אם היו אומרים לכם ששקרן סדרתי ירצה על שקריו בחנות ספרים בוושינגטון, ארה"ב, הייתם רצים לחנות להאזין לו? אני עשיתי כך ובאתי לראות ולשמוע את ג'ייסון בלייר, עיתונאי רמאי שהונה את מיליוני הקוראים של אחד מטובי העיתונים בעולם, ה"ניו-יורק טיימס". כל האנשים משקרים, מי יותר ומי פחות. אנשים בגילים שונים, ממקומות שונים ומקצועות שונים, משקרים. קבלנים משקרים, עורכי-דין משקרים, מהנדסים משקרים וכך גם פוליטיקאים או שוטרים. אך יש מקצועות שבהם שקר נחשב לחטא גס במיוחד. כזה הוא, למשל, מקצוע הרפואה. אולי בגלל שבועת היפוקרטס, אולי מפני שבידיהם של רופאים אנו מפקידים, באמונה עיוורת, את חיינו. גם מעיתונאים אנו מצפים לאמירת אמת קפדנית יותר. אולי כי מהעיתונות אנו מצפים לגילוי האמת, לחשיפת השקרים, לקולו של המוסר והצדק. לכן עיתונאים רמאים מכעיסים אותנו יותר מאשר קבלן שיפוצים נכלולי או פוליטיקאי כזבן.

כל זאת אולי מסביר את התדהמה, או סדרת התדהמות, של העיתונות האמריקאית שחשפה לאחרונה, בזה אחרי זה, עיתונאים כזבנים. ואין המדובר בעיתוני שוליים, לא בטבלואידים ולא בעיתוני הסופרמרקט הממציאים סיפורים, אלא במיטב העיתונות האמריקאית. הראשון בהם היה ה"ניו-יורק טיימס", מאבני הפינה של עיתונות מקצועית, קפדנית ואיכותית. אחד מכוכביו העולים של עיתון זה, ג'ייסון בלייר, כתב מוכשר וצעיר, נחשף בקלונו ("העין השביעית" גיליון מס' 45, יולי 2003). התברר כי כתבות רבות שפרסם ב"ניו-יורק טיימס" היו מפוברקות, שקריות ואם היו אמיתיות – נגנבו ממקורות אחרים ללא מתן קרדיט.

זמן קצר לאחר פיטוריו פרסם בלייר ספר, "לשרוף את בית אדוני", ובו הוא מתאר את מסכת השקרים והכזבים שטווה מעל דפי עיתונו. ההצלחה המסחרית של הספר קוממה אותי שכן בלייר העיתונאי-הרמאי החל להפיק רווחים נאים ממכירת מסכת העלילות הנבזיות שלו. אולי בגלל הכעס, ובוודאי שבגלל הסקרנות, מיהרתי לאירוע בחנות ספרים בוושינגטון שבה הופיע בלייר לקידום המכירה של ספרו, הרצה לפני קהל וענה לשאלות. בלייר לא הכחיש לרגע את השקרים, אך ניסה להסבירם בצירוף נדיר של לחצים נפשיים אישיים, הרצון העז להצליח, הרקע האישי שלו כאיש המיעוט השחור בארה"ב החייב להצליח יותר מהלבנים, המזיגה של אלכוהוליזם עם צריכת קוקאין והחיים במקצב מהיר, מהיר עד כדי התרסקות. לא הוקסמתי ממנו, לא התרשמתי מהפתיחות שלו ובמיוחד כאשר הקפיד להצניע את חטאיו ולהציג את הסיבות והרקע, תוך האשמת העורכים, התחרות, הלחץ, האווירה ההישגית.

אך בלייר הצליח לגעת בכמה נקודות רגשיות אשר מהן התקשיתי להתעלם. הוא סיפר על מסלול הקידום שלו בעיתונות: הסתבר שנשלח לתוכנית חניכות בארבעה עיתונים אמריקאיים, כולם מהשורה הראשונה. בכולם נקלט, הודה בחצי פה, בין השאר כי היה בן מיעוט ועל העיתונים הוטלה מכסה של קליטת מיעוטים. אולם בעיתונים עצמם היה עליו להוכיח את עצמו, ולדבריו היה עליו להתמודד עם אחרים, כולל כתבים ותיקים, חניכים כמותו, ועיתונאים צעירים ותאבי החלטה. "היה עלי לעבוד קשה יותר מכולם בגלל הרקע שממנו באתי, בגלל נקודת התחלה נמוכה יותר", הוא טען בלהט. ואז גילה את קיצורי הדרך: הוא החל להמציא ידיעות, לפברק ראיונות, לתאר שיחות שלא התקיימו ואף להעתיק מידיעות של אחרים. ההצלחה היתה מרשימה: הוא זכה לשבחים רבים על "גילוייו", על הכתבות ה"בלעדיות" שלו, וככל שהשבחים רבו – כך גבר הלחץ להמציא ידיעות נוספות, לספק את המפלצת הרעבה.

ג'ק קלי ופרי רוחו

חלפו רק כמה שבועות ועיתון נוסף, "יו.אס.איי טודיי", מצא כי נפל בפח של עיתונאי רמאי וגם במקרה זה מדובר בעיתון מכובד ורב תפוצה אשר פרסם סדרה ארוכה של כתבות שהיו מפוברקות לחלוטין. ג'ק קלי פרסם בשנת 2000 את אחד הסיפורים המזעזעים, המרגשים והמרתקים ביותר של ה"יו.אס.איי טודיי": סיפורה של אשה קובנית, אשר לפי כתבתו של קלי, ניסתה להימלט מקובה בסירה וטבעה יחד עם בנה הפעוט. קלי אף "סיפק" תמונה של האשה, שצילם לפני מסעה הנואש והטראגי. זה היה סיפור עתיר רגש, "צבע" ואף נימה פוליטית נכונה. רק שמאוחר יותר הסתבר שהסיפור כוזב ותחקיר עצמי של העיתון מצא את האשה חיה ובריאה בקובה.

בשנת 2001 היה קלי מועמד לפרס פוליצר בזכות כתבה על טרוריסט-מתאבד שהסתבר בדיעבד שהיתה כולה כזב. קלי התפטר מהעיתון ב-2004 – רק לאחר שנחשפה שרשרת ארוכה של כתבות שקר שפרסם. למעשה פרסם קלי לא פחות מ-720 כתבות בעיתון זה במשך עשר שנות עבודתו בו. כל אחת מהכתבות נבדקה בדיעבד על-ידי צוות חקירה מיוחד שהקים העיתון וכלל בעיקר עורכים לשעבר ועיתונאים ותיקים. הסתבר כי מרבית הכתבות היו נגועות בשקרים, פיברוקים והגזמות או שהיו שקר מוחלט.

אחד מהסיפורים היה קשור, איך לא, לישראל. בשנת 2001 פרסם קלי כתבה על מתנחל ישראלי בשם אבי שפירא אשר פקד על מתנחלים, לפי קלי, לירות בערבים. הוא אף כתב כיצד נכח אישית באירוע שבו הורה שפירא על ירי בנהג מונית ערבי בחברון. כאשר נחקר הסיפור, מיהר קלי לטשטש את העקבות והחל לבנות מחדש את העובדות: הוא שלח הודעות בדואר אלקטרוני (שנמצאו אחר-כך) לידיד ישראלי שכינה בשם "אבו אדם" וביקש ממנו שיחפה עליו, יספק חיזוק לסיפור הכוזב ואף הבטיח לו ש"זו הפעם האחרונה". התחקיר העצמי של העיתון מצא את הידיד הישראלי, איש עסקים שהכחיש כל קשר לשב"כ למרות שקלי תיאר אותו כקצין בכיר בשירות הזה. למרות הוראותיו של קלי לישראלי לבשל סיפור, סירב הלה לשתף פעולה במעשה הרמייה כאשר הגיעו אליו התחקירנים. יתר על כן, לא נמצא מתנחל בשם אבי שפירא, הוא אינו מוכר לרשויות הישראליות, לא היה אירוע כמתואר בכתבה למרות שנסרקו 250 אירועים דומים באזור חברון, שעליו כביכול דיווח קלי.

לשבחם של עורכי העיתון ובעליו ייאמר כי הם לא חיפו על הפרשה אלא דיווחו עליה בהרחבה באחד הגיליונות (19.3.2004), ואף הקדישו לה כתבת שער בולטת, וכן עמודי חדשות פנימיים שכללו תמונות וצילומי מסמכים ובכלל זה מסכת השקרים של קלי לאורך השנים. יותר מכך, העורכת הראשית, קארן יורגנסן, התפטרה לאחר שהמו"ל, קרייג מון, קיבל דו"ח של חוקרים חיצוניים שחקרו את פרשת הכתבות המפוברקות. קלי לא יכול היה להיאחז בהצדקות של בלייר: הוא היה כתב בכיר, מצליח, מפורסם, ותיק ובעל מוניטין. לא היה עליו לחץ של רקע אתני קשה, של בן מיעוט המתמודד ממשבצת האפליה המתקנת על הכרה מקצועית אמיתית. לכן היה הזעזוע קשה עוד יותר: בן אצולת העיתונות, "אחד משלנו", בכיר ותיק – התגלה כרמאי סדרתי.

אך חשוב להדגיש שגם לטנגו המושחת ביותר דרושים שניים: הכתב הרמאי והעיתון שנופל בפח. אם מגלים הבנה לטיעון שלעיתונאי הכזבן יש מניעים, לחצים, נסיבות ורקע אישי – מה גורם למערכות עיתונים, עם מיטב העורכים המקצועיים, ליפול כך בפח? מיכאל ביורן, כתב טלוויזיה עצמאי בגרמניה אשר נידון לפני כחמש שנים למאסר לאחר שהתגלה כי "מכר" לרשתות טלוויזיה גרמניות סיפורים כוזבים שגם שודרו, נשאל כיצד הצליח: האם זה משום שהם כל-כך מטומטמים ולא הבחינו בשקר או מפני שהסיפור היה כל-כך צבעוני ומרתק עד שהעדיפו להתעלם מכל התפרים הגסים? ביורן הרהר, חייך וענה: "קצת מזה וקצת מזה". העיתונאים הרמאים חוברים למערכת רעבה לסיפורים בלעדיים, מרגשים ומושכי קהל.

התחרות הקשה על רייטינג ואחוזי קוראים, על הצלחות עיתונאיות בלעדיות ו"סקופים", חושפת גם מערכות מקצועיות לרמאים סדרתיים שלמדו לספק את הסיפורים ה"נכונים" למרות שהיו שקריים לגמרי. ביורן מכר ל"שטרן מגזין" (תוכנית טלוויזיה גרמנית) "תחקירים" שערך על טרוריסטים תורכיים בגרמניה (וגייס לצורך ההפקה עובדים זרים, בני משפחה שאופרו ושיחקו תפקידים), על עבדות ילדים בהודו ואפילו על התאגדות שהמציא בין הקו-קלס-קלאן האמריקאי לארגונים ניאו-נאציים בגרמניה. לצורך כתבה זו אף צילם "מפגש" עתיר להבות, צלבי קרס ומצנפות מחודדות – בהשתתפות בני משפחתו וידידיו שהיו לחברת הפקות של כתבות כזב. הוא הודה שההפקה היתה חובבנית אבל הסיפור היה כה סנסציוני עד שהעורכים דרבנו אותו להביא עוד תמונות ושידרו את כתבתו במלואה.

הנסיבות של עיתונות נוקשה, תחרות מרה, עיתונאים לחוצים להצלחה מהירה והרעב לידיעה בלעדית וסנסציונית קיימות כולן גם בישראל. האם הבשילו התנאים להצמחת עיתונאים רמאים וכתבות מפוברקות? קשה לדעת ללא חשיפה שיטתית של מעשים אלה, אך פרשת "השרוף" שהצליח "למכור" כתבת שער למוסף סוף-השבוע של אחד העיתונים מלמדת שזה קרה גם אצלנו ואולי אף שאין זה המקרה היחיד. ייאמר מיד: יש שקרנים בכל מקצוע. יש גם מרצים וחוקרים שקרנים באקדמיה, אך לעיתונות, אני מאמין, יש מחויבות מיוחדת לאמירת האמת: היא מופקדת על חשיפת השקר ולכן אסור לה להיות נגועה בו בעצמה. לעיתונאים יש שליחות של גילוי האמת בדומה אולי רק לשופטים, ולכן עליהם להיות נקיי כפיים יותר מבעלי מקצוע אחרים. לכן כדאי ללמוד לקח מהפרשיות בארה"ב; יש בהם כדי ללמד עד כמה צריך להיזהר בכוכבים עולים, בסיפורים עסיסיים במיוחד, בתחקירים מרעישים ובכתבות מסעירות. למרות הפיתוי למהר ולפרסם כתבות מסוג זה, יש להפעיל מנגנוני ביקורת ובדיקות חוזרות. אחרת יסתתרו גם אצלנו תואמים של בלייר וקלי.

גבי וימן, וושינגטון

פרופ' גבי וימן הוא עמית מחקר בכיר במכון לחקר השלום, וושינגטון, ארה"ב

גיליון 50, מאי 2004