מי שלא התבגר בין השנים 1975-1982 לא יכול להבין את המשמעות העמוקה של "תופעת צביקה פיק" בתרבות הישראלית. הוא היה כוכב הפופ הישראלי הראשון, שמעבר לכישרונות ההלחנה והשירה שלו הבין את הפוטנציאל של הדימוי התקשורתי, וניצל אותו כדי להשיג פופולריות חסרת תקדים בישראל. הוא היה הראשון שהעז והצליח להפר את המיינסטרים המוסיקלי הישראלי, שהורכב משירי ארץ ישראל היפה ונגיעות של רוק רך מבית היוצר של שלום חנוך ואריק איינשטיין. הצמד ייצג אמנם איזשהי שובבות שבועטת בדימוי הצברי הישראלי הקלאסי (בעיקר חנוך), אבל עדיין ייצר מוסיקה עם ניחוח הארץ הטובה.
פיק, לעומתם, נחת מפולין כשהוא בן שמונה, והיה נטע זר. גם מבחינה מוסיקלית, כששילב בין מוסיקה קלאסית לפופ מודרני ובעיקר במראה שלו. המרד שלו לא התבטא בטי-שירט וג'ינס משופשף, אלא בתלבושות מבריקות, חולצות פייטים, מעילי פרווה וגלימות מלכותיות, שאותם הוא אימץ מעולם הגלאם רוק ודמויות כמו דיוויד בואי ואלטון ג'ון.
פיק לא רק מרד מבחינה מוסיקלית אלא גם בדימוי הגברי הישראלי, כשהיה הראשון להופיע עם איפור כבד, שיער ארוך וצבוע וקול מאנפף. מתחילת הקריירה שלו היה פיק מודע לכוח של בניית דימוי תקשורתי, וידע לתחזק אותו מול תקשורת שששה לסקר במדורי הרכילות את המעריצות ואת הנשים שיצא איתן, לצד דיווחים על אלימות כלפי אשתו ואהבתו לכדורגל. כלומר, למרות המשחק המגדרי האנדרוגיני שלו, לא היה עוררין על ההטרוסקסואליות שלו.
צביקה פיק, 1985 (צילום: משה שי)
פיק היה למעשה גם אליל הנוער הישראלי הראשון, שמעריצות איבדו את העשתונות בהופעותיו, עקבו אחריו והציעו לו הצעות מגונות. כל ההתרחשות סביבו היתה אנטיתזה לישראליות המחוספסת, הבלתי נוצצת, המינימליסטית והדוגרית.ישראליות לפיה כל מי שעוסק בעטיפה ולא בתוכן חשוד בצביעות, בחוסר כנות ובהתנשאות. תכונות שאכן יוחסו לפיק במשך השנים. האבסורד הוא שדווקא בשיא הצלחתו, מבקרי המוסיקה והתרבות קטלו אותו ולא התייחסו כלל ברצינות ליצירה המוסיקלית שלו, אלא לתדמית החיצונית בלבד.
אולם המעריצים, ובעיקר המעריצות, היו שבויים בקסמו. את העיתוי להצלחה הפנומנלית של פיק ניתן להסביר בתקופה בה פרץ לתודעה, כשמדינת ישראל אוספת את השברים של מלחמת יום הכיפורים ועייפה ממלחמות ופטריוטיזם וגם מהביטויים התרבותיים של אתוס המלחמות, כגון שירי הלהקות הצבאיות ושירי ארץ ישראל היפה.
פיק ניצל את תקופת המעבר הזו, שלוותה בהידוק הקשרים בין ישראל וארה"ב לקראת תהליך השלום עם מצרים והסכמי קמפ דוויד. התרבות האמריקאית כבר לא נחשבה מוקצה, סימני הגלובליזציה ניכרו בחברה הישראלית והתחזקו עם הזכיות של ישראל בתחרות האירוויזיון. קיום ושידור התחרות בישראל סייעו להחדרת הפופ והדיסקו לתוך המוסיקה הישראלית ופיק היה ראשון לזהות את המגמה.
פיק עבר מיצירת שירים "ארץ ישראליים" כגון "אין מדינה לאהבה" או "אני אוהב אותך לאה", לשירי דיסקו פופ מקפיצים כמו "מוסיקה" (מעלה מעלה) ו"אהבה בסוף הקיץ". לראשונה בתרבות הישראלית הפופולרית לא שרו על אהבות גדולות, אלא על התאהבויות קצרות וסטוצים על רחבת הריקודים, מבלי להתנצל ובליווי מוסיקה אלקטרונית וצעקותיו של פיק ברקע (וואו, טוטוטו, נהנהנה).
צביקה פיק, 1998 (צילום: משה שי)
לצד השלאגרים של רחבות הריקודים, פיק יצר גם מספר בלדות עם פתיחים ארוכים אינסטרומנטליים למילותיהם של משוררים עבריים (כמו "נאסף תשרי" ו"לא אני" של אלכסנדר פן), שהיו שילוב חדשני במוסיקה הפופולרית הישראלית.
הדימוי של פיק היה גדול מדי על התקשורת והתרבות הישראלית ולכן היא דחתה אותו, למרות ההערצה והאהבה של בני הנוער לכוכב שלהם. כבר מתחילת שנות ה-80 כוכבו של פיק החל לדעוך והוא הפך בהופעותיו הציבוריות על מסך הטלוויזיה, בתחרויות קדם האירוויזיון ופסטיבל הילדים, למושא ללעג ונחשב לפאתטי גם מבחינה מוסיקלית.
התחייה המחודשת שלו הגיעה בגדול בסוף שנות ה-90 לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ב-1998 עם שירו Diva. פיק אימץ את דנה כשעוד לא הייתה במיינסטרים. הוא הזדהה עם ה"אחרות" שבה וכתב לה להיטים כמו "אני לא יכולה בלעדייך". לאחר הזכייה קיבל פיק את התואר אליו חתר כל השנים: "המאסטרו".
ואכן, פיק הוא האומן הראשון שזכה למחזמר על-פי שיריו בתיאטרון הלאומי ("מרי לו"), במתכונת הפופולרית בווסט-אנד וברודווי. כדוגמת אלילי הפופ שלו כמו להקת "אבבא" ו"מאמה מיה". תואר המאסטרו היה שגור בפי הבדרן צביקה הדר, שהנחה את הקאמבק הגדול שלו כשופט בתוכנית הריאליטי "כוכב נולד", שהייתה בתחילת שנות ה-2000 למשאבת הרייטינג מספר אחת בטלוויזיה המסחרית הישראלית. כך חזר פיק למרכז התודעה של התרבות הישראלית.
צביקה פיק (צילום: משה שי)
הפורמט של הריאליטי ותרבות הטראש התאימו לפיק כמו כפפה ליד. בכל תכנית היה מופיע עם תלבושת אחרת ומשקפי שמש לשמירת דיסטנס ה"כוכבות", ופלירטט עם המתמודדות. "כוכב נולד" שימשה כפלטפורמה לתזכורת לרפרטואר המוסיקלי הרחב שלו, שזכה הפעם גם להכרה באיכותו המוסיקלית, שלא ניתנה לו בזמן אמת.
פיק התאים לעידן התרבותי הפוסטמודרני, שמתאפיין בטשטוש הגבולות בין תרבות פופולרית לתרבות קלאסית ושילוב ביניהם. הוא יצר דימוי תקשורתי של מאסטר מוסיקלי וכוכב ריאליטי, שנבנה גם בדוקו-ריאליטי על חייו - "המאסטרו", שם נחשפו לעיני כל המנהגים "המלכותיים" שלו כשהעסיק נהג אישי ונזף בנותני שירות.
מבחינה מוסיקלית פיק כמעט לא יצר להיטים בשני העשורים האחרונים. לא היה בכך צורך. הדימוי של המאסטרו עשה את שלו ומקומו בתרבות הישראלית כבר נכבש. המעקב התקשורתי אחר ההידרדרות הגופנית שלו לאחר שלקה בשבץ מוחי לפני כארבע שנים, רק האדיר את המיתוס של פיק. למרות מצבו הוא המשיך להתראיין, להופיע מידי פעם והצליח אפילו לשיר במופע המחווה לכבודו, כשכוכבים צעירים שרים את שיריו.
כך, בזכות הדימוי התקשורתי העוצמתי שלו, אותו אליל נוער שהיה שנוא על התקשורת והממסד בשיא הצלחתו, הפך ל"נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית", כדברי ההספד של ראש הממשלה יאיר לפיד.
הפולני המרדן, שלעג למאפייני הישראליות הצברית לטובת הקוסמופוליטיות האירופאית ותרבות הפופ האמריקאית המסחרית, זכה להספד גם מנשיא המדינה יצחק הרצוג: "הוא היה ישראלי כל כך, והתחבר באופן עמוק לשורשים העבריים העשירים שלנו, ובה בעת שיקף את יופי פניה של מדינת ישראל בעולם כולו".
השורשים של צביקה פיק לא היו עבריים וגם לא המוסיקה שיצר, אבל הם עברו ניכוס בהתאם לדימוי התרבותי הפוסט-מודרני והקוסמופוליטי של מדינת ישראל העכשווית.