עזה, אתמול (צילום: פלאש 90)

אי-שם בעומק ידיעה מאת רוני שקד וסמדר פרי על הנעשה בעזה, המתפרסמת הבוקר בעמ' 9 של "ידיעות אחרונות", נכתב כי "מטוסי חיל האוויר הפציצו אתמול גם את המערכת ואת בית-הדפוס של השבועון הרשמי של החמאס". בידיעה לא נמסר כל מידע על עיתונאים ואנשי דפוס שנהרגו או נפצעו במהלך ההפצצה, ומצד אחר, לא מצוין גם כי במערכת העיתון הוחבאו אמצעי לחימה או הוסתרו מפקדים צבאיים של התנועה. נראה כי מטרת ההפצצה של חיל האוויר הישראלי היתה לפגוע במנגנון התקשורת של חמאס, וזאת בשל המסרים שהוא מעביר, שאינם נוחים לישראל.

בידיעה של שקד ופרי אין כל התעכבות או מחאה על הפצצת העיתון של האויב, ובעיתונים האחרים אין כלל ידיעה על ההפצצה. עולה הרושם כי בעיני עיתונאים ישראלים, הפצצת מערכת העיתון הרשמי של האויב מתקבלת בהבנה. לפי ההיגיון הזה, ניתן היה להבין גם את חמאס אם היה מפציץ את בתי-הדפוס והמערכות של עיתוני ישראל, שכן הבוקר, לאחר הכניסה הקרקעית של כוחות צה"ל לרצועת עזה, העיתונים מציגים בהרחבה את העמדות והמסרים הרשמיים של הצבא ומשמשים בפועל כבטאונים של צבא ההגנה לישראל.

מלחמת קיום

מלחמות הן אולי מאורע נורא מעצם טבעו, שבו לא משנה מי הצד הצודק, שכן בסופו של דבר כל המעורבים בהן מפסידים, אבל דווקא המלחמה הנוכחית יוצאת דופן באופן מובהק מכל היתר. איך יודעים שהיא יוצאת דופן? קוראים עיתונים. לפי העיתונות של הבוקר, במלחמה הנוכחית דווקא יש צד אחד שצודק באופן מוחלט (תשמחו לדעת שמדובר בנו, הישראלים), ודווקא בה צפויים להיות מנצחים (התקווה היא ששוב יהיה מדובר בנו, הישראלים).

קחו, למשל, את כותרת מאמרו של בן כספית ב"מעריב", התופס למעלה מעמוד שלם בעיתון, הקוראת "אין מלחמה מוצדקת יותר". ממש כך. יותר ממלחמת העצמאות, יותר ממלחמת ששת הימים ויום כיפור. מהיכן נשאבת כמות כה גדולה של צדק? ובכן, לדברי כספית, מדובר במלחמת קיום ("חוזרים לעזה כדי להישאר בחיים"), ומלחמת אין ברירה ("הדרישה 'לדבר עם חמאס' משוללת כל אחיזה במציאות"). משום כך, אגב, הוא גם חושב, כנראה, שאין כל מקום לרחם על אוכלוסייה אזרחית בעזה שעלולה להיפגע מהלחימה ("אין רחמים במקום הזה").

דובר צה"ל אבי בניהו (צילום: דובר צה"ל)

כספית משבח את ההנהגה, שלמדה, לדבריו, את לקחי לבנון, ומקווה שגם התקשורת למדה את לקחיה מהמלחמה הקודמת. האם בכך הוא מבקש לראות עיתונאים מפוכחים יותר, או עורכים המעניקים זכות דיבור למתנגדים לעמדות הרשמיות של המדינה? לא. נראה שהוא מבקש את ההפך – איחוד שורות וצנזורה מוגבלת. "צריך להתפלל שהימים הקרובים לא יהיו ימי היסטריה", כותב כספית, ומציע "לפרסם מספרי הרוגים פעם אחת, בסוף היום". בהקשר זה קולע כספית לדעתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. כספית מצטט את אולמרט כמי שאמר כי "אין אמיצים, נועזים ונחושים מהפרשנים", אבל בה בעת מביע חשש מפני דברי הפרשנים מרגע שיתחילו ליפול חללים בשורות החיילים הישראלים.

כספית, כמובן, אינו היחיד המחזיק בעמדות הללו. איתן הבר כותב הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי זו "מלחמה על הבית. מלחמה על החיים, על הזכות לחיות חיים נורמליים, לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב", ובקיצור – "מלחמתם של בני אור בבני חושך". עמדות דומות ניתן למצוא גם במאמרים מאת כותבים אחרים בעיתונים אחרים, אבל, כרגיל, את עיקר המסרים התועמלניים מעבירה הבוקר העיתונות המודפסת באמצעות הידיעות החדשותיות, ולא במאמרי הפרשנות.

ששים לקרב

אמיר בוחבוט ומיה בנגל מביאים הבוקר ב"מעריב" מדברי "דני, בן 31, תושב ירושלים. נשוי ואב לשניים", שגויס אתמול בצו 8. "אני שמח", הוא מצוטט, "אני מוכן לעשות הכל למען מדינת ישראל". אמנם, לדבריו האשה דואגת ו"אין דרך להרגיע אותה", אבל נראה שאין ברירה. "דיברתי עם החבר'ה שלי וכולם מרוצים", הוא אומר, ומוסיף כי הוא "סומך על שר הביטחון". דבריו של דני מתפרסמים על פני ארבע פסקאות שלמות בידיעה. רק פסקה אחת מוקדשת לרוני, בן 36, תושב המרכז, שדווקא חושש להיכנס לפעילות מבצעית בעזה (ולא חס וחלילה מתנגד לה). בידיעה נפרדת מציין אמיר בוחבוט כי עם תחילת הירי הארטילרי, "קצין של חטיבת גולני שעמד בכניסה לכפר עזה חייך", ואילו עמוס, חייל מילואים ממרכז הארץ, אמר לו: "שהאשה תצרח והעבודה תחכה. הגיע הזמן".

חיילי צה"ל בגבול הרצועה, שלשום (צילום: פלאש 90)

כותרת ענק לידיעה מאת יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" קוראת "אני נלחם בשביל אמא", ציטוט מפי לוחם מגולני המתגורר באשדוד מוכת הרקטות. הלוחם מדווח על מוטיבציה גבוהה במיוחד שלו ושל חבריו, והידיעה מלווה בתצלום [רויטרס] שבו נראים קבוצת חיילים, קרן לייזר המשוגרת מאחד מהם, וחיוך המשוגר מאחר. ידיעה אחרת מאת יהושוע מוקדשת הבוקר לגיוס המילואימניקים. הידיעה מלווה בתצלום גדול ממדים [יריב כץ] ובו נראה האזרח המתגייס בביתו, מחזיק בנעלי הצבא ומחייך חיוך גדול. חברתו מחבקת אותו, ואיכשהו גם היא מחייכת. אלה הם עמית שוורץ וחברתו הדס, שנראים כמעט מאושרים על שעמית מסכן את עצמו למען המולדת, אלא שמקריאת הידיעה עולה תמונה שונה במעט. עמית אומר שהוא דווקא "מפחד, כמו כולם", וזוגתו, שבהריון, "מאוד דואגת".

על דיווח הנוגע לנפגעים פלסטינים מהאש הארטילרית של אתמול ומההפצצות האוויריות אין בכלל מה לדבר ביום שכזה; אפילו לא בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", אלא בקושי רב באותיות הקטנות של הידיעות הפנימיות.

בעזרת השם

כידוע, אחד ההבדלים בינינו (דמוקרטיה, שפויה, רציונלית), לבינם (תיאוקרטיה דיקטטורית, מעוותת היגיון, א-רציונלית) נובע מכך שהם פונדמנטליסטים דתיים, ואנו לא. זו גם הסיבה, לפי המאמר של כספית הבוקר ואינספור מאמרים אחרים, שבעצם אין עם מי לדבר. אלא שמסתבר כי בעתות קרב גם אנחנו יודעים להיעזר בכוחות עליונים.

התצלום המודפס על פני כל עמוד השער הכפול בגודלו של "ידיעות אחרונות" מציג חייל חמוש עד שיניו המחזיק בידו ספרון תפילה ומתפלל [מתן חכימי, דובר צה"ל]. דן מרגלית פותח את מאמרו הבוקר ב"יש ימים כאלה, שיהודי נושא בלבו תפילה", ואיתן הבר מבקש "אלוהים ישמור".

חייל צה"ל לפני הכניסה לרצועת עזה, אתמול (צילום: דובר צה"ל)

אמיר בוחבוט מדווח ב"מעריב" על לוחמים שהתארגנו לקראת הפלישה לעזה ב"שירה אדירה ומצמררת: 'אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען'". מעט אחר-כך, הוא מדווח, הודיע קצין הלוגיסטיקה בקשר כי "הלוחמים חצו את הגדר. תקראו פרק תהילים – לא יזיק".

המגמה מגיעה לשיאה בידיעה נפרדת, תחת הכותרת "תפילה לשלומם", ובה מדווח בוחבוט כי לוחמים בצבא ההגנה לישראל ביקשו מהרב הצבאי הראשי לברך אותם באופן אישי. קצין מזרועות היבשה אף מספר לו כי "כשהוא הניח את היד על הראש שלהם עברה בי צמרמורת. הוא איש מיוחד, ולנו יש לוחמים אדירים". את הידיעה מלווים שני תצלומים, האחד של הרב הצבאי הראשי מניח כפות ידיו על לחיי לוחם [יהודה לחיאני], והאחר של טקסט  ה"תפילה לפני יציאה לקרב". כל קורא "מעריב" מוזמן למלמל אותה הבוקר. כמאמר קצין הלוגיסטיקה, "לא יזיק".

בלי עיתונאים

מה בדיוק קורה בעזה? קשה לדעת. גם מפני שהעיתונים נסגרו מוקדם, וגם משום שעיתונאים אינם מורשים להיכנס לרצועה. לא רק עיתונאים ישראלים, גם עיתונאים זרים. אף שבג"ץ אישר כבר ביום רביעי כניסה של מספר מצומצם של עיתונאים לרצועה, הרי שביום שישי האחרון, כשיצאו בעלי הדרכונים הזרים דרך מחסום ארז, לא אופשרה כניסתם של עיתונאים בטענה כי החיילים במעבר הגבול עסוקים מדי. העיתונאים הזרים, אם כן, ייכנסו רק אחרי כוחות צה"ל, ובינתיים לא יוכלו לדווח בזמן אמת מהשטח.

אבל לא תמיד חייבים להיות בשטח כדי לקבל מידע, או להצניעו. חלק מהמידע שהגיע לידי העיתונאים הישראלים אינו מובלט בעיתונים ומבצבץ רק מקריאת הידיעות והטורים עד תומם.

טיל גראד נורה מרצועת עזה לכיוון ישראל (צילום: פלאש 90)

כך, למשל, רק מקריאת הטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" עולה כי חמאס היה מוכן בסוף השבוע לקבל הפסקת אש ל-48 שעות עם אפשרות להארכה, ו"ישראל היא שדחתה את היוזמה: לא היה בה פתרון של ממש לבעיות שבגללן יצאה ישראל למבצע". רק בלב ידיעה מאת עמוס הראל, אבי יששכרוף וברק רביד מצוין כי כמה מהפגזים שנורו אתמול לעזה הם "פגזי מצרר ששוגרו לשטחים פתוחים", וכי בגדה המערבית נוקט פת"ח יד קשה לדיכוי חמאס ("בישראל מתרשמים לטובה מהדרך שבה מטפלת הרשות הפלסטינית מחמאס בגדה המערבית. בסוף השבוע התקיימה הפגנה גדולה של תומכי החמאס בחברון, שפוזרה בידי מנגנוני הרשות תוך שימוש באלימות רבה"). על המצב בעזה ניתן לדעת לרוב רק בעקיפין, כמו במשפט הבא המופיע אי-שם בטור פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. השניים מזהירים כי חמאס עשוי גם "לנצל את המשבר ההומניטרי הקשה המתפתח ברצועה".

שקט, חודרים

ב"ישראל היום", העיתון התקיף ביותר באופן רגיל, מוקדשת הבוקר ידיעה נפרדת וגדולה למדי להפגנת השמאל נגד המלחמה שנערכה אתמול בתל-אביב [יהודה שלזינגר ושלומי דיאז]. בעיתונים האחרים ההפגנה מוזכרת בשורה בודדת ("ידיעות אחרונות"), בידיעת תצלום ("מעריב"), או בידיעה משולבת שרובה מוקדש לסיקור הפגנה דומה וגדולה בהרבה שנערכה בסחנין ("הארץ"). אפשר לתרץ זאת בכך שב"ישראל היום" ברור מראש מה תהיה תגובת הקוראים לידיעה, ולכן אין חשש לשבירת הקונסנזוס בעד המלחמה בקרב קוראיו. ובכל זאת, העיתון ראוי לשבח על שהוא מציג באופן בולט יחסית קולות של יהודים המתנגדים למלחמה.

הפגנות בעד ונגד המלחמה בעזה, אתמול בכיכר רבין (צילום: רוני שוצר)

הפלורליזם הזה משתלב גם בחופש הניתן למבקרת הטלוויזיה של העיתון, שיר זיו, להביע את דעתה על התקשורת המגויסת כפי שהיא ניבטת מהמרקע. "שקט, חודרים", כותבת הבוקר זיו על סיקור הפלישה הקרקעית אתמול לרצועת עזה, תוך שהיא מותחת ביקורת על הדיווח העמום של הערוצים הישראליים. "רק אחרי שהסוכנויות הזרות פירסמו, נודע לצופי מהדורות החדשות בישראל מה שידעו כבר אזרחי העולם [...] מי שבאמת רצה להבין מה קורה ולקבל מידע אמין בזמן אמת, נאלץ שוב לזפזפ לערוצי החדשות הזרים".

אגב מחמאות ל"ישראל היום", מאז תחילת המבצע מפרסם מדי בוקר בועז ביסמוט סקירה קצרה של כותרות העיתונות הזרה ביחס למלחמה. המדור מומלץ לקריאה. הבוקר מוזכרת בו ידיעה מה"טיימס" הלונדוני, ולפיה טילי חמאס עלולים להגיע עד לכור הגרעיני בדימונה.

יחד עם זאת, העיתון ממשיך לשמש שופר לתעמולה של מפלגת הליכוד, גם בתקופת המלחמה. הבוקר מוקדש עמ' 17 כולו (ידיעה וטור פרשנות) להתקפה על ציפי לבני, בעקבות דברים שאמרה בחוג בית בתל-אביב. העיתון תוקף את לבני על שהפרה את התחייבותה להשעות את הקמפיין הפוליטי בעת מלחמה, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהתפקיד שהוא עצמו לוקח כחלק מהקמפיין הפוליטי של הליכוד.

הבחירות יתקיימו במועדן

קרדיט יש להעניק גם ל"ידיעות אחרונות", שלמרות כל הבלגן מסביב, ממשיך עם פרויקט "המורה של המדינה", שהשיק לאחרונה בשיתוף עם מפעל הפיס והסתדרות המורים. הבוקר הצליחו להכניס ידיעה על המיזם לעמודי החדשות וכתבה למוסף "24 שעות". הבחירות הכלליות אולי יידחו, אבל אלה של "ידיעות אחרונות" יתקיימו במועדן.

ענייני תקשורת

כפי שהוכרז לפני כשבועיים, עיתון "הארץ" מתפרסם הבוקר עם כמה שינויים. המוסף "ספורט הארץ" יוצא בפורמט טבלואידי, עם סמליל חדש. המוסף בן תריסר עמודים, כלומר, שווה ערך לשישה עמודי ברודשיט, כשהעמוד הראשון מתפקד כשער – נטול ידיעות ומאמרים. כמו כן שב להופיע חלק ב' של העיתון, הכולל מאמרי דעה, מכתבים למערכת, מדורים, כתבה, מדריך קולנוע ומדור סודוקו. חדשות התרבות עברו לעמודים האחרונים של קונטרס החדשות, ושם גם נשאר מדור הבריאות השבועי.

לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי חברת החדשות של ערוץ 2 עשויה לקצץ כעשרה אחוזים משכר עיתונאיה ומנהליה הבכירים, כצעד ראשון בתוכנית קיצוצים נרחבת יותר.

רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי גדי סוקניק יגיש החל מפברואר הקרוב רצועת אקטואליה בימים רביעי וחמישי בערוץ 2.

ניצן רז, עורך מגזין "אוטו", פירסם באתר המגזין מאמר תגובה חריף בעקבות כתבתם של תחיה ברק ועומר אורי על מרוצי דראג בישראל, שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רז מפרט את הטעויות העובדתיות והבסיסיות בכתבה, ומשייך אותה למה שהוא מכנה "עיתונות היפראקטיבית".

אדי ישראל, צלם "מעריב" בדרום, כותב הבוקר בהרחבה על תחושותיו כצלם עיתונות המתעד פגיעות רקטות בנגב, לאחר שגראד פגע באביו ופצעו.