו או את מקום מגוריו. אלו פרטים שלאור הנסיבות חפצה המשטרה לפרסם: אולי מישהי שלא כל כך יודעת עדיין לקרוא תיזכר בו כשתראה את תמונתו? אולי תזהה אותו בצילום מישהי שהכירה אותו בכינוי ולא בשמו כפי שהוא רשום במשרד הפנים ועל פיו במערכת המשפט, כפי שהתירה השופטת בדקדוק קפדני? אולי מישהו שראה אותו מרחוק וכלל לא יודע את שמו, יבוא ויספר למשטרה את שראה?
איפה עוד בעולם משטרה המחפשת עדויות כנגד חשוד בעבירות מין מנועה מלפרסם פוסטר ועליו תמונתו? היכן עיקרון העל של פומביות המשפט, שלפי ההלכה המשפטית כוללת את פרסום זהותו של מי שמעורב בהליכים פליליים? היכן אמירותיו הנחרצות של בית המשפט העליון בדבר חשיבות הפרסום בשלבים מוקדמים עוד טרם הגשת כתב אישום, במיוחד בחשד לעבירות מין, כדי לעודד נפגעות נוספות לפנות למשטרה? ומה עם זכות הציבור לדעת, שבמקרה כזה היא חובה אתית ליידע?
להתנהלות כזו של בתי המשפט עלולות להיות השלכות ארוכות טווח. חוקרי משטרת ישראל בתחנה המדוברת, שעושים ימים כלילות כדי לאסוף ראיות, מתקשים להגיע למתלוננות נוספות. מסתמן שהם מצטערים כבר על שביקשו להתיר את הפרסום
בוודאי שהעקרונות האלה אינם מתקיימים בוואקום, ויש לאזנם, אבל גם עם העובדה שמדובר במי שמעצרו הוארך פעם אחר פעם, על ידי שופטים שונים, שכולם מצאו חשד סביר כנגדו. בשלב זה, אחרי כל ההחלטות האלה, בוודאי ובוודאי שהחשד הזה אינו "קל כנוצה".
להתנהלות כזו של בתי המשפט עלולות להיות השלכות ארוכות טווח. חוקרי משטרת ישראל בתחנה המדוברת, שעושים ימים כלילות כדי לאסוף ראיות, מתקשים להגיע למתלוננות נוספות (ולמרבה הצער נאסר לומר כמה כבר ישנן), וצפויים עכשיו ל"זובור" בדיון על "ביזיון בית המשפט". מסתמן שהם מצטערים כבר על שביקשו להתיר את הפרסום.
הנזק שעלול להיגרם לאינטרס המשותף של המשטרה, התקשורת, הקורבנות והציבור במקרה הזה, עלול להשליך על התנהלותה של המשטרה במקרים דומים בעתיד.
הזוכה הגדול מן ההפקר, תרתי משמע, הוא החשוד עצמו. התהפכו היוצרות. כולם סובלים חוץ ממנו ומסנגורו שמן הסתם מחככים ידיים בהנאה. זו תוצאה הפוכה מהמטרה למענה הוקם היכל הצדק המפואר של בית המשפט המחוזי חיפה.
יואב איתיאל הוא כתב "וואלה" בחיפה והצפון