הדיון הציבורי והתקשורתי שהתעורר סביב השופטת לשעבר אתי כרייף, גיבורת אחת מפרשיות אפי נוה, לא עסק רק בדמות השופט האידיאלי ובשאלת ההתאמה של כרייף אליו. הוא נגע גם במלכוד העמוק שנערות ונשים נאלצות להתמודד איתו דווקא בעידן הפמיניסטי והפוסט-פמיניסטי.

"צאי לכבוש את העולם", "אם את רוצה, את יכולה", "אנחנו מנהלות את העולם": סיסמאות ה"גירל פאואר" שמציפות את המדיה ממחישות שפמיניזם נעשה טרנד אופנתי שפרסומאים, אנשי תקשורת וסלבס נהנים לנפנף ולהתגאות בו - אבל לרוב משמש כתחבולה שיווקית ותו-לא.

כך למשל חברת ויסוצקי שמה בפיה של אניה בוקשטיין את המילים: "אני מחליטה איזו חליטה". כך מנכ"לים של משרדי פרסום מסגבירים לנו שאישה כפותה שגבר זר גוהר עליה היא אישה "עוצמתית" שנהנית מהמיניות שלה. כך כוכבות אינסטגרם משווקות את עצמן כנשים חזקות ש"חוגגות" את מיניותן באמצעות תמונות פורנו-שיק שמניבות להן המוני לייקים, עוקבים וקמפיינים.

בשעה שכלי התקשורת מוקיעים את תחרות "מיס יוניברס" האנכרוניסטית, כי "אבוי, נשים צועדות על במה בבגד ים", הם מנרמלים יום-יום ושעה-שעה את המירוץ לתואר הנערה שהשיגה הכי הרבה עוקבים בטיקטוק על ידי טוורקינג נועז בתנוחה אנאלית מוכפפת ומונגשת – והכול בשם ההעצמה והשחרור הנשי.

במקום לתקוף את הפמיניזם, הפטריארכיה ממתגת את עצמה כתומכת נלהבת בו. אבל למעשה זוהי אותה מניפולציה דכאנית שהכרנו: חינוך נערות ונשים לראות בגופן נכס סחיר

השיטה הפטריארכלית עדיין אותה שיטה, רק הטקטיקה השתנתה. במקום לתקוף את הפמיניזם, הפטריארכיה ממתגת את עצמה כתומכת נלהבת בו. אבל למעשה זוהי אותה מניפולציה דכאנית שהכרנו מימים ימימה: חינוך נערות ונשים לראות בגופן נכס, מוצר צריכה שימושי שיעזור להן לזכות בהערכה ובאהבה, להרגיש שייכות או להתקדם בחיים.

כפי שהיה תמיד, נערות ונשים לומדות שכדי לקבל אישור להיותן שוות וראויות לתשומת לב - עליהן להתאים את עצמן למה שמפעיל זכרים ומעורר אותם. אבל כעת הן יודעות לדקלם שהן לא פועלות למען הזכר וזכריותו, אלא בשביל עצמן. היום גופן הוא לא סחורה של משטר גברי, אלא קניינן של נשים משוחררות שעושות בו שימוש עצמאי: הן המנהלות, הן המסרסרות – הן בעלות הבית של הנכס היקר הזה בשוקי החליפין.

הבעיה היא שכל עוד הגוף והמיניות הנשית נשארים בבחינת סחורה, השיטה שמקטינה ומחפיצה נערות ונשים רק משועתקת ונשמרת. גברים מתחנכים שהגוף הנשי הוא חפץ מבדר ומענג לשימוש, ונשים לומדות שעליהן לְרצות את המבט, הצורך, הסמכות והכוח הגבריים. זוהי הקרקע הפורה שעליה מתרחבת ופורחת תרבות האונס.

פרסומת לתה ויסוצקי בכיכובה של אניה בוקשטיין, 2017 (צילום מסך מערוץ היוטיוב Wissotzky Israel)

אין לי ספק שאישה כמו אתי כרייף היתה יכולה להיות שופטת מחוזית טובה, ודאי לא פחות מכמה שופטים-גברים שאולי הפעילו קשרים משלהם כדי להגיע לכס השיפוט. אולם כאשר היא מודה שבתור מועמדת למשרה הקיפה את עצמה, לכאורה, בקשרים מיניים עם גברים רבי כוח והשפעה בוועדה למינוי שופטים - המסר שקוף.

בניגוד למה שטענה למשל מיה דגן, המסר של כרייף אינו משרת בשום צורה לא את הרעיון הפמיניסטי, לא את הכוח הנשי, ולא את החופש המיני של נשים. הוא מחליש ומוחק מאמצים חינוכיים וחברתיים כבירים שנעשו כדי למגר תפיסות מחפיצות של המיניות הנשית כנכס שסוחרים וסוחרות בו.

כמו הנשים (החריגות והמעטות) שמגישות תלונות שווא על פגיעה מינית, אתי כרייף היא לא דוגמה לנשיות חופשייה וחזקה, אלא אישה שמשתפת פעולה עם משטר כוח זכרי דכאני.