פרשת עבריינות מין מזעזעת בחומרתה מרעידה בימים אלו את המערכת המשפטית, את הפרקליטות, את חוקרי המשטרה ואפילו את הסנגורים שעוסקים בהגנת המעורבים בה. אפשר לומר שהיא חמורה עוד יותר מפרשת האונס בשמרת, האונס הקבוצתי באילת ופרשות אחרות שניתן להעלות בזיכרון, כאלה שהמחבר ביניהן הוא מעורבות מספר רב של בעלי תשוקה חסרי מוסר, שאינם בוחלים בשום צורה לבוא על סיפוקם, גם אם בדרך של ניצול תום נעורים ילדותי, שקולו חלש, ידיו רפות ודעתו קלה וניתנת להסחה בברק מנצנץ העוטף זוהמה אנושית חסרת מצפון.

אלא שבניגוד לפרשיות אחרות, הפרשה הזו בשלב זה אינה מותרת בפרסום, משום שבית-המשפט מצא כי הדבר עלול להלהיט שדים, כאלה ששולחים יד קלה להדק של כלי נשק ומטיחים ברד עופרת במי שנחשד כפוגעני כלפיהם, מבלי לחוס על אלו שבסביבתו, יהיו אלו אפילו אשתו וילדיו הקטנים. "פרסום כתב האישום שהוגש בפרשה עלול לגרור מרחץ דמים", כך נמסר לי.

בפרשת האונס באילת, למשל, ששו המשטרה והפרקליטות לפרסם את כתב האישום שהכיל תאורים מפורטים ביותר, עד כדי כך שמי שעיין במסמך ידע מה עשה כל אחד ואחד מהמעורבים בו בכל שלב ומצב שבו התקדמו האירועים. אפשר לדעת באמצעותו אפילו מי שלח את ידו באיזה איבר, באיזה אופן ובאיזה דרך של התגברות על תגובה המנסה לעצור את המתרחש. בפרשה הנידונה עתה מוסתרים כל הפרטים בתירוץ של הגנה על אזרחים. כביכול, שמותיהם של מואשמים באונס קבוצתי ממגזר אחד אפשריים בפרסום, וממגזר אחר לא.

זוהי דריסה ברגל גסה של זכות הציבור לדעת, פגיעה חמורה ביכולת האזרחים לשקלל את סמיכתם על גורמים שונים, בהם גורמי רווחה, משפט, משטרה ואחרים, והכל באמתלה שהפרסום יכול להצית קטטות קטלניות ומאבקים אלימים. כאילו מדובר בגזירת גורל ואין בישראל מערכת אכיפת חוק שאמורה למנוע התרחשויות כאלה בדיוק. כאילו המשטרה חסרת אונים מול האיום באלימות, ואין לה ברירה אלא להסתיר מהציבור פרטים נפיצים.

כאשר נורה גבר למוות בידי אדם שחשד בו כי בא לגנוב את רכבו – כתב האישום פורסם ואיתו כל האירוע. כאשר גבר כלא את ילדיו כדי למנוע מאשתו הגעה אליהם – דבר מעצרו פורסם, ואחריו גם כתב האישום וכלל ההליך המשפטי. כאשר עובדי חינוך פוגעים בילדים רכים באופנים שונים – מתפרסם מיד ההליך הפלילי, המשפטי והחינוכי. כאשר הורים שולחים יד פוגענית בילדיהם – מיד הדברים מתפרסמים, כולל מעטפת הטיפול החקירתי והמשפטי.

בכל המקרים האלה קיים חשש מהתלקחות של אירועים אלימים, פוגעניים ואף קטלניים, אך הדברים מתפרסמים בכל זאת, ומערכת החוק מתמודדת. במלים אחרות: בפרשייה הנוכחית, מבקשי הצו, המסכימים לו ומי שחתם עליו עשו יד אחת כדי לחסוך מעצמם תעסוקת יתר, ואולי גם לחסוך מבוכה לכמה גורמים ורשויות.

את המעורבים בפרשה הזאת צריך לכלוא. את אלו שנמנעו מלעצור אותם צריך להעניש. את אלו שהפכו את העבריינים למה שהינם צריך לדון לחומרה ולהצמיד אות קין בלתי ניתן להסרה למצחם. את כל אלה הציבור חייב להכיר, לדעת את פועלם, כדי לשקול את התנהלותו כלפיהם. כל זמן שמעורבותם באירוע מוצנעת מאחורי פרגוד משפטי מיותר, הצדק לא נראה וגם לא נעשה.

רמי שני הוא כתב גלי-צה"ל בדרום