במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר ארוך, כ-3,000 מילים, מאת אורי כרמל, שכיהן כראש מח"ש בשנים 2011-2018. כרמל מתמקד בחקירת היחידה בראשותו את נסיבות הריגתו של יעקוב אבו אלקיעאן בינואר 2017, במהלך פינוי אום אל-חיראן, ומספק עדות מזעזעת על התככנות של המפכ"ל דאז רוני אלשיך והרפיסות של פרקליט המדינה דאז שי ניצן. אם לקרוא מאמר אחד השבת, זהו המאמר המומלץ.

המציאות הנוכחית הביאה לכך שלצד פעילי זכויות אדם, שטענו מן הרגע הראשון שאבו אל-קיעאן אינו מחבל כפי שתואר בתקשורת, אלא קורבן תמים של משטרה בעלת אצבע קלה על ההדק, גם תומכיו של בנימין נתניהו נתלים כיום בעדויות כמו זו של כרמל, כדי למוטט את האמון ברשויות אכיפת החוק בישראל ולבסס את הסברה בדבר "תפירת תיקים" לראש הממשלה לשעבר. בשונה מסגנו באותה העת משה סעדה, כרמל לא מזכיר במאמרו את נתניהו ולא קושר בין הכשלים בטיפול בפרשת אבו אלקיעאן לבין חקירת מי שכיהן אז כראש ממשלה.

כמה בלתי מעורבים מותר לצבא המוסרי בעולם להרוג בעזה ביחד עם מי שמחסלים

במרכז תשומת הלב של עיתוני סוף השבוע סיכומים למבצע "עלות השחר" והבחירות המקדימות בליכוד.

בכל העיתונים, למעט "הארץ", אפשר למצוא וריאציות שונות על שירי הלל לאיכות המתקפה הצבאית של צה"ל על פעילי הג'יהאד האסלאמי בעזה. בן-דרור ימיני כותב ב"ידיעות אחרונות" ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם" ומזכיר כי בעוד צבאות מערביים אחרים מפציצים ריכוזי אוכלוסיה כמעט בלי הבחנה ומביאים להרג מאסיבי של אזרחים בלתי מעורבים, פסיקת בג"ץ מחייבת איסור על פגיעה ביותר מאדם בלתי מזוהה אחד במהלך "סיכול ממוקד" ואיסור מוחלט לבצע פעולה כזו במצב שבו יש חשש לפגיעה בנשים וילדים.

לילך סיגן קובלת ב"מעריב" על כך שה"ניו-יורק טיימס" הקדיש כותרת להרג ילדה בת 5 בעזה מירי צה"ל (היא אינה כותבת את שמה, אלאא קדום) אבל לא ציין "שהיא הייתה בתו של בכיר בג'יהאד שחוסל על ידי ישראל". בנוסף, כותבת סיגן, ה"ניו-יורק טיימס" לא כתב דבר על הילדים העזתים שנהרגו משיגורים כושלים של רקטות עזתיות.

ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת עמירה הס המוקדשת ל-34 האזרחים שמתו בימי הלחימה, 19 מרקטות פלסטיניות כושלות ו-15 מירי כוחותינו. "על אף שאמצעי התקשורת הפלסטיניים מייחסים את כל ההרוגים לתקיפות צה"ל, תושבי הרצועה יודעים היטב שמספר גבוה מאוד של חללים נפל בעקבות שיגורי רקטות כושלים של הג'יהאד האיסלאמי", כותבת הס ובהמשך מוסיפה כי "מספר ההרוגים הגבוה מירי 'פנימי' מעורר תחושת מרירות גדולה בציבור הפלסטיני".

בידיעה, החריגה בנוף העיתונות הישראלית ושכמותה פורסמה ב"הארץ" גם אחרי סבבי לחימה קודמים בין ישראל לעזה, מופיעים כל השמות של קורבנות "הנזק האגבי", כולל נסיבות המוות של כל אחד. עוד נמצא מקום בעיתון לתצלומי כל הילדים שמצאו את מותם במבצע.

מקריאת הידיעה מתברר כי הרקטות הפלסטיניות הרגו 12 ילדים וילדות אבל גם כי צה"ל אחראי לא רק למותה של קדום (שלפי הס לא היתה בתו של ה"בכיר" שחוסל במתקפה אלא קרובת משפחה רחוקה יותר). לפי הס, צה"ל אחראי גם למותם של שתי ילדות אחרות (ליאן א-שאער וחנין אבו קאידה, שתיהן בנות 10), ילד (מוחמד חסונה, בן 13), ועוד ארבע נשים.

ב"שיחה מקומית" פורסמה אתמול כתבתו של יובל אברהם, המתבססת על עדויותיהם של חיילים ששירתו בחיל המודיעין, על התנקשויות צבאיות בפעילי אויב תוך ידיעה ברורה כי גם חפים מפשע ימצאו את מותם.

"היו לנו בצבא חוקים, לגבי כמה בלתי מעורבים מותר להרוג בעזה ביחד עם מי שמחסלים", סיפרה אחת החיילות ששוחחו עם אברהם. לפי התיאור שלה, הצבא אינו מתנהל לפי פסיקת בג"ץ שבה מתהדר ימיני ב"ידיעות אחרונות" וקצינים מורים על ביצוע התנקשויות גם כשהם יודעים בוודאות שהפעולה תביא למותם של ילדים.

מנהיג חזק לעם חזק

"הליכוד החדש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הפרשנית סימה קדמון מתארת את תוצאות הבחירות המקדימות בליכוד כאירוע "מגה-דרמטי". הפרשן עמית סגל, חולק עליה ועל הכותרת הראשית של העיתון שבו מופיע מאמרו וטוען כי מתוצאות הבחירות המקדימות התברר "שזה לא ליכוד חדש, אולי כחדש".

"מפלגה של איש אחד" היא הכותרת הראשית של "הארץ", על רקע תצלום של פעיל הליכוד איציק זרקא חוגג בעוז את הדמוקרטיה במפלגתו. "ביביזם מושחת ומשחית, מופקר וקונספירטיבי התפשט בזרם הדם של המפלגה", כותב יוסי ורטר בטור שאליו מפנה הכותרת הראשית.

"ניצחון לנאמני נתניהו", נכתב בשער "מעריב". בשולי טורו של בן כספית, המוקדש ברובו למבצע "עלות השחר", כותב הפרשן כי ברשימת הליכוד יש "אמירה מהדהדת של עשרות אלפי מתפקדים שהפקטור היחיד שקובע, מעל כל אידיאולוגיה, עיקרון או שיקול אחר כלשהו, הוא הנאמנות למנהיג".

בעיתוני אדלסון הנימה פחות ביקורתית.

"הבחירות בליכוד: לוין בראש, 7 פנים חדשות במקום ריאלי", נכתב בכותרת "מקור ראשון" האליטיסטי. גם בידיעה שבעמוד 4 ("הפנים החדשות של הליכוד: סנגורית, קבליסט וביסמוט") הכותבת עטרה גרמן לא מבדילה בין נאמני נתניהו שהתקדמו למי שנאמנותם המוחלטת למנהיג מוטלת בספק ונדחקו לאחור, אלא מסתפקת בהצגת חברי-הכנסת לעתיד.

ב"ישראל היום", שם לפני עשרה ימים בלבד עוד התפרסמה כותרת על הלחץ של יו"ר האופוזיציה נתניהו, מוקדשת הבוקר הכותרת הראשית לציטוט מפי אמיר אוחנה, מקום שישי ברשימה החדשה של הליכוד, שאומר: "לא חילופי דורות בליכוד אלא חילופי רעיונות".

בגוף הראיון שהעניק אוחנה ליהודה שלזינגר, משיב השר לשעבר למבקרים שהגדירו את הרשימה החדשה של המפלגה כ"ביביסטית". "יש ערך לנאמנות, נאמנות היא לא מילה גסה", אומר אוחנה ומדגיש: "הנאמנות שלנו היא לבוחרים שבחרו את נתניהו, זה מה שהם מחפשים. מצפים שנזרוק את הבוחרים לכלבים? לא יקום ולא יהיה".

הזיהוי המוחלט בין נתניהו לבוחרי הליכוד הוא תעלול רטורי נפלא, שמאפשר לשר המשפטים לשעבר להישבע אמונים לציבור עצום ומגוון של בוחרים שרק במקרה מתגלם בדמותו של אדם אחד, מנהיג מפלגתו.

עד כמה אוחנה עצמו נאמן לבוחרים של הליכוד? כותרת הראיון איתו היא "מי שמדבר על היום שאחרי בוחרי הליכוד כנראה חפץ בזה". סליחה, הכותרת היא "מי שמדבר על היום שאחרי נתניהו כנראה חפץ בזה".

הכתב הפוליטי אמיר אטינגר, רכש חדש יחסית ב"ישראל היום", כותב כי "לאור זהות הרשימה, בליכוד שוקלים להחליף את הקמפיין הממלכתי שקורץ לימין הרך, בקמפיין שמדגיש את המאבק במערכת המשפט".

פרשן "ישראל היום" יעקב ברדוגו מתלהב מהרשימה של הליכוד וכותב כי היא "המרענן הרשמי של הקיץ". מדובר לדעתו ב"ליכוד צעיר יותר, חופשי יותר, עם סדר יום לאומי, ליברלי ובעיקר משילותי".

עמיתו לעיתון אמנון לורד כבר מחלק תיקים בממשלת הליכוד הבאה: גלנט לביטחון, גנץ לשיכון, כץ או ברקת לאוצר. "הרשימה היא אטרקטיבית, היא מייצגת את הציבור ולא מורכבת מבוגרי הממסדים השונים", כותב לורד. בעוד דחיקתם של בכירים עד לא מזמן כיולי אדלשטיין וצחי הנגבי לא מוזכרת אצל לורד, העובדה שחברי מפלגת העבודה דחקו לאחור את עמר בר-לב ונחמן שי מעידה לדעתו ש"המפלגה לא מאמינה בעצמה".

עדות אופי

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" ראיון שערכה הדס צורי עם אראל סג"ל. "ביביסטים בעיניי זה לא כינוי גנאי", הוא אומר לה, "אני לא מעריץ אדם, אני מכבד תפיסה".

"את הלחימה בעוולות הדיפ סטייט לקחתי על עצמי כי לא היה מי שיעשה את זה", הוא מוסיף בהמשך, "כשהגעתי לגלי צה"ל ב-2016 התחילו תיקי נתניהו. עד אז העיסוק שלי בפוליטיקה היה בעיקר פובליציסטי, אבל אז גיליתי את הכלי של הפיכה פוליטית בכלים משפטיים שרביב דרוקר ייבא מאמריקה: פתאום צץ תיק הצוללות ואחריו שאר תיקי האלפים. התחלתי לקרוא את המציאות בצד השני והבנתי שקורה פה משהו לא הגיוני, אירוע לא נורמלי. בנוסף לזה, אני מכיר את נתניהו ויודע שהוא לא מושחת, ושהוא מאוד זהיר. הבנתי שמדובר במסע ציד ונשאבתי לתוך זה, כי זה עוול".

אגב, בראיון שואלת צורי את סג"ל על המחלוקת העמוקה שלו עם עיתונאים אחרים, המזוהים עם הימין אך לא עם נתניהו. היא גם שומעת ממנו על נסיבות עזיבתו את גלי-צה"ל ותאגיד השידור. אבל אין בראיון שאלה על מה שהתרחש לאחרונה בעיתון שבו הוא עדיין מפרסם טור שבועי, "ישראל היום", עיתון שהיה משועבד כמעט לחלוטין לנתניהו במשך למעלה מעשור, ואז, בתוך שבועות ספורים, התנער ממנו.

עסקת טיעון משופרת

לפי ורטר ב"הארץ", לנתניהו היה חשוב למלא את המפלגה בנאמנים לו "בעיקר בשביל עסקת טיעון משופרת".

כעת, בתזמון מושלם על רקע ההישג של נתניהו בהרכבת רשימה של נאמניו, שוב מקדם עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" את האפשרות לעסקת טיעון במשפט המו"לים.

סגל נזכר דווקא הבוקר לצטט חילופי דברים קצרים בין השופטים לסנגור של בני-הזוג אלוביץ', ז'ק חן, מאחד הדיונים שהתקיימו בחודש שעבר, שבהם תהו השופטים האם היה לאחרונה ניסיון של הצדדים לדבר על גורל "תיק 4,000".

"כזכור", כותב סגל, "הסדר הטיעון חוסל בעודו באיבו, בין היתר עקב מטח ביקורת קטלנית משמאל על היועמ"ש הקודם מנדלבליט, איך העז לוותר על סעיף השוחד בתיק 4000. נתניהו נראה אז די גמור מבחינה פוליטית, ורבים ממבקרי העסקה ביכרו שהוא ימשיך להתענות במשפט. הממשלה תיפקדה, והבחירות נראו רחוקות מאוד. בתוך יומיים, ותחת לחץ כבד, נסוגה בה צמרת הפרקליטות מהסכמות שנראו בעיניה עד אז מתחייבות לאור המצב בדיונים.

"מאז חלפה חצי שנה במונחים קלנדריים ושנות אור במונחים פוליטיים. נתניהו רחוק היום מרחק טעות הדגימה מחזרה ללשכת ראש הממשלה. כשחבריו ברשימה מבטיחים מהפכות משפטיות שהדחת היועמ"שית היא הקטנה שבהן, חלק ממתנגדי העסקה היו נותנים הכל כדי לחזור אחורה בזמן, ולזעוק: 'תחתום אביחי, תחתום'. במקרה או שלא, רמזי השופטים פוזרו ארבעה ימים אחרי נפילת הממשלה ופיזור הכנסת.

"האם אחרי הבחירות ייפתח שוב הפתח לעסקת טיעון? האפשרות לכך תעלה אם יתממשו רוב הסקרים, והבחירות תסתיימנה שוב ללא הכרעה. כדי לחלץ את שתי הספינות התקועות מהתעלה הצרה הזו יהיה צורך בפעולה משולבת, לא רק פוליטית, שתחבר את הלשכות במצודת זאב, בצלאח א-דין, אולי גם ברחוב הנשיא בירושלים".

סגל לא מזכיר כי ההסכם עם נתניהו חוסל גם משום שיו"ר הליכוד סירב לקבל הרשעה עם קלון שתמנע ממנו להתמודד שוב על תפקיד ראש הממשלה, אך חשוב מכך: כמו בשלל מקרים קודמים, גם הפעם הרכש היוקרתי של "ידיעות אחרונות", שעם פרוץ "תיק 2000" תהה פומבית כיצד יתכן שארנון (נוני) מוזס עודנו מו"ל של עיתון בישראל, מקדם מעל דפי העיתון של המו"ל הנאשם בשוחד עסקת טיעון לנתניהו, מהלך שצפוי גם להקל על גורלו המשפטי של מי שמשלם לו עבור פרסום טורי הפרשנות.

לפי הפרסומים, בהסכם שחוסל, כזכור, הסכים היועץ מנדלבליט לסגור כליל את "תיק 2000".

עוד תיאוריה

לפי ברדוגו ב"ישראל היום", מקדמי עסקת הטיעון הם דווקא גנץ וסער. בתסריט של הפרשן הנאמן לבוחרי נתניהו, גנץ וסער יפעלו אחרי הבחירות לקיום בחירות נוספות, שישיות במספר בשנים האחרונות, ואז, תוך שיתוף פעולה עם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, יגבשו הסכם עם נתניהו שעיקרו "פרישה תמורת הסדר טיעון". ברדוגו מכניס גם את לפיד לעסק, ומבסס זאת על העובדה שקלט למפלגתו את המקורבת של סער, ח"כ מיכל שיר, בלי "הסבר מניח את הדעת".

לעפרי אילני ב"הארץ" יש רעיון אחר איך להוציא את נתניהו מהמשוואה. לבעוט אותו למעלה ולהפוך אותו רשמית לאל.

חירות עם אחריות

במדור חדשות החוץ של "מקור ראשון", בעריכת אלחנן שפייזר, מתפרסמת ידיעה מתורגמת מאת סוזן נג'אני מסוכנות AFP תחת הכותרת "ערים ללבנים בלבד פורחות בדרום אפריקה".

העיתון הפונה לקהל המתנחלים, שחיים כאזרחי מדינת ישראל מחוץ לתחומי מדינת ישראל הריבונית בשטח המוגדר כבר למעלה מיובל כ"שנוי במחלוקת", כשלצדם פלסטינים נטולי זכויות בסיסיות החיים תחת משטרו של צבא זר, מספר על החיים היפים בדרום-אפריקה של אחרי עידן ההפרדה הכפויה.

"בלי אפרטהייד, מקיימים האפריקנרים את עצמם באופן אוטונומי ושומרים על תרבותם הייחודית. הצלחתם משמשת מודל ליישובים אחרים במדינה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה.

הכתבת נג'אני, שאינה לבנה, ביקרה בעיירה אורניה (Orania), יישוב שהוקם בתחילת שנות ה-90, עם פרפורי גסיסת משטר האפרטהייד הגזעני, אז רכשה קבוצה של אפריקנרים כמה עשרות אלפי דונם, הקימה "עיירה פרטית" וזכתה למעמד אוטונומי על בסיס החוקה הדרום-אפריקאית העדכנית. יש להם מטבע משלהם והם קרובים להשיג עצמאות אנרגטית, בזכות מיזם לוחות סולריים שהקימו.

"באזורים העשירים בשאר המדינה עבודת כפיים היא בעיקר מלאכתם של שחורים, אך כאן לבנים מנקים את רצפות הסופרמרקט, מפעילים מפוחי עלים וקוטפים את האגוזים במטעי הפקאן", נכתב. "בתים בסגנון המתיישבים ההולנדיים המסורתיים בכף התקווה הטובה עומדים לצד בתים מודרניים, שחלקם מופרדים זה מזה בגדרות נמוכות וחלקם ללא גדרות כלל, והגנים פורחים. ילדים רוכבים באופניים ומבוגרים יוצאים לריצה קלה ברחובות הנקיים. דגלי כתום-לבן-כחול – צבעי דרום אפריקה בימי האפרטהייד – מתנוססים ברוח אחר הצהריים באתרי בנייה של בתים חדשים, לתושבים שיצטרפו בעתיד לעיירה".

נג'אני פגשה כמה מתושבי העיירה, ש"מתעקשים שקהילתם אינה מבוססת על נוסטלגיה לימי האפרטהייד אלא בסך הכל חותרת ל'חירות עם אחריות'. לתפיסתם, הם מכוונים לקהילה שמנהלת את ענייניה שלה, הרחק מהפשע, מהפסקות החשמל, מהממשל המקומי הבלתי מתפקד ומשאר הבעיות שרודפות כיום את דרום אפריקה".

דובר העיירה ג'וסט סטריידום מתגאה שאורניה חריגה בכך שהיא מחרימה את "שיטת העסקת השחורים בזול". לדברי ויינאנד בושוף, מהחלוצים שהקימו את העיירה, הגזענות היא "ממש לא העניין" של המקום. כל אחד יכול לבקש להצטרף לעיירה, כל עוד אין לו עבר פלילי הוא מתחייב "לחלוק את ערכי העיירה ולהתחייב למטרותיה".

האם אחד הערכים הוא לא להיות שחור? מה פתאום. לפי בושוף דבר אינו מונע מאפריקנים שאינם לבנים לבקש להתיישב בעיירה – אך עד היום איש לא עשה זאת.

והצנע לכת

ב"מעריב" מעניק יובל שטייניץ ראיון פרישה קצר למדור הכלכלי של יהודה שרוני, פרשן שבמשך שנים מספק שירותי דוברות והסברה למוקדי הכוח בכלכלה הישראלית. שאלה לדוגמה: "הובלת מהלכים חשובים כמו צירוף ישראל לארגון ה-OECD, תקציב דו-שנתי, הקמת את ועדת ששינסקי למיסוי הגז ועוד. האם זה עושה אותך לשר אוצר טוב אולי יותר מביבי?".

התשובה, אגב, לא טובה בהרבה: "ביבי היה שר אוצר מצוין, אבל אני מתחרה על התואר שר האוצר הטוב ביותר בתולדות המדינה. אני גם לא מתווכח עם מי שאומר שהייתי שר האוצר הטוב ביותר. לא רק שחילצתי את המדינה מהמשבר, אלא שעשיתי מהלכים נוספים ובנוסף פירקתי את הפירמידות של הטייקונים. אני שמח שלפיד הלך בעקבותיי והנהיג תקציב דו-שנתי".

ב"דה מרקר" מכניס גיא רולניק את חזון הגז של שטייניץ ונתניהו לפרופורציה, ומתריע (על בסיס מחקר של "לובי 99") כי אם הממשלה הבאה תמשיך במדיניות האנרגיה של קודמותיה, יתרות הגז הישראליות יחוסלו בתוך שנים ספורות וישראל תמצא את עצמה עם משק חשמל מבוסס גז אך ללא תפוקה מקומית מספקת, מה שייאלץ את המדינה לייבא גז.

עושים לביתם

"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מפרסמים גם היום עמוד מערכתי למראה במימון בנק הפועלים.

ענייני תקשורת

חגי סגל מפנה את תשומת לב קוראי טורו במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כי המכרז החדש שיצא לאחרונה למנהל/ת תוכניות ומגזין ברשת ב' דורש בין היתר "נכונות לעבודה סביב השעון, כולל סופי שבוע", כלומר בשבתות.

בגיליון סוף השבוע של "ישראל היום" המחודש, תחת העורך עמר לחמנוביץ', אין כמעט מקום לידיעות חדשותיות. חזון ה"אופיניון פייפר" של עופר נמרודי משנת 2009 קורם עור וגידים. לחולשה הכללית של מערכת החדשות ב"ישראל היום" (גם כיום לאחר כמה מהלכים לחיזוקה בחודשים האחרונים) יש בוודאי תרומה משל עצמה למגמה.