הטור שאתם עומדים לקרוא אינו מקורי, נועז או חדשני. הוא תוצר של עיתוי מתאים לדברים שכבר נכתבו לא פעם, ולמעשה, פעם אחרי פעם, בטורים עיתונאיים כמו גם במסמכים רשמיים של הממלכה. שורתו התחתונה פשוטה וברורה: צריך, כלומר הגיע כבר הזמן (ממזמן) לסגור את משרד התקשורת.

על רקע עדותו של שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, במשפט המו"לים; שבאה אחרי עדותה של דנה נויפלד, יועמ"שית משרד התקשורת לשעבר; שקדמה לה לפני כמה חודשים עדותו של מנכ"ל אחר במשרד, אבי ברגר - צריך לחזור על המסר הזה: לסגור, לסגור, לסגור.

הפרדת השיקול הפוליטי מתחומי חקיקת ואסדרת התקשורת היא עניין קריטי. בשני מאמרים שחיברתי בצוותא עם ד"ר אסף וינר, סברנו שאצילת הסמכות לקביעת הכללים המסדירים את תחום התקשורת היא הפתרון המתאים בסביבה דינאמית המצריכה ידע מקצועי מורכב, גם בהיבטים טכניים וטכנולוגיים.

בעוד המחוקק צריך להתמקד בקביעת הערכים המובילים להסדרת השוק ובעיצוב המוסדות שיבצעו את האסדרה בפועל, צריכים הכללים הפרטניים להיקבע הרחק מהזירה הפוליטית – בסביבה מקצועית יציבה ונטולת השפעות ורעשי רקע.

שר התקשורת, יועז הנדל (צילום: פלאש 90)

גוף כזה צריך לכלול בתוכו פתרונות מקצועיים למגוון התחומים בהם עוסק היום משרד התקשורת וכן לאלו המנוהלים בידי סוכנויות אסדרה הקשורות אליו, כמו מועצת הכבלים והלווין והרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (שאיחודן הנצרך כל כך עומד ממילא על הפרק).

האמת הזו ידועה כבר יותר מ-25 שנה. כבר ב-1995 נבחן הצורך שבהקמת רשות תקשורת במסגרת ועדת בועז (בראשות דוד בועז, לשעבר ראש אגף התקציבים באוצר), שמונתה על ידי שרת התקשורת שולמית אלוני. הוועדה החליטה שנכון להקים רשות מקצועית תחת המשרד. ממשלת פרס אף אימצה המלצה זו במאי 1996. אך ודאי לא תהיו מופתעים שכשמונה נתניהו לראשות הממשלה בהמשך אותה שנה, ההחלטה לא יושמה וההמלצה לא קודמה.

ב-2002, דו"ח ועדת אולניק, מנכ"ל משרד התקשורת דאז, בא לקדם את יישום ההמלצות הקודמות לסגירת המשרד והקמת רשות תקשורת תחתיו. ספוילר – זה לא קרה. מה שנשאר, בין השאר, הם הנימוקים שהוצגו על ידי כותבי הדו"ח לחיוניות שבהפרדת הרשות המפקחת מהממשל: "היותו של הגוף המסדיר חלק מן המערכת הפוליטית ובכפיפות לשר, עלולה להיות בעלת השלכות על תפקודו של הגורם המסדיר", נכתב שם במה שיכול להיות רמז מטרים ל"תיק 4000".

תקופת כהונה ממוצעת של פחות משנתיים, לא איפשרה גיבוש מדיניות מקצועית קוהרנטית. בהיעדר אופק, נותר מסלול הקרבה וההשפעה על השר. תוצאת ההליכה במסלול הזה מתבררת בימים אלו באולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים

הדו"ח העניק נימוק נוסף לסגירת משרד התקשורת והקמת רשות מקצועית: "המשטר הפרלמנטרי אינו מאפשר תקופת שלטון ודאית וידועה מראש, וממשלות ישראל האחרונות לא סיימו את תקופת כהונתן. היותו של העומד בראש הגורם המסדיר, שר, הכפוף לחילופי השלטון, יוצרת קשר תפקודי בין האירועים הפוליטיים לבין פעילות הגורם המסדיר. תקופת כהונתו של השר משפיעה על טווח קביעת היעדים בתחום התקשורת ולעיתים יכולה להעלות בסולם העדיפויות יעדים קצרי טווח ובעלי חשיבות משנית, על פני יעדים ארוכי טווח, שלא ניתן להשיגם בתוך תקופת כהונה או חלקה.

"בנסיבות מסוימות יכולה תקופת בחירות לגרום לשיתוק המערכת המסדירה וכן לעשותה רגישה ללחצים מצד גורמים אינטרסנטיים בעלי כח הצבעה, כגון ארגוני עובדים. עצמאות הרשות מן המערכת הפוליטית חיונית על מנהת לאפשר לה לקבוע מדיניות ארוכת טווח, ליצור ודאות ואופק עסקי לפעילות המפעילים הקיימים או למשקיעים חדשים. הניתוק מן המערכת הפוליטית, יאפשר לרשות לפעול על פי לוח זמנים וסדרי עדיפויות הנקבעים בהתאם לשיקולים ענייניים מקצועיים".

מאז 1996 כיהנו בישראל 15 שרי תקשורת. תקופת כהונה ממוצעת של פחות משנתיים, לא איפשרה קידום צעדים ארוכי טווח או גיבוש מדיניות מקצועית קוהרנטית – דבר שפגע לא פעם גם במפוקחים שביקשו אופק פעולה עסקי. בהיעדר אופק, נותר מסלול הקרבה וההשפעה על השר. חלק מאותם שרים כיהנו כשרי תקשורת במקביל לכהונתם כראשי ממשלות או כשרים המקורבים מאוד לראשי הממשלות. חלק ניכר מהדמויות שישבו על כיסא השר נחשבו כבעלי כישורי פוליטיים ממולחים במיוחד. תוצאת ההליכה במסלול הזה מתבררת בימים אלו באולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

פרופ' עמית שכטר, מי שהיה חבר במספר ועדות שהמליצו להקים רשות תקשורת (האחרונה שבהן, בראשותו), הגדיר זאת יפה: "משרדי ממשלה מתבטלים בסופי כהונות, לא בתחילתן". והנה, ממשלת בנט חרגה מהנוהג והחליטה כבר בתחילת כהונתה על ביטול משרדי הדיגיטל ומשאבי המים המיותרים. משרדים מיותרים אחרים דווקא נותרו על כנם. גם משרד התקשורת עוד איתנו ולא נראה כי ייעלם מהנוף בקרוב.

שעת כושר

משרד התקשורת הוא גוף חלש, מפוקחיו יודעים זאת ואף בעלי התפקידים בו יודעים זאת. אפילו שופטי בית המשפט העליון יודעים זאת. גם הם חזו לא פעם באנשי המשרד ונציגי הפרקליטות, עמוסי תירוצים למכביר, מציגים בפניהם הסברים לתת-אכיפה, לפגמים בפיקוח ולמחדלי מעקב ותכנון.

אלא שלא רק חולשתו של המשרד מצדיקה את ביטולו. גם משרדים אחרים, כמו משרד הבריאות למשל, מתנהלים באופן נרפה מול מפוקחיהם. השילוב המרעיל שבין פוליטיקה ותקשורת מאפשר ומייצר קרקע טובענית ובלתי יציבה לפיקוח על שוק שנחוצים לו יציבות, ודאות והשוואת תנאי פיקוח, ובו בזמן, מהווה מצע פורה לעסקאות בלתי כשרות.

עיתונאי "גלובס" גדי פרץ, מי שכיכב בשבוע שעבר בעדותה של דנה נויפלד שנשאלה על פגישות ושיחות איתו שתועדו ביומנו של המנכ"ל ברגר, כתב עוד ב-2009 אגב הרכבת ממשלת נתניהו השניה, כי נולדה שוב שעת כושר לסגור את המשרד ולהקים תחתיו רשות מקצועית. שעת הכושר הזאת נמצאת שם לכאורה בכל פעם שקמה ממשלה בישראל ובכל פעם, היא מתפוגגת עם מינויו של שר תקשורת חדש.

הים אותו ים, כמו שאמר יצחק שמיר, אבל אולי הפעם יתעלו המעורבים בדבר מעל השיקול הפרסונלי והפוליטי הצר, יקנו את מקומם בהיסטוריה של מדינת ישראל ואגב הדיונים המתחדשים ברפורמה הנחוצה בשוק התקשורת והשידורים, יקדמו סוף סוף את סגירת המשרד ויחליפו את המים בהם שרוי התחום הזה כבר שנים רבות, ממי אפסיים למים מתוקים.