"מתוקף סמכותי בהתאם לסעיפים 68 ו70-(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, הריני מודה על קיום הדיון בדלתיים סגורות, וכן מורה כי כל פרט מפרטי החקירה של היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית ושל המשטרה הירוקה בהקשר של זיהום חופי ישראל מזפת, העלול לזהות את החשודים, ובכלל זה שמות המעורבים וכלי השייט, נמלי המוצא והיעד של כלי השייט, מסלול השייט ומטענם אסור בפרסום".

60 מילים בדיוק נדרשו לשופט בית משפט השלום בחיפה, ד"ר זאיד פלאח, להטיל מסך של אפילה על החקירה בדבר מקורותיו של אסון סביבתי מהחמורים שאירעו בישראל: דליפת הזפת המסיבית שהגיעה לחופי ישראל בשבוע שעבר. בכך הצטרף השופט פלאח לשורה של שופטים המדגימים את הקלות הבלתי נסבלת של איסור פרסום במדינת ישראל. שופטים, בעיקר מהערכאות הנמוכות, שהופכים לחותמות גומי של מערכות האכיפה, הפועלות בוואקום המכונה "במעמד צד אחד".

במשרד להגנת הסביבה מדגישים כי זו הפעם הראשונה מזה שנים שבה הם מבקשים איסור פרסום על חקירה, למרות שאלו נערכות באופן תדיר, ומכאן שהבקשה תכליתית ולא נועדה כדי לטייח או להסתיר. במשרד מדגישים גם כי הבקשה אינה דרקונית, ולמרות שאינם מוכנים לפרט מהם הנימוקים, טוענים שם שיש כאלה וכי הם קשורים לצורך להשלים את החקירה, שתיפגע אם יפורסמו פרטים עליה.

כיצד פרסום פרטים על החקירה, המתמקדת במציאת כלי השיט שאחראי לזיהום, יפגע בחקירה? האם כלי השיט ייעלם? יעלים ראיות? ואם התקשורת הישראלית לא תפרסם את הפרטים, האם כלי השיט לא יידע שהוא זה שאחראי לדליפה? יתכן כמובן שישנו כאן היגיון נסתר, אבל זו בדיוק הבעיה: היגיון נסתר אי אפשר לבדוק. ומה שאי אפשר לבדוק מעורר חשד, ובצדק.

נכון, אפשר לדמיין מהם הנימוקים של המשרד הממשלתי, אנחנו יודעים לדקלם "סיבות בטחוניות" (כנראה שלא, אחרת הצנזורה היתה נכנסת), "חשש לפגיעה ביחסי החוץ" (מדוע אנחנו צריכים לחשוש ולא המדינה המזהמת?). אבל זוהי בדיוק הבעיה. בעולם הפועל על פי הדמיון אין מי שצריך לקחת אחריות או לתת דין וחשבון. והרי סביב האסון ישנן עוד שאלות פתוחות, חשובות ומציקות:

האם הממשלה הפעילה את תוכנית החירום שנועדה למקרים כאלה? האם המשרד להגנת הסביבה ידע על כתם השמן המתקרב ונערך כיאות? האם השינוי הצפוי בתעבורה הימית עם פתיחת נמל חדש בישראל לא יכפיל פי כמה את הסיכון לאסונות כאלה?

כששאלות כאלה תלויות באוויר, במשרד להגנת הסביבה לא צריכים להתפלא שהציבור מתקומם כשהוא רואה כיצד הם מבקשים - ומקבלים - צו איסור פרסום רחב ושרירותי, תוך שהוא סומך על הנרפות של מערכת המשפט.