בעיתון "ישראל היום" מופיעה הבוקר ידיעה קצרצרה, שאינה חתומה על-ידי איש, תחת הכותרת "הבי.בי.סי מציג: ילדים יש רק בעזה". מה מביא לכותרת הזו? ובכן, לפי הידיעה "בישראל היום", באתר האינטרנט של רשות השידור הבריטית עלה אתמול דיווח מעזה שתיאר את השפעת הפצצות חיל האוויר הישראלי על ילדי העיר, בעוד ש"דיווח דומה על השפעות הקסאם על ילדי שדרות, עם זאת, לא ניתן היה למצוא". בכך הביא "ישראל היום" לידי ביטוי אבסורדי את הדרישה עזת המצח של התקשורת הישראלית מכלי התקשורת בעולם לשמור על איזון מושלם בדיווח מהאזור.
עזות המצח נובעת לא רק משום שהתקשורת הישראלית עצמה מגויסת באופן כמעט מלא לטובת עמדות הצבא והממשל הישראלי, מקדישה עשרות עמודים לידיעות שנועדו לעידוד המורל ואיחוד השורות, תוך שהיא מצנזרת דיווחים מעזה שעשויים להעמיד את ישראל באור לא מחמיא, אלא גם מפני שהדרישה לאיזון סותרת את המציאות העגומה. העיתונות הישראלית יכולה לפרסם עוד ועוד ידיעות על הטראומות הנוראיות שעוברות על הילדים שחיים תחת הפצצות חמאס, אך זה לא ישנה את העובדה המצמררת כי הן מתגמדות לעומת הטראומות שנגרמת בימים אלה לילדים בעזה.
מה עושים בתקשורת הישראלית כשבצד האחר סובלים יותר? בעיקר מתעלמים. נכון, העיתונות הישראלית פונה לציבור הלוקח חלק במלחמה, ולא ניתן לצפות ממנה לנהוג כרשות השידור הבריטית, אך חוסר המידתיות מטריד. בעיתונות הישראלית אזרחי ישראל ממלאים את תפקיד הקורבן באופן בלעדי כמעט, ולכן ביום שבו נהרגים בעזה 40 איש, לפחות חמישה מהם אזרחים (לפי שורה אחת בדיווח של ברק רביד, עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ"), או 40 אזרחים, מתוכם "שתי אחיות, בנות 4 ו-11, מהעיירה בית להיא" (לפי שתי שורות בדיווח של לילך שובל ודניאל סיריוטי ב"ישראל היום"), שערי העיתונים מתמקדים בגן ילדים ריק בבאר-שבע שנפגע מקטיושה, ואילו עשרות ההרוגים העזתים הטריים נדחקים אל אזכורים ספורים ושוליים, אם בכלל (פרט ל"הארץ", שמקפיד למנותם בכותרת המשנה לראשית).
לכן ביום כזה של עשרות הרוגים יכול הפרשן הבכיר של "מעריב", בן כספית, לקבוע כי "מה באמת קורה? לא הרבה", ואילו אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", יכול להגדיר זאת כ"שורפים זמן ומברברים".
ב"ידיעות אחרונות", אגב, מצאו פתרון מקורי לסיטואציה הלא נעימה שבה איזושהי מחויבות עיתונאית מאלצת אותם למסור נתונים גם על ההרוגים בצד האחר. במקום לנקוב במספר ההרוגים הטריים, מצוין כי "מניין ההרוגים הפלסטינים הגיע אמש ל-384". ממילא אף אחד לא זוכר מה היה המניין יום קודם.
תת-הדיווח על המתרחש בצד האויב אינו תורם לקהל קוראי העיתונים בישראל, לא להבנת הסיטואציה ולא לגיבוש עמדה משל עצמם ביחס אליה, ואלה אמורים להיות שתיים מהמטרות העליונות של כל כלי תקשורת חופשי במדינה דמוקרטית.
מתגעגעים לעזה
נכון, גם הבוקר מופיעים מאמרי דעה המתנגדים להמשך הלחימה וקוראים להפסקת אש, אבל מאמרי דעה ממילא פחות חשובים בגיבוש תפיסת העולם של הקוראים, ובכל הנוגע לידיעות חדשותיות, העיתונות מוחאת כפיים למלחמה. ואם כף יד אחת שלה היא הקורבניות הישראלית הבלעדית, הרי שכף היד האחרת היא ההתלהמות והפטריוטיזם העיוור. לכן באר-שבע הופכת שוב בכותרות העיתונים ל"בירת הנגב", ולכן יכול להופיע הבוקר דיווח ב"מעריב" [אמיר בוחבוט] ולפיו החיילים סביב עזה אומרים, "אנחנו רוצים כבר לקבל את הפקודה לתת להם בראש", ו"מספר קצינים שהוקפצו גם הם לרצועת עזה, ומכירים את זירת הפעילות הזו, מדברים על 'געגוע לעזה'".
לכן גם יכול הבוקר להופיע בדיווח ב"מעריב" מאת עפר שלח, מיה בנגל, אמיר בוחבוט ונדב איל המשפט הבא: "בינתיים, מונים במערכת [הביטחון] את הישגי המבצע עד כה: 500 יעדים שהותקפו, 370 הרוגים וכאלף פצועים בצד הפלסטיני". לפי "מעריב", אם כן, אלף פצועים עזתים הם הישג של המבצע. לפי ארגון הבריאות העולמי, מדווח רוני שקד בשולי ידיעה המתפרסמת הבוקר ב"ידיעות אחרונות", 250 מתוך אלף הפצועים הם ילדים.
וכיוון שלא קורה הרבה, מבחינת מערכות העיתונים המסקרות את המלחמה, יש גם די מקום לידיעות סרק על המתנדבים מחו"ל שנשארים בקיבוצים באזור למרות ההפצצות, על חתונה שנערכה בישראל בצל ההפגזות או על הפיצריות בשדרות שמספקות מזון לחיילים המחכים לתחילת הפלישה הקרקעית. ב"ידיעות אחרונות" החליטו אף להקדיש עמוד שלם ל"מדריך מד"א בסיסי לטיפול בפצועים", עם תצלומים והמלצות רלבנטיות ("לשמור למקרה חירום").
שני נתונים שכדאי לזכור לקראת המשך המערכה
1. עמוס הראל כותב היום ב"הארץ" כי צה"ל השמיד שליש מהרקטות שהיו בידי חמאס: 1,000 מתוך 3,000.
2. במרבית העיתונים מוזכרים תנאי ישראל לרגיעה. לפי ברק רביד ב"הארץ", ישראל דורשת הפסקת ירי תלול מסלול, הפסקת פעולות טרור אחרות, הפסקת הברחות אמצעי הלחימה וקיום מנגנון פיקוח ואכיפה. לפי עפר שלח, מיה בנגל, אמיר בוחבוט ונדב איל ב"מעריב", ישראל דורשת הפסקת ירי תלול מסלול, הגדרת אזור בטחוני מיוחד לאורך הגבול, שליטה במעברים וצמצום ההברחות. אלכס פישמן מונה ב"ידיעות אחרונות" חמישה תנאים: הפסקת ירי תלול מסלול, קביעה של מרחב בטחוני מפורז לאורך הגבול, מניעת כל הגבלה בזמן הפסקת האש, קביעה כי כל המעברים יהיו בשליטת ישראל ופעילות דרסטית לצמצום ההברחות.
מצאו להם עם מי להתעסק
יש חיים גם מחוץ למערכה בחזית הדרומית. בני ברק מדווח הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי השחקנית שרי צוריאל תפוצה ב-800 אלף שקל על-ידי עיריית תל-אביב לאחר שמעדה ברחוב הירקון ונחבלה. לידיעה מצורף תצלום של צוריאל, אלא שהתצלום מציג אותה כשהיא מכוסה בבובת הקיפוד "קיפי", שאותו גילמה לפני שנים בסדרת הטלוויזיה "רחוב סומסום". ניתן היה לצפות שדווקא בדיווח על שחקנית שקיבלה מאות אלפי שקלים כפיצוי על מעידה ברחוב תנקוט מערכת "ידיעות אחרונות" זהירות יתרה.
ענייני תקשורת
בכתבה הפותחת את מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מציג דני ספקטור את אחורי הקלעים של מערך ההסברה הצה"לי, הפועל בימים האחרונים במלוא המרץ. מרבית הכתבה הארוכה עוסקת במסבירן אביחי אדרעי, שעליו כבר נכתב לפני שלושה ימים באותו עיתון כי הוא "משתמש בפתגמים ערביים מוכרים ומצליח להוציא את דוברי חמאס משלוותם בעזרת טיעונים שהכין מראש". על מניעת עיתונאים מלהיכנס לעזה מופיעה בכתבה רק שורה אחת, ובה אומרת רס"ן אביטל ליבוביץ', ראש תחום התקשורת הבינלאומית בדובר צה"ל, כך: "למה שנסכן את השומרים במחסום ארז כדי שעיתונאים ייכנסו?".
יעל גאוני מפרסמת ב"גלובס" ממצאים של בדיקה שערכה באשר לסנקציות שנוקטת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נגד זכייניות הטלוויזיה השונות, המפרות באופן תדיר את תנאי המכרזים שבהם זכו. לפי הדיווח, "היו לא מעט איומים, במקרים רבים אף קיימת מחויבות להשבת הכספים, אולם בפועל, כשמדובר בהכנסות הרשות כתוצאה מחילוט, מדובר ב-200 אלף שקל בלבד בשנתיים, כתוצאה מחילוט אחד בלבד, כאשר איומי החילוט הסתכמו במיליונים רבים".
חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" על התארגנות עובדי "מעריב" ודרישתם להכריז על סכסוך עבודה. אתמול, כזכור, דיווח לי-אור אברבך ב"מעריב" על מהלך דומה ב"הארץ".