אולי זו רוח הסתיו שמפזרת את אדי הלחות והחום המעיקים, שמטשטשים והופכים כל ניסיון לחשוב למאמץ מוגזם שמוטב לדחותו לימים טובים ונוחים יותר. ואולי הפיגועים האחרונים בירושלים ובחיפה, או צעדי התגובה בסוריה, ברפיח ובג’נין, כמו גם הבלגן הקולוסאלי ברשות-הפלסטינית והשמחה לאיד שבה התקבלה קריסתה המהירה של ממשלת אבו-מאזן - כל אלה עוררו בזמן האחרון תזזית גדולה יותר מן המקובל. מין קצה קצה של מחשבה, שאולי אפשר וצריך לנסות משהו אחר. איך שלא יהיה, משהו קורה בסביבה, ולא פחות מן ההתרחשויות עצמן, יש עניין לא מבוטל בתגובות עליהן ובדיון בהן.

חוט מובהק מאוד מקשר בין מכתב הטייסים הסרבנים, שהצביעו על הקושי לבצע פקודות הקשורות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית, ליוזמה/הסכמות/הסכם/הבנות של קבוצת מתדיינים, אנשי שמאל ישראלים בשירות פעיל או במילואים ומקביליהם הפלסטינים, בז’נבה ובחופו הירדני של ים המלח. נדמה שמשהו נסדק בחומה הבצורה של שלוש השנים האחרונות, שעל-פיה עד שלא יחזרו בהם הפלסטינים מדרך הטרור, שעליה עלו לאחר שישראל הציעה להם את השמים עם השמש, הירח והכוכבים, ועד שלא נדביר את הטרור ואת הטרוריסטים ונמחץ את תשתיתו ונרסק לרסיסים את מבצעיו ומתכנניו, אין מה לעשות, אין מה לדבר, אין עם מי לדבר ובעיקר אסור לדבר. עד אז צריך להשיב מלחמה עד שיבין האויב האכזר, ואם לא יבין, נמשיך להכות, להלום, למחוץ, להדביר בלי סייג ובלי גבול. זה חוט שמקשר בין אנשים שאינם מוכנים עוד להסתפק בהטלת פתק לקלפי, ובין לבין במעקב אחר האירועים אגב צקצוק שיניים וניד ראש, אלא חשים בצורך להשתתף בהם בפועל ולומר את דברם. דמוקרטיה פעילה של כיכר העיר, שבאופן צפוי כל-כך ספגה התקפות עזות, בייחוד מצד מי שחשו רטט קל שבקלים באדמה שמתחת רגליהם, רטט שבקושי נרשם בלוחות הסייסמוגרפיים.

איור: עירית אדר

הזירה המתבקשת לאמירת הדברים ולוויכוחים עליהם היא התקשורת, זירה לא קלה ולא נוחה בשום מקרה. אך דווקא היא התגייסה בתחילה למאמצים להביא לדה-לגיטימציה של עצם הדיון בהתבטאויות החריגות הללו. פוליטיקאים התייצבו בזה אחר זה ודרשו לעצמם את הזכות להיות העוסקים הבלעדיים בנושאים הללו של חיים ומוות, ועיתונאים רבים אימצו את הגישה הזאת. התגובה של התקשורת כגוף מונוליטי למדי אינסטינקטיבית ומתנהלת על-פי דפוס קבוע פחות או יותר. תחילה, מה פתאום? למה מי אתם בכלל? אנחנו מכירים כבר מזמן, מהבית/מבית-הספר/מהצבא/מאירועים קודמים, ומכאן אנחנו יודעים למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים מה שאומרים, ואנחנו קובעים שאין בדברים ממש, אלא רק מניעים נסתרים או גלויים. הדיון מתמקד באישים המעורבים ביוזמה ובאופן ההתנהלות שלהם.

הטייסים זכו לעיסוק מתמשך ברקורד המקצועי והאישי שלהם בעבר ובהווה, במצבם הנפשי, בעמדותיהם הפוליטיות וכיוצא בזה. את עיקר תשומת הלב תפס מטבע הדברים האיום בסירוב למלא פקודות שאין לבם שלם עמן. לא ניכנס כאן לדיון בעקרון הסרבנות. הוא נדון לעומקו בשבועות האחרונים וקשה לתרום לו טיעון חדש ומקורי. אך מה שברור, שמרגע שנאמרה מלת המפתח "סירוב", נגזר דינן של כל המלים האחרות שניסו הטייסים לומר. לא היה לטייסים שום סיכוי לפתוח דיון ציבורי אמיתי בסוגיית הסיכולים הממוקדים פחות או ממוקדים יותר, והפגיעה באוכלוסייה אזרחית שהמחבלים מסתתרים בתוכה ופועלים מתוכה ובתמיכתה המסיבית. גם בלי קשר לדבריו של מפקד חיל האוויר ולשלוות שנתו לאחר מבצעים כאלה, קשה להסתפק בתשובה שניתנה, ועל-פיה אפשר להירגע, בכל רגע ורגע מתקיימים דיונים אינטנסיביים על כך בחדרי החדרים של חיל האוויר, וכל פקודה נבחנת היטב בכל אמות המידה האפשריות. אחרי הכל, ממתי מסתפקת התקשורת בידיעה שנושא כלשהו נדון איפשהו, בלא שתרצה להצטרף גם היא לדיון? אם הדברים הללו נעשים בשמו של הציבור ולמענו, זכותו וחובתו לקחת חלק בוויכוח. אך כאן התמקד העיסוק בדרך-כלל ב"איך" וב"מי" (איך הביע מי שהביע את עמדתו, מה זכותו לומר את הדברים ומה מניעיו), ולא ב"מה" (מה הוא מנסה לומר, והאם יש בדברים טעם).

את הטון נתנו, כמו תמיד, הפוליטיקאים במדים ובלעדיהם, בהתבטאויות שהיו צריכות לעורר דאגה גדולה בלב כל מי שמאמין בחובה להפריד בין הצבא לפוליטיקה. אך צריך לומר, שהטייסים שיתפו פעולה ומילאו את חלקם באופן הדיון הזה, ואין להם על מי להלין אלא על עצמם. ההתנהלות התקשורתית שלהם היתה אומללה ותמוהה. הרי גם כך כל העלאת ספק בצורך בביצוע פקודה בישראל היא עניין חמור ומקומם רבים, גם מי שדעתם על המתרחש בשטחים אינם שונה מזו של הטייסים בשירות פעיל או בדימוס. הפיכת האמירה המוסרית/ציבורית/פוליטית שלהם להפקה תקשורתית מורכבת ומתוחכמת כביכול נדונה מראש לכישלון ופגעה בהם ובמסר שביקשו להעביר. מישהו יהיה צריך לומר להם, שמתן הבלעדיות לחדשות ערוץ 2 ול"ידיעות אחרונות" פירושו שכל הערוצים האחרים, הכתובים והאלקטרוניים, ייסגרו בפניהם בצורה כזו או אחרת, או שהם יתקבלו בהם בחמיצות מופגנת. גם הצילומים בסרבלים ובמשקפי השמש המוכרים לא הוסיפו אמינות לטייסים הללו, מרביתם כבר לא זוכרים באיזה בוידעם טמנו את הסרבלים שלהם. בשביל מה היה צורך בכל הגימיקים הללו? הרי יש דרכים להעביר לקהל דעות ודאגות בצורה הרבה פחות מקוממת.

אך אם אפשר לומר על הטייסים ותומכיהם, שהם אינם מודעים לדקויות ההתנהלות של התקשורת, אי-אפשר לומר זאת על יוזמי הבנות ז’נבה. אלה פוליטיקאים משופשפים, אשפי תקשורת גדולים, שכבר עמדו מאחורי קמפיינים לא מעטים ולא מבוטלים בעבר. ובכל זאת, קשה לחשוב על קמפיין שלומיאלי יותר, ששיחק לידי כל מי שהתנגד לעצם היוזמה או לתוכנה. בתחילה ביקשו להסתיר את תוכן ההסכמות, כנראה מתוך התחשבות בשווייצרים, מעניקי המימון הנדיב שרצו טקס רב רושם להתהדר בו, מן הסתם מתוך התקנאות בעמיתיהם הנורבגים. התוצאה היתה ששוב נסוב עיקר הדיון על אישיותם של המתדיינים ומידת הלגיטימיות שלהם לדבר עם עמיתיהם הפלסטינים, ובמניעיהם. על העיסוק הזה ניצחו שוב הפוליטיקאים ממניעיהם הם, והם שהכתיבו את סדר היום. אלא שכרגיל במקומותינו, בד בבד עם ההתחייבות לעכב את הפרסום המלא החלו לדלוף במהירות פרטים מפרטים שונים, ואלה חוללו סערה צפויה. הכל על סמך קטעי משפטים מוצאים מהקשרם, במסמך שמחבריו מעידים שישבו על ניסוחיו ועל דקויותיו במשך חודשים ארוכים, עד שכל פסיק וכל נקודה היו במקומם, ושום הא הידיעה מיותרת לא השתרבבה. עד שכל הכתבים, שהמסמך במלואו הגיע אליהם והם נמנעו מלפרסמו מתוך התחשבות בבעלי הדבר, הופתעו לגלותו כפשוטו ב"מעריב". למה? ככה. סליחה, טעינו, לא התכוונו. נציע לכם הדלפה אחרת בתמורה. שלומיאליות או תחכום יתר? לא חשוב. אובדן האמון בין האישים הפוליטיים הללו לבין העיתונאים יהיה קשה לתיקון לא פחות מהשבת האמון בין ישראלים לפלסטינים. והרי יהיו עוד יוזמות ועוד קמפיינים, אז יבואו הפוליטיקאים בטענות אל העיתונאים מחמיצי הפנים.

יכול להיות שכל היוזמות האחרונות ימצאו דרכן לפחי האשפה או למגירות. אחרי כל ההמולה תישאר התחושה, שמשהו מתערער. ואולי זה עוד אחד מן המחירים שאנחנו משלמים במלחמה הניטשת כאן כבר שלוש שנים, ואפילו על שמה אין הסכמה, ועל אחת כמה וכמה על תכניה ואופיה. לצד המחיר הבטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי, התערערות הביטחון האישי והחששות הגדולים לעתיד, ניבעים סדקים בחזית האחידה שמאחוריה התבצרו מנהלי המלחמה, תוך מתן מחמאות לכושר העמידה של "החברה הישראלית". ומכך לא תוכל עוד התקשורת להתעלם, ושום ראיונות בסגנון העיתונות של מלחמת ששת-הימים, עם מפקדי חטיבות המנהלים את הלחימה בשטחים בביטחון מוחלט בצדקת הלחימה, מטרותיה ובייחוד שיטותיה, לא יוכלו עוד לכסות על השאלות והספקות המציקים וטורדים את המנוחה בשלהי קיץ 2003.

גיליון 47, נובמבר 2003