מה עושים כשלא יודעים מה נכון ומה לא. מה עושים כשנתקלים בבעיה שאין לה פתרון, או שכל פתרון טומן בתוכו בעיה נוספת. ובייחוד, מה עושים כשהבעיה הנוספת הזאת אינה סתם שאלה הדורשת תשובה על הנייר, אלא היא עלולה לפגוע ולהרוג. לפוליטיקאים אין בעיה. הם תמיד יכולים להציג את עצמם כמי שיודעים הכל טוב יותר; הם אפילו אמרו את הדברים כבר אז, תמיד, אבל לא רצו לשמוע אותם, או שהם הכפיפו את דעתם לאלה שידעו טוב יותר. כבר איננו מצפים מהם שיתייצבו ויגידו: מצטער, אני לא יודע מה התשובה. פעם חשבתי שאני יודע, אבל אני כבר מבולבל. כל מה שאנחנו עושים, לא מסתדר. יש מצבים כאלה בחיים. ניסינו הכל, החל בשב ואל תעשה, וכלה בפלישה מסיבית. ניסינו לפגוע בחיילי האויב הפשוטים ובמפקדים שלהם. להפציץ שנאים ובארות, דירות בקומה הרביעית וחדרים בקומה השביעית, והכל חוזר ומתהפך. אין לנו שליטה על מה שקורה. זה מצב לא מוכר ומאוד לא נעים. אבל יותר מכך, אני לא מסוגל לעמוד בצילומים ובקולות של בני משפחות שכולות חדשות, בני משפחה חרדים במסדרונות ברמב"ם. דעת הקהל משתנה לנגד עינינו, ואין לנו תשובה.

הפתרון של הפוליטיקאי המצוי הוא להגיד, בעצם תמיד חשבתי ההפך. אומנם דיברתי על יד חזקה וזרוע נטויה, אבל על דש החולצה, מתחת לז'קט, יש לי בכלל סמל של ארבע-אמהות. לא יכולתי להשפיע. קיבלתי את הדין. באו אנשי הצבא לקבינט ואמרו שלא נעז לצאת מרצועת הביטחון. יהיה אסון. המושבים לאורך גבול הצפון יהיו כברווזים במטווח, ואם אנחנו לא יכולים לסבול תמונות של הלוויות צבאיות, מה יקרה כשיתחילו הלוויות של ילדי הגן.

הולכים אל אנשי הצבא. חלקם כבר השתחררו והצטרפו לממשלה, ועכשיו אפשר באמת לדעת מה דעתם. והפלא ופלא, גם הם חשבו כל הזמן שצריך לעזוב את לבנון. כמה חבל שהם מנועים מלספר על הדיונים במטה הכללי, אילו רק יכולנו להיות כולנו זבוב על הקיר שם, היינו יודעים שהם תמיד חשבו כך – או ההפך.

אנחנו לא יכולים להיות זבוב על הקיר, אבל יש לנו שליחים שהיו צריכים לדווח לנו, במגבלות הידועות, על הלוך הרוחות, על המגמות השונות, על התיזות והאנטיתזות. אנחנו כבר ילדים גדולים, יודעים לקבל חוות דעת אחת ושתיים ושלוש, גם כשמדובר בשאלות של חיים ומוות, לגבש דעה מושכלת וגם לשנות אותה, כשמשתנות הנסיבות. אבל נדמה שהיחידים שעדיין מתייחסים אלינו כאל ילדים קטנים, שאמורים לקבל את דעת הגדולים שיודעים, הם אנשי הצבא, באמצעות הכתבים הצבאיים. כי מה אפשר להגיד כשמופיע הכתב בשטח, מאחוריו הרי לבנון האפלים והמאיימים, הרוח מתבדרת בשערו, זקנו לא מגולח, המעיל שמוט, והוא מספר לנו מה קורה. עם הזמן למדנו שגם כשהוא מספר לנו מה קרה הוא לא תמיד אומר אמת, ובוודאי לא את כל האמת. פעם קיבלנו את המצב כפשוטו, והסכמנו לא לדעת, אם רק זה יבטיח שיהיה בסדר. היום, כשלא רק הכתב שלנו מדווח, אלא גם הצד השני – והוא לא כל-כך טיפש ולא כל-כך פרימיטיבי וכדאי להקשיב לו, מה גם שהוא מלווה את הדיבורים בצילומים מבהילים, ולא ממש חשוב מה מידת האותנטיות שלהם – כבר למדנו גם איך לשמוע את הדיווחים של אנשינו, על מה שנאמר בהם ומה שלא. הרי הילדים שנלחמים היום בלבנון נולדו כאשר האבות שלהם לחמו שם בשירות מילואים, וכבר אז ידענו שזה לא בדיוק כמו שמספרים ורוצים שנחשוב.

מה שמחזיר אותנו אל הבחורים המצוינים שלפני המצלמות. ב-19 בינואר הם דיווחו על מסיבת העיתונאים שכינס הרמטכ"ל לסיכום שנת הפעילות 1999, ובה הכריז בגאווה מרובה, בעזרת שקפים ודיאגרמות, שהשנה החולפת היתה טובה, והמחצית השנייה שלה הסתיימה בלא אבידות בלבנון. שיכללנו את השיטות, אנחנו מכים בחיזבאללה שוק על ירך, ומה שחשוב ביותר, לא סופגים אבידות. לא שהם לא מנסים, אבל יש לנו פטנט, וסוף-סוף עשינו מה שקודמינו לא הצליחו לעשות, למדנו אותם ומצאנו להם תשובה הולמת. הקולות המעטים שנבהלו ואמרו שכבר שמענו דיבורים כאלה, וגם בעבר הם היו סימן לחיזבאללה לשנות את הסטטיסטיקה, נבלעו בים שביעות הרצון והשמחה על ההישג. הרי אנחנו לא מאמינים באמונות תפלות. עכשיו אפשר להביט קדימה, רק עוד כמה חודשים, והכל מאחורינו. אפשר להתפנות לוויכוחים על רמת-הגולן ועל אבו-דיס.

שישה ימים לאחר אותה מסיבת עיתונאים התהפך, כידוע, הגלגל. ושוב מופיעים הכתבים מול הרי לבנון ומדווחים. אלא שהם לא מסתפקים בדיווחים ומוסיפים עליהם הכרזות נחרצות על מה שצריך לעשות: להכות את המחבלים מכה גדולה וכבדה וכואבת. בלי זה, המצב יהיה הרבה יותר גרוע. הכתבים – בייחוד אלה של שני ערוצי הטלוויזיה – לא סייגו את הדברים ולא אמרו שהם מביאים דברים בשם אומרם, גם בלי לציין את שמותיהם מחמת שיקולי צנזורה, אלא אמרו אותם בקול נחרץ ובניסוחים חד-משמעיים, שהיו אגב זהים למדי. למחרת הצטרפו אליהם כמה מהכתבים הצבאיים בהווה ובעבר מן העיתונות הכתובה. הסגנון היה בוטח, מתלהם, נטול ספקות. ממש כמו פעם, במלחמות המצליחות ההן.

הדרג המדיני לא נענה לקריאות ולא הגיב בשטח, אלא ניסה כוחו באפיקים מדיניים. למחרת שוב התייצבו הכתבים מול הרי לבנון והודיעו, שוב בנוסח אחיד כמעט, שבצבא מאוד-מאוד לא שמחים מקשירת היד, ואם לא ייתנו להם או-טו-טו לעשות את מה שהם יודעים ומוכנים, יהיה רע ומר. איננו יודעים מי אמר מה. אולי יש בחוגים הסגורים הרמטית הללו גם קולות אחרים, שחושבים שהגיע הזמן להכריז על סוף הסיפור ולסכם, או לנסות דרך אחרת, אבל קולם לא הגיע אלינו, כי ספקות זה דבר רע וסימן לחולשה, ואם ניחשף אליהם, ייחשפו גם אויבינו, ותיפגע בלא תקנה עוצמת ההרתעה שלנו. אפשר לסמוך על הכתבים הצבאיים שיישאו את מטלת האחריות הלאומית. אם מי מעמיתיהם בעיתונות הכתובה יעלה את סוגיית המיגון של החיילים מפני הטילים שבידי החיזבאללה, ואם יעז מישהו לציין שזו בין השאר גם שאלה של תקציבים, או אולי במחדל של הדרג הצבאי, שלא מצליח למצוא תשובות לבעיות המשתנות, אפשר לסמוך עליהם שהם יעמידו דברים בפרופורציה – זאת של הפיקוד הצבאי הבכיר, כמובן, ממש כמו פעם.

הימים עברו, מספר הנפגעים עולה כמעט מדי יום, ועדיין לא קרה דבר, ונדמה שתיאוריית הסכין בגב שתוקע הדרג המדיני בדרג הצבאי מתחזקת. עד שהגיעו הצילומים הידועים של פינוי הנפגעים, ושוב התהפך הגלגל. הבעיה המדינית הפכה לבעיה פוליטית, וכונס הקבינט והתקבלו החלטות. נפתחו המקלטים, הופגזה תחנת כוח, שודרו הצילומים המוכרים ממלחמות אחרות. התושבים שלא יכלו להרשות לעצמם להעביר את הזמן במקום אחר הסתגרו במקלטים. השרים ביקרו, וכבר לא טרחו אפילו להבטיח הבטחות שידעו כי לא יוכלו לקיים. והכתבים המצוינים דיווחו מגבול הצפון על הציפייה לקטיושות. הקטיושות לא באו, ובמקומן נהרג עוד חייל. החיזבאללה לא מילא את התפקיד שהועידו לו כותבי הדרמה. הכתבים יכלו רק בקושי להסתיר את זעמם. אף אחד מהם לא שאל בפומבי, האם ייתכן שיש בעיה עם ההערכות שציפו לקטיושות. חילוקי הדעות בנושא הזה התגלו רק לאחר שהתושבים כבר יצאו מן המקלטים, וגם אז, רק בעיתונות הכתובה. ובאחד הערבים, בעוד התושבים יושבים במקלטים, נשמע מפיו של אלון בן-דוד, הכתב של הערוץ הראשון, משפט שנדמה כאילו יצא היישר מספר של ג'ורג' אורוול: "תושבי הצפון היו בני-ערובה לשלומם של חיילי צה"ל ברצועת הביטחון". רק רגע, הרי רק לפני יום-יומיים ובמשך שנים סיפרת לנו, אלון, שחיילי צה"ל חייבים להיות ברצועת הביטחון משום שהם הערובה היחידה לבטחונם של תושבי הצפון. בדיוק באותה נימת ביטחון תקיפה. האם עלה בדעתך, ובדעת חבריך, שאינכם משמשים אלא כלי שרת במשחק של כוחות אחרים, לא כולם נקיים וטהורים? הכתבים המדיניים והפוליטיים למדו את זה כבר מזמן. הם לא מקבלים אף מלה כפשוטה. הם מערערים על הכל, ומציגים לפנינו את מגוון הכוחות והמגמות. משום שהם כבר למדו שאנחנו ילדים גדולים שמסוגלים להתמודד עם השאלות האלה. הכתבים לענייני פלילים לא נרתעים מחשיפת האישים החזקים ביותר במדינה בקלקלתם. הכתבים הכלכליים לא מהססים לפרוש לפנינו תמונות של אינטרסים סבוכים ומתנגשים, ששולחים זרועות ארוכות ומאיימות. רק אתם עדיין חושבים אותנו לחסרי בינה, ולא מבינים שכבר מזמן אין קונים לסחורה הזאת. אנחנו רוצים מידע. את הדעה נגבש בעצמנו. תודה.

הדברים הללו אינם מקוריים ואין בהם חידוש. הם נאמרים ונכתבים כל הזמן. ממש כמו סיפור לבנון, שאין בו שום דבר מקורי ושום חידוש. כפי שכתב מבקר טלוויזיה שנון אחד, הוא כבר לא יכול לשאת את הדיווחים על ההלוויות של החיילים, כי הם עשויים בסגנון קבוע ואחיד, ממש בלי דמיון.

גיליון 25, מרץ 2000