פחות משלושה חודשים אחרי פרסום התוכנית לביטול אגרת ה-BBC, גוף השידור הציבורי הידוע בריטניה, הגיע תורו של האח הבועט - ערוץ 4. שרת התקשורת נאדין דוריס, נציגת המפלגה השמרנית, הכריזה השבוע על כוונה להפריט את הערוץ המוערך, ככל הנראה עוד לפני הבחירות ב-2025. הסיבה המוצהרת היא התאמת הערוץ לתחרות עם נטפליקס ושירותי הסטרימינג, אבל גם הפעם יש מי שחושדים בנקמנות פוליטית.
ערוץ 4 לא מהווה נטל על משלמי המסים. הוא נמצא אמנם בבעלות ציבורית אבל ממומן בעיקר ממכירת פרסומות. בניגוד לערוצים פרטיים הוא פועל ללא כוונות רווח, ואם יש רווחים הם מושקעים בפעילות הערוץ. הבעלות הציבורית באה לידי ביטוי גם בניהול: הוועד המנהל נבחר בידי רשות התקשורת הבריטית, Ofcom, בהסכמת שר הדיגיטל, התרבות והתקשורת.
אף שיוזמת ההפרטה עדיין רחוקה מאישור בפרלמנט, ולא ברור מה תהיה מתכונת המכירה, כבר נשמעות השערות באשר למתמודדים על הרכישה. האחד הוא תאגיד דיסקברי האמריקאי, הפעיל לאחרונה בשוק התקשורת הבריטי, ונמצא בתהליכי מיזוג עם ענקית המדיה וורנר. השני הוא ITV הבריטי - הערוץ הפרטי היחיד במדינה שנשען על מכירת פרסומות. שתי האפשרויות מעוררות חשש לא רק לפגיעה באיכות, אלא גם להגברת הריכוזיות. קניית ערוץ 4 תהפוך את ITV למונופול בפרסום בטלוויזיה.
ערוץ 4 הבריטי החל לפעול ב-1982 במטרה מוצהרת לגוון את התוכן ושידורי החדשות לצופים הבריטים. אף שהוועדה שהובילה להקמתו מונתה בסוף שנות השבעים, בימי ממשלת הלייבור, המסקנות יושמו בידי מרגרט תאצ'ר, וכך יצא שדווקא המפריטה הלאומית הקימה גוף חדש בבעלות המדינה. בארבעים שנות פעילותו נוצרו בערוץ 4 אינספור הפקות מקוריות, תעודה, קומדיה ודרמה, החל בסדרות כמו Queer as Folk" (1999)" וכלה בריאליטי כמו הגרסאות הבריטיות של "האח הגדול" ו"בייק אוף". מהדורת החדשות שלו שמרה במהלך השנים על קו עצמאי.
הסדרה "אחד נולד בכל רגע" בערוץ 4, שעקבה אחר זוגות בתקופת ההריון והלידה
אבל מודל הבעלות הציבורית של ערוץ 4 מעורר תהיות זה עשורים, ועומד למבחן מאז שנות ה-90. בתחילת 2020 התרוצצו שמועות כי ראש הממשלה בוריס ג’ונסון מעוניין בהפרטת הערוץ. ביולי 2021 הכריז שר התקשורת הקודם, אוליבר דאודן, על התייעצות עם הציבור באשר לעתיד הבעלות על הערוץ. ההודעה התייחסה בחיוב לרעיון הבעלות הפרטית, אבל נימקה אותה ברצון לשמור על ערוץ 4 לנוכח השינויים בהרגלי צריכת התוכן. ג'ון ויטינגדייל, אז שר במשרדו של דאודן (ומי שכבר ניסה לקדם את הפרטת הערוץ כשר התקשורת בממשלת דיוויד קמרון), נימק את הצורך בשינוי בעלות בתחרות עם ענקי תוכן כמו נטפליקס. בערוץ 4 לא אהבו את היוזמה, ומנכ”לית הערוץ אלכס מאהון הזהירה בספטמבר שהפרטה תפגע לא רק בתכני הערוץ אלא בכלכלה הבריטית כולה.
אבל גם אחרי שג'ונסון ארגן מחדש את ממשלתו והפקיד את משרד התקשורת בידי דוריס, ההתייעצות עם הציבור לא נגנזה.
למה להפריט?
ביום ב' שעבר (4.4) בישרה השרה בציוץ בטוויטר כי הממשלה מבקשת להפריט את ערוץ 4. "הגעתי למסקנה שבעלות ממשלתית מקשה על ערוץ 4 להתחרות בענקי סטרימינג כמו נטפליקס ואמאזון", כתבה דוריס לאחר הקדמה על מקומו החשוב של הערוץ בטלוויזיה הבריטית. "שינוי בבעלות ייתן לערוץ 4 את הכלים והחופש לפרוח ולשגשג…". את תוכנית ההפרטה היא הבטיחה להציג בהמשך במסמך מדיניות מסודר. דוריס הוסיפה שההכנסות מהמכירה יושקעו בסקטור התרבות באופן שיתאם את המדיניות הממשלתית של "השוואה כלפי מעלה" (leveling up), הסלוגן שטבע ג'ונסון כדי לבטא את צמצום הפערים בין לונדון לשאר חלקי בריטניה.
מאילו סיבות, בעצם, מעוניינת הממשלה להפריט את הערוץ? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את השרים, הם יגידו שהם מתים על התוכניות של ערוץ 4 ואפילו על מהדורת החדשות שלו, למרות שהיא רחוקה מלאהוד את הממשלה השמרנית; ויסבירו שההפרטה לא נועדה אלא להקנות לערוץ גמישות ניהולית מול התמורות בצריכת התוכן. כשמצביעים בפני השרים על הנתונים הכספיים הנאים של ערוץ 4 (עוד לפני שנכנסים לשאלה אם המודל התוכני של ערוץ 4 אמור בכלל להתחרות בנטפליקס) - הם מסבירים שכך זה אמנם עכשיו, אבל מוטב להכין את הערוץ לעתיד לפני שהבעיות יתחילו לצוץ.
ראש הממשלה הבריטי בוריס ג'ונסון מתייחס לגילויים על השתתפותו במסיבות בראשית מגפת הקורונה, הפרלמנט הבריטי, 12.1.2022 (צילום: ערוץ היוטיוב BBC News)
רבים לא מאמינים להסברים האלה, ומעלים ספקולציות חלופיות. לדעת אחדים, הממשלה פשוט חושקת בכספי המכירה. בפעם הקודמת שהוצע להפריט את ערוץ 4, תג המחיר שהוצמד לו היה מיליארד ליש"ט. ייתכן שהיום המחיר המבוקש יהיה גבוה יותר. הסבר אחר הוא שהשמרנים מאוד לא אוהבים את הטון הביקורתי של מערכת החדשות. לממשלה יש בטן מלאה על ערוץ 4, ותקופה מסוימת שריה אף החרימו את החדשות בערוץ; אז למה לא להפריט וזהו?
יש שהרחיקו לכת וקשרו את ההודעה בדבר ערוץ 4 להחלטה שקיבלה השרה בינואר לחפש תחליף למודל האגרה של BBC. שני הצעדים, הם טענו, נועדו להעביר לגופי החדשות הביקורתיים מדי את המסר כי אם יעשו חיים קשים לממשלה, הם נמצאים על הכוונת. גם הפעם נשמעה הטענה שהאיום נועד להסיח את דעת הקהל מ"מפרשת המסיבות" - השתתפותם של ג'ונסון ובכירים אחרים באירועים אסורים בימי הקורונה. השערורייה חזרה לכותרות לאחר שהמשטרה החלה לחלק קנסות לעבריינים, ובעקבותיה מתחדשים לחצי האופוזיציה על ג'ונסון להתפטר.
התנגדות מבית ומחוץ
ההכרזה על הפרטת ערוץ 4 עוררה על דוריס הרבה מאוד ביקורת. עוד בהופעתה בסוף נובמבר בישיבה של ועדת הדיגיטל, התרבות, התקשורת והספורט של הפרלמנט, דוריס הוכיחה שאין לה מושג איך עובד מודל המימון של הערוץ. היא הסבירה לחברי הוועדה כי ראוי שהממשלה תוכל לבחון את אופן המימון של ערוץ שנשען על משלמי המסים. חבר הוועדה דמיאן גרין, עמיתה למפלגה השמרנית, נאלץ להסביר לה שהערוץ ממומן בעיקר מפרסומות.
בענייני תקשורת, דוריס היא כנראה לא הסכין הכי חדה במגירה. כשהודיעה על הכוונה לבטל אחרי שמונה עשורים את אגרת BBC, היא אמרה מפורשות שאין לה מושג ירוק מה יהיה מודל המימון החדש. ההבטחה החדשה שלה כי ההכנסות ממכירת ערוץ 4 ישמשו להשקעות בכל רחבי הממלכה, כדי לקדם את התרבות בפריפריה, היא זריית חול בעיניים. מצע המפלגה השמרנית בבחירות 2017 הבטיח לשמור על הבעלות הממשלתית בערוץ בתמורה לכך שיוקם לו מטה חדש מחוץ ללונדון. ואמנם, ערוץ 4 פתח מטה בלידס שבצפון אנגליה והחל לשדר ממנו את מהדורת החדשות. הוא פועל להגביר את נוכחותו באזור, ופתח גם מטה בגלזגו שבסקוטלנד. דוריס מציעה אפוא להשקיע בהפקות מחוץ ללונדון באמצעות מכירה של ערוץ שמשקיע כבר היום במטות מחוץ ללונדון.
בדוברות ערוץ 4 הבהירו שהם "מאוכזבים" מההחלטה, אבל ימשיכו לשתף פעולה עם הממשלה כדי להביא קול אחר ולתמוך ביצירה המקומית. גופים בתעשיית הבידור הביעו חשש מההשפעה של הצעד על היצע העבודה בענף. שרת התרבות בממשלת הצללים של הלייבור, לוסי פאוול, כינתה את המהלך של דוריס "ונדליזם תרבותי" - מכירה של נכס שממילא לא עולה לציבור דבר. ג’ון ניקולסון, שר הצללים המקביל ב-SNP (המפלגה הלאומית הסקוטית), האשים את השרה במתקפה על התקשורת העצמאית, ולא שכח לעקוץ את דוריס על בורותה במודל המימון של הערוץ.
אבל החצים נורו לא רק מספסלי האופוזיציה. כוונות ההפרטה מעוררות אי-נחת גם במפלגה השמרנית. ג'רמי האנט, לשעבר שר הבריאות והיום יו"ר ועדת הבריאות (ולפני כן גם שר התקשורת והתרבות), הביע התנגדות. לדבריו, ערוץ 4 מתחרה ב-BBC בתחום השידור הציבורי, והפרטתו תגרום לאובדן התחרות הזו. הברונית רות' דייווידסון, לשעבר ראשת השלוחה הסקוטית של המפלגה השמרנית, טענה שהמהלך הזה מנוגד למדיניות ה”השוואה כלפי מעלה” של הממשלה. במפלגה יש הסבורים אפוא שהממשלה תתקשה לקדם את ההפרטה בפרלמנט.
שמרנים אחרים הסתפקו בביקורת מסויגת. יו"ר ועדת התרבות של הפרלמנט הבריטי, ג'וליאן נייט, פקפק בטוהר המניעים של הממשלה, אבל אמר שבאופן כללי ההפרטה יכולה להצליח, אם תתבצע באופן הנכון.
מה הלאה?
שתי שאלות עולות באשר להצלחת ההפרטה: כיצד היא תיעשה, והאם היא תעבור בפרלמנט?
נתחיל בשאלה הראשונה. גורמים שחששו מהשפעת ההפרטה על תוכן השידורים תהו מה יקרה אם הבעלים החדשים יהיו כפופים למגבלות מסוימות בנוגע להפקות. דוריס עדיין לא פרסמה את מסמך המדיניות שיסביר כיצד תתבצע המכירה של ערוץ 4; ומאחר שיוזמת ההפרטה פורסמה כשהפרלמנט כבר נמצא בפגרת הפסחא, שממנה ישוב רק ב-19 באפריל, חברי הפרלמנט אינם מסוגלים אפילו להציג לה שאלות בעניין. לכן הספקולציות על זהות הקונים האפשריים, והתחזיות לקיצוץ של עשרות אחוזים בתקציב ההפקות, אומרות בשלב הזה מעט מאוד. ייתכן שתנאי ההפרטה לא יאפשרו קיצוץ כה נרחב או ירחיקו קונים פוטנציאליים. דומה שדוריס שוב הכריזה על תוכנית בלי לחשוב שני צעדים קדימה.
המטה החדש של ערוץ 4 הבריטי בלידס, שנחנך ב-2020 (צילום: Rcsprinter123, ויקיפדיה, נחלת הכלל)
המתכונת שתיקבע להפרטה תשפיע גם על התשובה לשאלה השנייה. עובדה רבת משמעות במשטר הבריטי היא שההפרטה לא נכללה במצע הבחירות של השמרנים. המוסכמה אומרת שבית הלורדים לא חוסם הצעות שהופיעו במצע מפלגת השלטון. הפעם יהיה ללורדים הרבה יותר חופש פעולה, והממשלה תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי שהיוזמה תאושר בשני בתי הפרלמנט. בית הלורדים לא יוכל לעכב את החקיקה עד אינסוף, אבל סביר להניח שהממשלה תרצה להימנע מעיכובים כדי שהמכירה תוכל לצאת לפועל לפני הבחירות הבאות, כלומר עד ינואר 2025.
סביר להניח אפוא שממשלת ג'ונסון תשאף לגבש נוסחה להפרטת ערוץ 4 שתרצה כמה שיותר מתנגדים מבית. לא מן הנמנע גם שהיא תעדיף להשהות את ההפרטה כדי להכניס אותה למצע הבחירות הבאות, ובכך לנטרל את ההתנגדות בבית הלורדים.
אפשרות נוספת היא שכמו הרבה הבטחות של בוריס ג’ונסון, גם זו לא תקוים.
גרסה של הכתבה פורסמה ב"יס מיניסטר", בלוג הפוליטיקה הבריטית של אוריה בר-מאיר