שוטרים מחוץ לבית משפחת סודמי בבני-עי"ש, 1.1.10 (צילום: צפריר אביוב)

שוטרים מחוץ לבית משפחת סודמי בבני-עי"ש, 1.1.10 (צילום: צפריר אביוב)

מעורערים

העיתונים היום מגעילים ממש. חוץ מ"הארץ", שמחזיק עדיין בגישה הכללית שלפיה קוראים אותו בני-אדם ולא קופי-אדם – השערים של הטבלואידים "ידיעות אחרונות", "מעריב", ובמידה פחותה גם "ישראל היום", מעוררים חשק עז לחזור אחורה בזמן ולבטל את המנוי. בחיי, לא מובן מדוע ירצה מאן דהוא, שאינו אנוס לכך מכורח עבודתו או הפרעה נפשית כלשהי, לקרוא עיתונים כאלה.

הפרטים כבר ידועים לכל מי שיש לו אינטרנט, רדיו וטלוויזיה (אב ירושלמי, כנראה מעורער בנפשו, רצח את בתו התינוקת; גופת ילד בן שבע נמצאה בביתם של תאומים בני 24 מבני-עי"ש, בעלי עבר מיני מפוקפק; שני המקרים אירעו בחמישי האחרון), ו"הארץ" מוסר אותם במלואם על השער, בכותרת האמצעית בדף: "האחים החשודים ברצח בן השבע כבר נחקרו בעבר בחשד לעבירות מין"; "התאומים נאור ואדיר סודמי בני ה-24 חשודים כי חנקו למוות ביום חמישי האחרון את הילד לאון קלנטרוב מהמושב בני-עי"ש שבדרום, בעת שניסו לתקוף אותו מינית בביתם", ובמשבצת בתוך הדיווח על השער, הפניה המדווחת כי "הוארך מעצר תושב ירושלים החשוד ברצח בתו התינוקת". "הארץ" גם מדפיס את תמונתו של הילד הנרצח, פעור עיניים עגולות, עטוי גופייה ואוכל חטיף משקית פלסטיק.

קראתם? הזדעזעתם? איך אפשר שלא. זה באמת מזעזע. מי שלא מסוגל להתאפק יצלול לתוך הידיעות של יניר יגנה, דנה ויילר-פולק וליאל קייזר, וייחשף לעוד פרטים: "חשפו את איברי מינם בפני ילדים [...] באו שוטרים אך הלכו [...] מה אם הוא היה חי? [...] כשלצדם גופת הילד [...] איך לא שמתי לב שהילד שלי שם? [...] אני קורא לכל ההורים, אל תעזבו את הילד שלכם לדקה [...] תמיד היו שמועות [...] פחדו מהם פחד מוות [...] ננעל עם התינוקת [...] האם צעקה לעזרה [...] מכה את בתו התינוקת ומטיח את ראשה ברצפה [...] מחזיק ברגל של הילדה, חובט לה את הראש ברצפה". יש גם תצלום של הילד שנרצח, ותצלום של החשודים ברצח, ותצלום של גופת הילד עטופה בסדין מוצאת מבית האחים. ויש גם תצלום מבית-המשפט של החשוד ברצח ילדתו, נחמן אנשין, כשהוא אזוק ומשפיל ראשו.

הזדעזעתם כפליים? שבעתיים? ברור. זה באמת מזעזע. האם עיתון צריך לפרסם בהבלטה כזו ובפירוט כזה מקרים קיצוניים של רצח אלים? בעולם החרדי סבורים שלא. שם לא תוכלו למצוא פשע ורשע כאלה בין דפי העיתון, דברים כאלו נשמרים בצנעה, חסויים מעין ככל שאפשר. אי-אפשר שלא לקשר את ההתנהלות הערכית הזו למה שידוע על הרוצח (חשוד ברצח?) אנשין: נשוי בשנית, במצב כלכלי רעוע, מחלת הנפש שלו נשמרה בסוד אצל "קבוצה קטנה של מקורבים". הם לא דאגו מספיק לטפל בו, כך לפי הדיווחים. רשויות הרווחה לא ידעו דבר.

אי-אפשר שלא לקשר את תרבות הסוד וההכחשה החרדית לרצח התינוקת, אבל זה בכל זאת קשה מאוד. הנה בבני-עי"ש הסתובבו שני אחים עם הפרעות נפשיות ועבר של אלימות וחשד לעבירות מין, שהיו ידועים למשטרה ולשירותי הרווחה, ובכל זאת לא נמנע הרצח. אלא שהוויכוח הזה, על אודות גילוי או הסתרה מוחלטת, מתקיים, אולי, בחברה החרדית. בחברה הכללית הוא הוכרע מזמן, ולא נראה שיש דרך או רצון להחזיר את הגלגל לאחור. לא בטוח בכלל שיש "אחור" כזה, עבר שבו משלה ההסתרה המוחלטת.

לכן ההתמודדות צריכה להיות לא עם עצם הדיווח על מאורעות כאלה, אלא עם האופן שבו התקשורת צריכה לדווח על מאורעות כאלה, של זוועה וחוסר אונים נוראיים. היכן עובר הגבול בין יידוע ודיווח להתפלשות בסחי? יימצא מי שיגיד כי גם הסיקור של "הארץ" בעייתי. ייתכן שהוא צודק. אולם יותר מש"הארץ" שמר על ערכיו ומורשתו, שמרו עליו ערכיו ומורשתו (איפוק, מתינות וקור רוח), והוא מגיש, בסך-הכל, אינפורמציה נקייה ממניפולציות בוטות על הקורא.

קחו מהם את הרישיון

"הרצח שניתן היה למנוע", מודיעה הכותרת באותיות קידוש לבנה – זאת אומרת, אם הלבנה היתה אדומה – על שער "ידיעות אחרונות". התצלום של הילד המנוח מוגדל לתקריב. על השער מופיע כבר כינוי קליט לחשודים ברצח: "התאומים הפדופילים", ויש גם כותרת כמו "אהרוג אותה כמו תרנגולת', צעק ורצח את בתו התינוקת", ויש התחנחנות: "את לאון קלנטרוב בן ה-7 הם כבר לא יצילו". שתי הכפולות הפותחות מוקדשות לסיפור, עם הכותרת הזאת בגודל חצי עמוד: "גופה קטנה מתחת למיטה", ועם עוד תצלום בגודל חצי עמוד של הילד, הפעם בחזה חשוף. הידיעה המרכזית על המקרה, של מתן צורי, נפתחת במלים: "הביטו בעיניו של לאון קלנטרוב, בסך-הכל בן שבע. ילד תמים שעדיין לא איבד את האמון בעולם".

הכותרת הראשית של "מעריב" היא "פדופילים בתוכנו", הכותרת השנייה מפורטת מאוד: "ובירושלים: האבא הטיח את פרומה הפעוטה ברצפה עד שמתה". ב"ישראל היום" ההיסטריה שולטת, עם הכותרת הראשית "קורבנות חסרי ישע", והכותרת בכפולה הפותחת, המובאת בציטוט, כמו תמיד ב"ישראל היום", הקוראת "שמרו על הילדים". התצלום המודפס בגדול פולש בגסות ומראה את הורי הילד הנרצח כשהם גועים בבכי.

אנחנו לא בתולות זקנות (ואם היינו, היינו קוראים "הארץ" ממילא), אבל הגודש הזה, הדיווח בפרטי פרטים, הציטוטים שנראה כאילו לוקטו בקפידה על-ידי חולה נפש, הכותרות המפלצתיות בגודלן, האמצעים הגרפיים שנשלפים בהמוניהם, הצילומים החודרניים – למראם אי-אפשר שלא לחשוב על הכותרת "פדופילים בתוכנו". זו ההרגשה העולה מעלעול בטבלואידים היום – נראה כאילו מי שערך אותם נתן דרור לפדופיל שבתוכו. לסדיסט הפנימי. היד – הידיים – שליטשו את הכותרות, שליטפו את הציטוטים, ששיחקו עוד ועוד בזווית שבה תיטה הכותרת, הידיים האלו מעוררות תיעוב.

פעמים רבות, רבות מאוד, מזדעקים נגד התקשורת ומאשימים אותה בפשעים איומים ונוראים, בעוד שלמעשה מדובר בבלבול בין התקשורת עצמה ובין המציאות שהיא רק מדווחת עליה. כך למשל הכישלון המערכתי של צה"ל במלחמת לבנון השנייה, שהתקשורת דיווחה עליו (בקמצנות ובפחד), הביא חלקים בציבור להאשים אותה במחדל.

באותה מידה קשה לקבל האשמה של העיתונים המדווחים על רוצחי ילדים ותינוקות בעידוד רצח ילדים ותינוקות (וגם האשמה כזו, או דומה לה, מודפסת היום בעיתונים, ב"ישראל היום"). אבל בהחלט אפשר וצריך להאשים את שילה דה-בר, יואב צור ועמוס רגב בהתפלשות פרברטית בדיווח סנסציוני על רצח ילדים ותינוקות. ומאחר שקשה להאמין שאחד מהאנשים האלו, או מהעיתונאים העובדים תחתיהם, אכן חמוש בנטיות רצחניות ופדופיליות, הרי שאי-אפשר שלא להאשים אותם בניצול ציני של טרגדיות נוראיות ובהפקת רווחים מגורלם האומלל של תינוקות וילדים רצוחים.

הכותרות הראשיות

כאמור, אין היום כותרות ראשיות בעיתונים, יש ציניות מסחרית. רק "הארץ" מדפיס כותרת ראשית: "שר החוץ ליברמן נזף בשגרירי ישראל: הפסיקו להתרפס בפני מדינות העולם". גם זה מצמרר: בראש השער של עיתוני ישראל היום – רוצחים מטורפים ושר החוץ.

עוד חדשות

עמוס הראל מדווח ב"הארץ" כי צה"ל תקף מנהרות בעזה בתגובה לירי הגראד על ישראל ביום חמישי. בהתקפה נפצעו ארבעה פלסטינים, ביניהם ילד. עוד מדווח הראל כי ביום שישי נורו מהרצועה שתי פצצות מרגמה אל שטח ישראל.

מוחמד חי ובועט

אסף אוני מדווח על שער "הארץ" על אודות נסיון רצח על רקע דתי שאירע בדנמרק. התקיפה הברוטלית כוונה כלפי קורט וסטרגור, הקריקטוריסט הדני שיצר את הקריקטורה המפורסמת של מוחמד כשלראשו טורבן עשוי חומר נפץ. מהגר סומלי (28), חמוש בסכין ובגרזן, שבר את דלת הזכוכית המשוריינת בביתו של המאייר ופרץ פנימה. וסטרגור (73), ששהה בבית עם נכדתו בת החמש, הסתגר בחדר השירותים המאובטח והזעיק את המשטרה, שירתה בתוקף שניסה להימלט מהבית ופצעה אותו. זה אינו נסיון ההתנקשות הראשון בווסטרגור, שהקריקטורה שלו הביאה לגל עולמי של התנכלויות מוסלמיות כלפי המערב. המשטרה הדנית מסרה, כך מדווח "הארץ", כי המתנקש היה קשור לארגון הטרור המוסלמי אל-שבאב, הקשור לאל-קעידה.

זו הזדמנות להזכיר את הדברים שאמר פלמינג רוז, עורך בעיתון הדני "יילנדס פוסטן", שפירסם את הקריקטורות המדוברות, כאשר ביקר בישראל בשנה שעברה. אנשים נוטים שלא לנצל את זכותם שלא להיפגע, אמר בין היתר, והוסיף כי במקום לשלוח מי שהתבטא באופן פוגעני ללימודי רגישות, יש לערוך קורסי לימוד לחוסר רגישות, שכן הזכות להיפגע מנוצלת בימינו לצורך צמצום חופש הביטוי.

אפרטהייד, לא ממש

אמיר אורן מתייחס בעמודי הדעות של "הארץ" לדיון הציבורי על סגירתו או פתיחתו לערבים של כביש 443, ולפסיקת בג"ץ שבה כתבה השופטת בייניש כי אין בין איסור על ערבים לנסוע בכביש, עקב מקרי הרצח הרבים על-ידי ערבים שאירעו שם, ובין אפרטהייד ולא כלום. "הנדנוד הפולשני למשתייכים לקבוצות סיכון – אלה שגורמות סיכון, לא אלה שחשופות לו – אמור לייצר גם מידה של הרתעה ולהכביד על הטרור. מחיר השגיאה בכיוון הנגדי, המתירני, גבוה הרבה יותר", כותב אורן.

ענייני תקשורת

כאילו כדי לתקוע את האצבע עמוק עוד יותר בעיניהם של הקוראים, מדפיס "הארץ" גם היום את המודעה העצמית הצינית שלפיה, "למרות הפחתת המע"מ [...], יישארו מחירי המנוי הכוללים מע"מ ללא שינוי, וזאת עקב הצורך להתאים את מבנה הכנסות העיתון לעלויות הייצור". ועל זה נאמר: אם הם יכולים לעשות את זה, הם יעשו את זה. מעניין מה יקרה אם אכתוב ל"הארץ" (ולעיתונים האחרים שפירסמו מודעות מגוחכות דומות) כי עקב התאמות מחדש בין משכורתי לבין אורח החיים שאני רוצה לנהל, החלטתי באופן חד-צדדי להוריד עשרה אחוזים מדמי המנוי שלי.

"דה-מרקר" ממשיך את הסיקור האגרסיבי של מאבק בעלי המניות בהוט. לפי העיתון, בעל השליטה החדש, המיליונר הצרפתי פטריק דרהי, ואיש אמונו מישל בוקבוזה נמצאים בעימות עם בעלי המניות הגדולים האחרים, ארנון (נוני) מוזס ואליעזר פישמן. "דה-מרקר" מקדיש היום הפניה בראש השער ואת הכפולה הפותחת של העיתון לידיעות על "האינטרסים הסמויים" של מוזס ופישמן בהוט.

מוזס הוא כמובן הבעלים של "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט", המתחרה ישירות ב"דה-מרקר". פישמן הוא הבעלים של "גלובס", מתחרה אחר של העיתון. האם "דה-מרקר" אכן חושף בפנינו סיפור חדשותי ראוי, או שזה עוד מקרה של ניצול דפי העיתון לניגוח מתחרים מסחריים? תשובה לכך תינתן אם בהמשך הקמפיין – וב"דה-מרקר" קמפיינים נוטים להימשך – יפרסמו ב"דה-מרקר" גם עובדות טריות מהחדרים הפנימיים בהוט, ולא רק ימחזרו עובדות ידועות.

"אם צריך לשרטט תודעה ישראלית לפי 'ארץ נהדרת'", כותב אלון עידן בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", "אז מדובר בתודעה שלא מסוגלת להתרכז בחשוב מבלי לעשות הפסקות גיחי ארוכות להתרעננות. זו תודעה שעוסקת במחיקת הייררכיות ומערבלת הכל לכדי עיסה אחת. הכל אפשר להשליך אל תוך התודעה הזאת, ובלבד שאף רכיב לא ישתלט. [...] העיסוק בגלעד שליט, ביבי נתניהו ומערכת החינוך מעוטר במרינה מקסימיליאן בלומין, אברי גלעד ופליטי ריאליטי. כדי שהתרכיז יהיה אפקטיבי, חייבים למלא אותו במים. את המיץ הזה צריכים לשתות הרבה אנשים. המפתח להצלחת 'ארץ נהדרת' טמון במאבק שבין הרכיבים [...] זאת מלחמה חשובה שמייצגת היטב את המציאות. זו המלחמה בין אלו שרוצים לסמם את הקהל ולקחת ממנו כסף לאלו שרוצים להעיר את הקהל ולהחזיר לו את הכסף. אין לי מושג מי ינצח בסוף, אבל מעודד לדעת שבלב ערוץ 2 יש עדיין כמה אנשים שאכפת להם".

בעמ' 11 של "הארץ", שהלוגו שלו הוא "חדשות" ו"תרבות ובידור", מודפסת ידיעה שכותרתה היא "בגד החתול שלבשה ג'ניפר לופז לחגיגות השנה החדשה מסעיר את הרשת". לצד הידיעה הקצרה, של איתמר זהר, מופיע תצלום של לופז בבגד החושפני. הלוגו לידיעה הזו, המאפיין את תחום הסיקור שאליו היא שייכת, הוא "מוזיקה".

הפניה קטנה על שער "ידיעות אחרונות" קוראת: "רבע מיליון ישראלים, וגם אובמה, עמדו בתור כדי לצפות בלהיט 'אווטאר'. האם הוא יותר מגימיק". מעבר לעילגות הרגילה, ההפניה, המוכתרת בכותרת "סערה בתלת-מימד", מצחיקה ממש אם זוכרים את הגימיק האחרון מבית "ידיעות אחרונות". בית זכוכית, מישהו?