פרשת "כלכליסט" ו-NSO, שהחלה ברעם מתגלגל והתגלגלה מאז למקומות מבריקים פחות, היא הזדמנות טובה לבחון את דרכי הטיפול בתקלות עיתונאיות. בפני כלי התקשורת עומדים כמה מסלולים לחקירה של פרסומים מוטעים ולהפקת לקחים מהכשלים, אבל הדרכים הנפוצות ביותר אינן בהכרח הטובות ביותר להגיע לחקר האמת.
במוקד תשומת הלב עומד בדרך כלל המסלול המשפטי. במסלול זה, הגורמים שנפגעו מהפרסום מגישים לבתי המשפט תביעות לשון הרע, ולעיתים גם תביעות הנוגעות להפרת הזכות לפרטיות. לאחרונה התבשרנו שגם בפרשה הנוכחית צפוי בירור כזה, כאשר חברת הסייבר NSO הגישה תביעה נגד "כלכליסט" ונגד ראשיו, המו"ל יואל אסתרון והעורכת הראשית גלית חמי.
המסלול המשפטי יכול להוביל לפיצוי כספי לנפגעים ולבירור התקלה בכלים ראייתיים. אבל הכלים הראייתיים הזמינים בהליך המשפטי, שכפופים למשל לחיסיון העיתונאי, גם מגבילים את הבדיקה העובדתית. הגורם המכריע - שופט, בורר או מגשר - אינו נחשף לתמונה המלאה של הכשלים שנפלו בעבודה העיתונאית; ואילו כלי התקשורת, בשבתו כנתבע, מעדיף לנהל סיכונים ו"לגלות רק מה שחובה לגלות", לא הדרך האופטימלית לרדת לחקר האמת.
אם לא די בכך, הליך משפטי יכול להסתיים בהתנצלות או בפשרה אחרת. במקרה כזה הדיון מתייתר, אין הכרעה באמצעות ראיות, והציבור נשאר באפלה. הנתבע אמנם מקבל את מבוקשו בדמות הבהרה, חזרה מהפרסום או התנצלות ופיצוי, אבל כלי התקשורת ממשיך ליהנות מחשאיות ומערפל בנוגע לנסיבות, לאירועים ולכשלים שנפלו בעבודתו.
מאמר תגובה של מערכת "כלכליסט" לתביעת הדיבה של NSO בעקבות התחקיר על השימוש המשטרתי במערכת "פגסוס", 2.3.2022
מסלול שני הוא דיון בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. הנסיון המצטבר בבתי הדין לאתיקה, דומני, מצייר תמונה עגומה של ההליך הזה. מלבד הבקיאות מוגבלת של הדיינים בכללי האתיקה וביישומם, שמביאה לא פעם לתקלות בפסקי הדין ולהגשת ערעורים, יכולתו של בית הדין לברר את העובדות מוגבלת, ונתונה בדרך כלל לחסדי כלי התקשורת הנילון. כך ראינו למשל בפסק הדין שניתן בשבוע האחרון בתלונה שהגיש נתי טוקר נגד "ישראל היום", אחרי שהעיתון פרסם מאמר דעה רצוף שגיאות. נילונים אינם ממהרים להתייצב בפני בתי הדין לאתיקה, והדיונים, גם בעניינים חשובים, מתקיימים לא פעם במעמד צד אחד.
מסלול שלישי הוא בחינה של הפרסומים בידי גורם חיצוני. בחינה כזו אכן התקיימה בפרשת "כלכליסט", כאשר פרקליטות המדינה בחנה את הטענות שעלו בתחקיר בדבר שימוש נרחב ברוגלות בניגוד לדין, ללא הסמכה וללא צו שיפוטי. מסקנות הביניים של צוות הבדיקה, שהוצגו גם לבית המשפט הדן בתיקי האלפים (תיקי נתניהו), גרסו שלחלק הארי מפרסומי "כלכליסט", אם לא לכולם, אין אחיזה במציאות.
על פי הודעת הפרקליטות שליוותה את פרסום המסקנות, הבדיקה הטכנולוגית לא העלתה כל אינדיקציה לכך שמשטרת ישראל הדביקה ללא צו שיפוטי, באמצעות מערכת "פגסוס" שבידיה, את מכשיר הטלפון של מי מבין האנשים ששמותיהם צוינו בכתבות ב"כלכליסט". יתרה מזאת, בכל המקרים שבהם המידע שנשלף מהמערכת איפשר לבדוק זאת, לא נמצאו גם סימנים לניסיונות הדבקה. צוות הבדיקה דיווח על ממצאים זהים גם בנוגע למערכת פריצה נוספת שבידי משטרת ישראל.
לבדיקה של צוות חיצוני יכול להיות חיסרון משמעותי: היא מתעלמת מתמונת הראיות המלאה שהובילה לפרסום, ואינה מביאה בחשבון חסמים שאולי מונעים מהעיתון לחשוף את הראיות והתימוכין שבידיו
אלא שצוות הבדיקה לא מסר דיווח מלא על החומרים והמסמכים שבדק. לא עמדו בפניו המסמכים, הראיות והמקורות ש"כלכליסט" ביסס עליהם את הפרסום. בדיקת הפרקליטות הושתתה רק על הפרסומים הגלויים בעיתון ועל המידע שניתן לדלות מהם. ככל הידוע, העיתון לא עומת עם הממצאים. לבדיקה כזו יכול להיות חיסרון משמעותי: היא מתעלמת מתמונת הראיות המלאה שהובילה לפרסום, ככל שזו קיימת, ואינה מביאה בחשבון חסמים שאולי מונעים מ"כלכליסט" לחשוף את הראיות והתימוכין שבידיו.
גם במקרה הזה, האמת נמצאת בעדיפות שנייה, וחלקים מן הפאזל נותרים בערפל. האם בעבודה העיתונאית נפלו כשלים שאפשר היה למנוע, או שמא נסיבות אחרות הובילו לפרסום לא מדויק – למשל הטעיה של המערכת בידי מקורותיה או פרשנות שגויה למידע שנמסר? ואולי הפרסום בכל זאת נכון, אך "כלכליסט" מנוע מטעמים שונים למסור את מלוא ההוכחות והסימנים לכך? אף שהתרחיש הזה אינו מתקבל בקלות על הדעת, ההגיון או האוזן, בשלב זה אי אפשר לשלול אותו לחלוטין.
בית המשפט אינו המקום האידאלי לחקירת כשלים עיתונאיים. אילנה דיין ועורכי-דינה, גיורא ארדינסט (משמאל) ורן שפרינצק, בדיון בבית-המשפט העליון בערעור על פסק הדין בתביעת הדיבה של סרן ר', 17.5.13 (צילום: פלאש 90)
וכאן אנחנו מגיעים אל המסלול הרביעי, שהוא מן המעניינים שבמסלולים, אף שהשימוש בו בישראל נדיר ולא שיטתי. במסלול זה הגוף העיתונאי בוחן את עצמו: הוא עורך בדיקה יסודית של שרשרת הפעולות, האירועים, פריטי המידע והראיות שהובילו לפרסום, ומנתח את הכשלים והטעויות שאולי נפלו בכל אחד מהשלבים - מיצירת הקשר עם המקור ועד לפרסום הסופי.
לבדיקה כזו יכולים להיות יתרונות מעשיים לא מבוטלים. גורם פנימי, אך לא תלוי, יכול לקבל לידיו את מלוא החומרים וההסברים ולבחון אותם בדיעבד בעיניים מקצועיות. כך הוא יכול לאתר חולשות וטעויות בביצוע העבודה העיתונאית, להפיק לקחים ולהצביע על צעדי תיקון שאפשר לנקוט בעתיד, ואפילו במקרה הנוכחי.
בדיקה פנימית עם ממצאים פומביים יכולה להתקיים במקביל לכל אחד מהמסלולים הקודמים שהזכרנו, ולשרת את ניהול הסיכונים המשפטי והאתי של כלי התקשורת. היא יכולה להניב סיום טוב יותר להליך המשפטי, שבו כלי התקשרות מקבל אחריות ציבורית וקונה סיכון (מבטח את עצמו) בלי לחשוף מידע שעשוי להסב לו נזק נוסף. בדיקה כזו גם משווה לכלי התקשורת תדמית מקצועית ורצינית יותר אפילו במקרים שבהם נכשל בתקלה או בטעות.
בדיקה פנימית יכולה גם להשפיע על עמדת בית משפט, או בית דין לאתיקה, באשר לאחריות המקצועית שהפגין כלי התקשורת ובאשר לסנקציה שראוי להטיל עליו. שני אלה יכולים להשפיע על גובה הפיצוי שייפסק לנפגעים, אם ייפסק פיצוי כזה.
זאב חספר, מוצג כמבקר המערכת של חדשות 10 (צילום מסך)
מבקרי פנים מערכתיים אינם נפוצים במערכות תקשורת בישראל. למעשה, מלבד הממונה על קבילות הציבור בתאגיד השידור הישראלי, הפונקציה של אומבודסמן מערכתי כמעט ולא קיימת, וגם כשלהלכה קיים אומבודסמן, הוא אינו מנפק תוצרים בפומבי ועל בסיס קבוע. אפשר להיזכר כאן בדמויות כמו זאב חספר, לשעבר האומבודסמן של חדשות 10 (גם בעת התרחשות פרשת אדלסון): הדו"חות המעטים פרי עטו שפורסמו בגלוי ממחישים כיצד התבוננות פנימית וניתוח-לאחור של אירועים חדשותיים-מקצועיים תורמים להסקת מסקנות ולשיפור דרכי העבודה.
מה שמקובל במערכות מובחרות בחו"ל יכול להביא תועלת גם לכלי תקשורת ישראליים, ולשרת בעקיפין את הציבור. האם כלי התקשורת יאמצו בחפץ לב פונקציה כזו? ספק גדול.
ספק גדול אם כלי התקשורת יאמצו בחפץ לב פונקציה של מבקר פנים. ההיסוס לאמץ כלי ביקורת באופן וולונטרי צריך לקבל מענה באסדרה חיצונית
ההיסוס לאמץ כלי ביקורת באופן וולונטרי צריך לקבל מענה באסדרה חיצונית. אסדרה כזו אפשרית בשלוש דרכים עיקריות. דרך אחת היא חקיקה שתחייב כל כלי תקשורת להעסיק מבקר פנים עיתונאי שסמכויותיו יהיו דומות לסמכויות ביקורת הפנים בגופים ציבוריים. מבקר פנים כזה יחויב לפרסם את ממצאיו בדו"חות נקודתיים ועיתיים. יהיה צורך להבטיח גם את מקצועיותו, עצמאותו ואי-תלותו של המבקר, ולהסדיר את דרכי מינויו כדי להגן עליו מלחצים והשפעות. דרך שנייה היא עיגון תפקיד האומבודסמן בתקנוני האתיקה של כלי התקשורת, כך שקיומו יוגדר כחובה אתית ומקצועית של גוף התקשורת. התקנון יחייב גם את המבוקרים לשתף פעולה עם האומבודסמן, למסור לו מידע ולציית למסקנותיו, ויגדיר את דרך ההשגה עליהן.
הדרך השלישית היא לעגן את מעמד האומבודסמן בהסכמים הקיבוציים בין ארגון העיתונאים לכלי תקשורת. קיומו של אומבודסמן עשוי לחזק את עצמאותם המקצועית של העיתונאים, ולהקשות על פיטוריהם מסיבות לא ענייניות, למשל בניסיון להשתיק או להשפיע באופן בלתי לגיטימי על עבודתם העיתונאית. גורם בלתי תלוי כזה, המוסמך לבחון גם תלונות מצד העיתונאים עצמם, יוכל להקנות להם כוח בעומדם מול הגורמים הבכירים בכלי התקשורת, ובמידת הצורך להעניק להם מעין מעמד של חושפי שחיתויות.
נדמה כי עוד ארוכה הדרך עד שבכל כלי התקשורת בישראל יימצא מבקר פנים מערכתי - כזה שיכול לנהל הליך בדיקה אמיתי ושקוף, משוחרר מכבלי חסיון המקורות וממחסומים ראייתיים אחרים, ואולי מסוגל לטייב את העבודה העיתונאית בלי להיזקק למערכת המשפט ולבירור חיצוני של תלונות. עד אז נצטרך להסתפק בהשערות, בספקולציות ובפרורי מידע המתגלים לנו, אם בכלל, באחד המסלולים האחרים. האמת תחכה.