לפני יותר משמונה חודשים פרסמתי באתר "העין השביעית" טקסט על האנשים שיושבים ליד. הכוונה היא לאותם עיתונאים שעובדים ומשדרים לצד אחרים – מהם שופרות אנושיים ומהם מסיתים במשרה מלאה – ולמרות זאת לא נראה שזה מזיז להם.
על ירון וילנסקי כתבתי כך:
בעשרים השנים האחרונות הוא מגיש את 'חמש בערב' בגלי-צה"ל. בחמש השנים האחרונות הוא נדרש לחלוק את עמדת המגיש עם יעקב ברדוגו. ברדוגו הוא עסקן ואיש עסקים, שמגיש כיום לא פחות משש תוכניות שבועיות בגלי-צה"ל אך ממשיך לקבל שכר כ'יועץ'. מי שהעיתונים במערכת כינו אותו 'בושה פומבית' ואין לו שום בעיה לתקוף בשידור עיתונאית שעובדת איתו בתחנה, ובאופן כללי לשמש ככלב התקיפה של ראש הממשלה בתוך גלי-צה"ל. וילנסקי מתעמת עם ברדוגו, אך ממשיך לשדר איתו. האם בנרפות שלו הוא מעביר מסר למאזינים שברדוגו הוא עיתונאי לגיטימי, או שמא הוא קורבן של מערכת לחצים פוליטית שמופעלת על גלי-צה"ל ושבתוכה הוא לא יותר מפיון פשוט?".
כאשר נודע שהמפקדת הזמנית של גלי-צה"ל, גלית אלטשטיין, החליטה במעשה פוליטי, קיצוני, חסר תקדים, לבסס סטנדרטים עיתונאיים בסיסיים, והודיעה לפיכך לברדוגו שלא יוכל להגיש עוד את יומן הערב של גלי-צה"ל לצד ירון וילנסקי, חזרתי וכתבתי בטוויטר שבאופן אישי אין לי בעיה עם ברדוגו; יש לי בעיה דווקא עם ירון וילנסקי.
אחת התגובות לציוץ הזה היתה של הכתב הוותיק של חדשות 12 ציון נאנוס:
אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. אתה מצפה מאדם בן 56 להתפטר מהמקום שהיה מקום העבודה שלו (ומעשית ביתו) ברצף מאז גיל 18. זה לא פשוט. מי היה מפרנס את משפחתו? לך תדע אילו זכויות הוא מאבד בהתפטרות".
התשובה הזו כל-כך מהממת ומדכאת עד ששעות ארוכות היא הותירה אותי פעור פה. ובכל זאת שווה להתעכב עליה, כיוון שנדמה שהיא מייצגת השקפת עולם רחבה שפשתה בשנים האחרונות בקרב עיתונאים רבים. השקפת העולם הזו מסירה מהאנשים, מכל האנשים, אחריות מקצועית או מוסרית למעשיהם או למעשים של המעסיק שלהם. בואו ניקח לרגע את הטענה הזו למקומות אחרים.
אדם עובד בתפקיד בכיר בחברת דלק ומגלה שהמעסיק שלו נוהג למהול את הדלק במשהו נוסף. הנהגים שיתדלקו בתחנות לא ירגישו בבעיה כלשהי בזמן אמת, אבל לאורך זמן הדלק המלוכלך יפגע במנוע ויגרום להם לנזקים עצומים. מה אותו אדם צריך לעשות? על-פי נאנוס, הוא לא אמור לעשות כלום. אחרי הכל, "זה לא פשוט. מי היה מפרנס את משפחתו?".
אדם עובד במוסד להשכלה גבוהה ומגלה שהמוסד מרמה את הסטודנטים. מה הוא אמור לעשות? יש לו משפחה, ילדים, הוא באמצע שנות החמישים לחייו. מה הוא יעשה עכשיו, יעבור להייטק? על-פי נאנוס, הוא לא אמור לעשות דבר
אדם עובד במוסד להשכלה גבוהה ומגלה שהמוסד מרמה את הסטודנטים. הוא לוקח מהם שכר לימוד גבוה, מבטיח תלי תלים של הבטחות ולא מקיים. מה הוא אמור לעשות? יש לו משפחה, יש לו ילדים, הוא באמצע שנות החמישים לחייו. מה הוא יעשה עכשיו? יעבור להייטק? על-פי נאנוס, הוא לא אמור לעשות דבר. הוא אמור להסתכל לסטודנטים בעיניים, ואז לשקר להם. אחרי הכל, בחודש הבא יש טיפול 20 אלף לאוטו.
תפיסת העולם שנאנוס מנסח משחררת את כל מי שנתקל במעשי רמאות, שחיתות או פגיעה באינטרס הציבורי מהחובה לעשות משהו. לכולם כמעט יש משפחה וזכויות צבורות ומשכנתא, ולכן – אם יש לבנאדם גם משפחה וגם זכויות וגם משכנתא לשלם – אל תצפה ממנו להסתכן למען האידיאלים, הערכים, האתוס המקצועי ואפילו לא החוק. מי ישלם את המשכנתא, האתוס המקצועי? הציבור? שיקפוץ הציבור.
זו השקפת עולם מדכאת באופן כללי, אבל היא מדכאת שבעתיים כשהיא מגיעה מעיתונאי. עיתונאים שמחזיקים בהשקפת עולם מהסוג הזה אינם מבינים – אולי כי אינם רוצים להבין, ואולי כי הם באמת אינם מבינים – שהמקצוע שלהם אינו ככל המקצועות.
ירון וילנסקי ב-1989 כגל"צניק צעיר. מימין: רפי רשף ואיתן גרין (צילום: משה שי)
אני יודע, זה מעצבן. זה מעצבן וזה מרגיז וגם להם יש משכנתא לשלם, אבל ככה זה. המקצוע שבו הם אוחזים הוא של שליחי ציבור. ירון וילנסקי לא עובד בשביל מפקד פלוני או מפקדת אלמונית של גלי-צה"ל. ירון וילנסקי עובד אצלי. כן-כן, ירון וילנסקי עובד אצלי ואצלכם.
אמנם אני לא חתום על משכורתו, אבל כאשר הוא עולה לשידור ופותח מיקרופון בתחנת רדיו שהיא חלק מהשידור הציבורי, שממומנת מכספי הציבור שלי ושלכם, הוא צריך לשמור על האינטרסים שלי ושלכם, הוא צריך לדאוג לי ולכם, הוא צריך לחשוב עלינו כאשר הוא יושב ליד אחד דוגמת ברדוגו, יום אחרי יום אחרי יום.
האם זה אומר שציון נאנוס, שעובד בחדשות 12, שאינה ממומנת מכספי ציבור, משוחרר מכך? לא. כעיתונאי הוא שייך לגילדה שחרטה על דגלה את הדאגה לאינטרס הציבורי. זה לא רק האתוס שלה, זו הצדקת קיומה.
העובדים בגילדה הזו זוכים להגנות מיוחדות מבתי-המשפט, לזכויות מיוחדות בחוק ולעתים גם לפופולריות רבה שמתורגמת לכוח, השפעה ואפילו ממון. אבל בתמורה הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי מעל לכל, גם מעל קרן ההשתלמות הפרטית שלהם.
על-פי התפיסה של נאנוס, האמת, העובדות, הסגנון, בטחון הציבור או הדמוקרטיה, כולם-כולם נדרשים לסגת ולהשפיל מבט כיוון שהעיתונאים צריכים לדאוג להפרשות לקרן הפנסיה שלהם. אם רשת טלוויזיה אמריקאית מסיתה במשך שנים נגד שלטון החוק, נגד אנשי תקשורת אחרים ונגד בתי-המשפט – העיתונאים שעובדים בה פטורים מהצורך להתפטר. אתם יודעים כמה עולה היום מורה פרטי למתימטיקה בוושינגטון?
העובדים בגילדת העיתונות זוכים להגנות משפטיות, זכויות מיוחדות בחוק, לפופולריות רבה שמתורגמת לכוח, השפעה וממון. בתמורה הם צריכים לשים את האינטרס הציבורי מעל לכל, גם מעל קרן ההשתלמות הפרטית שלהם
אז מה אם יש במערכת שלנו הטרדות מיניות; אז מה אם העורכים שלנו פוסלים אייטמים כיוון שהם מאיימים על בעלי העיתון; אז מה אם אני מנחה תוכנית שבה יושב לצדי גזען ופשיסט כפרשן מדופלם; אז מה? לא שמעתם על יוקר המחיה?
אם לא די בזה, כמעט כל הסיפורים העיתונאיים הגדולים מתבססים על אנשים שהחליטו לפנות לעיתונאים כשהם מעמידים בסיכון את עבודתם, את פרנסתם, את הזכויות שלהם. עיתונאים לוחצים על המקורות שלהם לסכן את עתידם למען זכות הציבור לדעת, למען שלטון החוק, למען הדמוקרטיה. אז כאשר אותה הדרישה מופנית אליהם, הם יסתתרו מאחורי חשבון הארנונה שהם צריכים לשלם?
אין זה אומר שהכפתור הראשון שעיתונאי צריך ללחוץ עליו הוא כפתור ההתפטרות. יש כפתורים נוספים ומנופים אחרים. אפשר לנסות להשפיע מבפנים, אפשר להתווכח ולשכנע ואפילו לאיים, אבל בשלב מסוים העיתונאי צריך לשאול את עצמו מה הוא: איש מקצוע או סמרטוט?
כן, לעיתונאים יש מגוון שיקולים, והם מתמודדים עם מגוון לחצים, בדיוק כמו כל אדם אחר. גם הם צריכים להתפרנס. בשוק התקשורת הישראלי מדובר במשימה קשה במיוחד, וככל שאתה מתבגר, שלא לומר מזדקן, היא נעשית כמעט בלתי אפשרית. אבל זה המקצוע שבו בחרתם, מקצוע עם לא מעט פריבילגיות אבל גם כמה חובות מקצועיות ומוסריות.
מי שרוצה רק בפריבילגיות הוא לא עיתונאי. הוא משפיען רשת.