המשבר האקולוגי

"שנה לאחר זיהום הזפת, הטיפול בדליפת דלק לים נותר מקרטע", מוסרת כותרת דיווח של צפריר רינת ב"הארץ".

מרד הפסטה

"השבוע התברר שמתחת למעטה האדישות הישראלית מבעבע כעס גובר של מיליוני ישראלים על טירוף יוקר המחיה", כותב גיא רולניק בטורו השבועי בפתח גיליון "דה-מרקר", "גיא לרר, עיתונאי-אקטיביסט עם חושים הרבה יותר חדים לרחשי הציבור מרוב חבריו הזחוחים באולפנים, הריח את שעת הכושר, בחר יעד ברור והצית את מחאת 2022. הציבור מבחין באותנטיות ורואה שלרר הוא מזן הנדיר של יזמים חברתיים, שמונעים מרצון עז לשנות את המציאות ולא רק לצבור לייקים, להכות את מתחריו ולקבל וחיבוקים מאחד משני המחנות ששולטים בשיח הציבורי: ביבי ואנטי-ביבי".

"מרד הפסטה" אכן קצר הצלחה יוצאת דופן בזמן קצרצר, הוריד על רגליהם את חברות המזון המונופוליסטיות ויבואני המזון המונופוליסטים, שנאלצו להודיע תחילה על "דחייה" בהעלאת המחירים המתוכננת ואחר-כך על ביטולה כליל. כיצד מגיבים העיתונים? בשער "מעריב", שכנגד הדי.אנ.איי שלו דווקא פימפם בשבועות האחרונים מחאה כזו בדיוק, כלומר נגד מחירי מוצרי המזון של החברה השוייצרית אסם, אין זכר להתרחשות יוצאת הדופן. גם לא בשער "הארץ". בשער "ידיעות אחרונות" ישנה כותרת לא גדולה ("ניצחון הצרכנים: אסם מתקפלת") ובשער "ישראל היום" כותרת גדולה מעט יותר ("הלחץ השתלם: אסם ביטלה את העלאת המחירים").

הפעם, את ההתעלמות היחסית אפשר להסביר פשוט בחוסר הרלוונטיות של המדיום המודפס. ההודעה של אסם על ביטול העלאת המחירים המתוכננת הגיעה אתמול סביב השעה שמונה בערב, ואפשר לשער שבעיתונים לא הספיקו להתכונן כמו שצריך. אבל יש בעיתונים גם מי שהיה להם זמן להתכונן, ובכל זאת בחרו לעמוד לימין תאגידי המזון ורווחי העתק שלהם.

נחמיה שטרסלר, למשל, חש "אי נוחות" מהדרישה של שר האוצר כי אסם לא תוריד מחירים. "זה לא מתאים למשטר ליברלי". מה אכפת לו, לשטרסלר, הוא בטח מייבא את הפסטה שלו היישר ממילאנו. גם אלי ציפורי כמובן נגד המחאה. אצלו הטיעונים תמיד עניינים: המגזר הציבורי אשם (במחירי הפסטה, כן?) ומי שהובילו את המחאה לא באו לו טוב בעין: הם "חברתיים מקצועיים" והם "רק רוצים לשבת באולפנים ולצעוק עד כמה כולם גנבים ומושחתים, בלי להביא שום פתרונות מעשיים". פלא שציפורי כועס? רוצים לגנוב לו את הפוזיציה.

וכן, לא טעיתם, גם סבר - אין בעיית יוקר מחיה בישראל - פלוצקר. לא אסם ושטראוס (שתי יצרניות המזון הגדולות בישראל) אשמות בעליית המחירים, הוא פותח את טורו, אלא הממשלה. בהמשך הוא מפרט באדיקות את "עליית חומרי הגלם" וקובע כי מחיר המזון "חייב - כן, חייב" לעלות. על עליית הרווחים של יצרניות המזון, או על העובדה שהן מוכרות בישראל במחירים גבוהים פי כמה את אותם המוצרים שהן משווקות בחו"ל, הפלוצקר לא כותב. ובכלל, הוא קובע, עלייה במחירי "הבמבה והקטשופ" "כואבת בכיס - אבל אין לה השפעה רוחבית". כי פלוצקר, כנראה, משלם במכולת עם השפעה רוחבית.

כדי להשלים את הבדיחה על חשבוננו, אחרי הטור הפלוצקרי מתפרסם "מדריך מחאות" של אתי אברמוב עם "טיפים לציבור הישראלי שצמא למנהיג מחאה חדש שיילחם בגל ההתייקרויות". טיפ לעורך "ידיעות אחרונות": אם ברצונך לעודד מנהיגים של מחאה ציבורית, היפטר מעיתונאים כמו סבר פלוצקר, שכבר שנות דור משחיתים את הציבוריות הישראלית ומרדימים את הציבור. אני צוחק כמובן. עורך "ידיעות אחרונות" מעוניין במחאה ציבורית כמו שנוני מוזס רוצה... ובכן, כמו שנוני מוזס רוצה מחאה ציבורית.

ויש גם את הש"סניקים, שכמובן מגדפים כי הם לא יושבים בממשלה. הכותרת המדהימה של "יום ליום" היא "היוקר יאמיר", יום אחרי שהחברות הודיעו על ביטול ההעלאות (חדשה שלא הגיעה לידיעת העיתונאים ב"יום ליום"). כותרת מוסף העסקים היא "הממשלה המנותקת התעוררה ב'כאילו' בעקבות הלחץ הציבורי". כאילו כדי להדגים את הניתוק, אחת ההפניות על השער מזמינה את הקוראים לרכוש את "רכב המנהלים החדש של המגזר" תמורת 220 אלף שקל (כן, זו כתבה בעיתון, לא פרסומת).

גם בעולם הפוליטי הציני והמרושע שלנו, ש"ס ואריה דרעי מצליחים להתבלט. רק לפני כמה ימים השיקו קמפיין על יוקר המחיה (עדי וולפסון כתב כאן על הפן האנטי-סביבתי הדי מדהים) כדי לטשטש את העובדה שהמנהיג המיליונר שלהם נאלץ לפרוש מהכנסת אחרי שהורשע - שוב - בפלילים, אבל להצטרף למאמצים להורדה בפועל של יוקר המחיה? מה פתאום, זה הרי יעזור לליברמן (בעבר, כמובן, שותפו הפוליטי הקרוב של דרעי).

"שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי נבהלו השבוע מהרעש האדיר שעשו ברשתות גיא לרר וארגונים חברתיים כמו לובי 99, שקוף וצדק פיננסי, ומיהרו לרוץ לאולפני הטלוויזיה ולקרוא לחברות הגדולות לעצור את המחירים. אבל המשא ומתן הציבורי, שליברמן ניהל עם ראשי החברות, הוא סימן מבשר רעות", ממשיך רולניק, "במקום לעסוק בשורשים המבניים של מחלת יוקר המחיר והיעדר התחרות במשק — הפוליטיקאים רוצים להיראות כמי שמצילים אותנו מחברות הענק. כשהמשיכה הביקורת הציבורית, קרא ליברמן לרשות התחרות לחקור את הריכוזיות בענפי המזון.

"[...] אם ליברמן וברביבאי באמת היו רוצים לטפל ביוקר המחיה, הם היו קוראים בשבוע שעבר ליו"ר רשות התחרות מיכל כהן, ומבקשים ממנה לפרסם מיד חוות דעת מעודכנת בנושא מחירים עודפים. [...] ברגע שבו יבינו חברות הענק שרשות התחרות, משרד האוצר והיועץ המשפטי לממשלה לא רואים במחירים מנופחים תועלת חברתית — הם לא ימתינו לפסיקת בית המשפט העליון, אלא יתכנסו מהר מאוד במשרדיהם ויחשבו מחדש את המסלול ואת המודלים העסקיים שלהם. ואולי במקום לחסל מתחרים, לסגור הסכמים אנטי-תחרותיים בתקיעת כף עם משווקים ולקנות החוצה מהשוק כל מי שיכול לייצר תחרות — הם יעשו את מה שבאמת מניע את גלגלי הקפיטליזם והשוק: חידוש והתפתחות".

האם העיתונות, שבמקרה הטוב מדדה בעקבות יזמים חברתיים העושים עבורה את המלאכה ובמקרה הרע, והנפוץ, תוקעת להם מקלות ברגליים, תוכל להפנים מסר מורכב יותר מ"פסטה - יקר - להוריד - ארררג!", להמשיך במחאה ולדרוש שינויים מבניים שיובילו לשוק תחרותי ומחירים שפויים, ולא רק לוויתורים זמניים של התאגידים על העלאות של המחירים המנופחים מלכתחילה? אל תעצרו את נשימתכם, כמו שאומרים באנגלית. גם כי זה לא בריא וגם כי זה לא יעזור.

ואני לא מדבר כמובן על טיפול בבעיית השורש האמיתית. זאת שגם משק ריכוזי, קפיטליזם תחרותי או סוציאליזם הומני לא יפתרו. הבעיה העומדת בבסיס הכלכלה שלנו, ושמחירים מנופחים הם רק אחד הסימפטומים החלשים שלה: הרגלי הצריכה עצמם. אבל על זה באמת אל תצפו לקרוא בעיתון.

"גלובס"

"46% לא מאמינים לפרקליטות, לבתי המשפט, למשטרה", קובעת הכותרת הראשית של "גלובס", מעל גבי גרף עוגה המזמין את הקוראים ל"פרויקט מיוחד". כותרת שכולה הטעיה אומללה, ופרויקט שמדגים כיצד יורים חץ (באמון הציבור בפרקליטות, בתי המשפט והמשטרה) ואז מדפיסים סביבו מטרה.

שקר הסקר מתחיל מהכותרת, שבושלה כדי להתאים לאג'נדה של מו"לית "גלובס" אחרי שתוצאות הסקר לא איששו אותה, ממשיך בכותרות הסקר בעמודים הפנימיים ובעובדה המדהימה שהפרויקט על אמון הציבור במערכת המשפט כל כך מיוחד, שאין בו כמעט אף מילה על תופעה שולית וזניחה כמו מלחמת החורמה שאסר נתניהו, אזרח ישראלי לא מוכר כל כך, נגד מערכת המשפט, מלחמה שפומפמה ללא הרף במכונת תעמולה אדירה שאחד האומים המרכזיים שלה הוא שמעון ריקלין, בן זוגה של מו"לית "גלובס".

נתחיל מהכותרת, שמכריזה כאמור כי 46% מהציבור לא מאמינים לפרקליטות, בתי המשפט והמשטרה. נעזוב את זה שאפשר היה ללכת על כותרת הפוכה: 46% כן מאמינים (ו-8% "לא יודעים"), ונלך לשאלת הסקר עצמה, ממנה נשאבה הכותרת. היא מופיעה בעמוד 3 של העיתון תחת הכותרת "כך בדקנו". האם השאלה היא "האם יש לך אמון בפרקליטות, בתי המשפט והמשטרה"? לא. אין שאלה כזו. השאלה שנשאלו הנסקרים היא "מבין מוסדות החוק הבאים, מי הגוף שיש לך אליו את מידת האמון הרבה ביותר". על השאלה הזו ענו 46% מבין הנשאלים "אף אחד מהם".

מניפולציה עדינה, אבל מניפולציה. קצת כמו ההבדל בין לשאול "האם אתה אוהב את אבא ואמא" לבין "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?". בקיצור, הסקר לא בדק את מידת האמון של הנסקרים במערכת המשפט, אלא את מידת האמון היחסית שלהם באגפים השונים של המערכת. הכותרת שהינדסה נעמה סיקולר עורכת "גלובס" מהתשובות היא פשוט זה: הינדוס תודעה. כן, אתם בטח מכירים את המושג הזה.

הפעולות ההנדסיות ממשיכות גם בפנים הגיליון. באותו עמוד 3 מוצג גרף נוסף תחת הכותרת "רק לרבע מהנשאלים יש אמון גבוה במערכת המשפט". אויה איך אבד האמון במערכת המרושעת! אבל הגרף מספר סיפור קצת אחר. לפי הגרף, שממש צמוד לכותרת, לא צריך אפילו לדפדף, ל-53% מהציבור - בפעם האחרונה שבדקתי מדובר ביותר מ-25% (ביותר מ-100%!) - יש אמון בינוני, גבוה או גבוה מאוד במערכת המשפט. רק 42% ענו שיש להם מעט אמון או אף אמון בכלל.

שמתם לב למילה "רק" שזרקתי כבדרך אגב? ככה זה עם סקרים ונתונים ועיתונאים. המספרים הם מספרים, אבל הסיפורים הם סיפורים. האם הסיפור הוא ש"רק" לרבע מהנשאלים יש אמון גבוה במערכת, ש"רק" 42% חשים אמון מועט או בכלל לא (אגב, למה הנתון הזה לא מפורט? האם ב"גלובס" הסתירו את המספר הנמוך של מי שאינם חשים אמון כלל במערכת?), או אולי של-53% יש אמון בינוני עד גבוה? בניגוד למניפולציה בכותרת הראשית, כאן שלוש הכותרות נכונות, הבחירה באחת מהן מלמדת על האג'נדה של מי שבחר בה. לא האג'נדה המתייפיפת המוצהרת אלא זו האמיתית.

או למשל הכותרת בעמוד 2 של העיתון, הגרף הראשון שמוצג במסגרת הפרויקט: "השפעת האירועים בשנה האחרונה על אמון הציבור" במערכת המשפט. אילו אירועים נבחרו? "תיקי נתניהו עצמם" (מה?), "פרשת אפי נווה, האזנות הסתר ופרשת אתי כרייף", "ההתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית", "המגעים להסדר טיעון בתיקי נתניהו", "הבריחה מכלא מגידו", "פרשת האזנות הסתר של NSO" ו"אסון מירון". מה הקשר בין אמון הציבור במערכת המשפט לבין אסון מירון? כלא מגידו? הפשיעה בחברה הערבית? ובעיקר: איפה בדיוק נמצא הקמפיין הביביסטי נגד מערכת המשפט? איך אפשר להתעלם מעדר הממותות שבאולם?

אבל נעזוב את תעתועי הסקרים. כמו שכל צרכן תקשורת מתחיל יודע, סקרים הם כחומר ביד היוצר, ומזמין סקרים חכם יכול לקבל כל תוצאה שירצה. זה לא ממש מעניין, והעובדה שיש בעית אמון ציבורית במוסדות הדמוקרטיים, כולל העיתונות אגב, היא בעיה אמיתית. "גלובס" שהשתחרר מלפיתת פישמן ועוזריו, מגולן עד ציפורי, הוא עיתון חשוב שעושה דברים חשובים, במיוחד הדגש המבורך ויוצא הדופן שהוא שם על נושאי סביבה, במובן הרחב והמשמעותי. אבל ההחלטה האסטרטגית של בר-און לפזול ימינה, מתוך מחשבה, מעט משונה, שהדבר יוביל לעלייה במספר המנויים, מולידה עיוותים כמו "הפרויקט המיוחד" הנוכחי.

דווקא בגלל שאובדן האמון במוסדות הוא תופעה שחשוב לעסוק בה, הטיפול שמעניק לה "גלובס" מאכזב כל כך. האינטרס של כולנו הוא להבין מדוע נפגע האמון ואיך אפשר לשקם אותו, אבל האינטרס של כותרות מהסוג ש"גלובס" מפמפם הוא להעמיק את חוסר האמון. כי את מי משרת הסקר באופן שבו הוא מוצג כיום? את מי שחרדים לביטחון המדינה או את הקמפיין הביביסטי שמערכת המשפט רקובה לבלי תקנה? קמפיין שחלקים בתקשורת משקפים בשמחה, ושב"גלובס", כאמור, הצליחו לא לשמוע עליו.

הרי אפשר היה להוציא מהסקר תובנות מורכבות ומעניינות באמת, למשל, מדוע הפער החד ביותר בין מי שהאמון שלהם עלה או ירד נמצא בסקציה של "פרשת אפי נווה, האזנות הסתר ופרשת אפי כרייף"? שיעור הנסקרים שלא בחרו באף מוסד ככזה שהם מאמינים בו עלה מ-34% ל-46% בסקר של "גלובס", אבל מבט מעמיק יותר מגלה שאחוז הנסקרים שכלל לא מאמין במערכת, כמעט ולא השתנה (15% ב-2019, 17% כיום). ואגב, מבט מעמיק יותר, היה מגלה שהתזוזה מבחינת המחנות הפוליטיים היא לאו דווקא זו שהייתם מצפים לה.

וכך אנחנו נשארים עם "תמונה מטרידה מאוד", שתפומפם בראיונות הפולו-אפ ואם דימוי חזק של פאי אדום-ורוד משער העיתון. בלי הקשר, ובלי נתניהו.

אגב, במקביל מתפרסם היום סקר נוסף, במוסף פרסומי של "כנס ירושלים" של "עיתון בשבע" (בניגוד לסקר ב"גלובס", הסקר ב"בשבע" הוא סקר אפרטהייד, ליהודים בלבד). בשאלה על מידת האמון במוסדות השונים, בית המשפט העליון מקבל ציון לא משהו, 5.3 מתוך 10, נמוך מנשיא המדינה ומצה"ל, אבל עדיין גבוה יותר משלושה מוסדות אחרים שנבדקו: הרבנות הראשית (4.6), פוליטיקאים (3.7), וכן - אמצעי התקשורת (3.8).

היועמ"שית

עידוד ניכר יכולה למצוא עו"ד גלי בהרב-מיארה, הצפויה להיכנס לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, ב"הארץ": יוסי ורטר מקדיש חלק ניכר מטורו לכתב הגנה על היועמש"ית הבאה, כאילו כדי לקבע במלט את הקרבה בינו לבין גדעון סער. ה"Talking Points" לזכותה של בהרב- מיארה נגמר בסופרלטיב רגשני למקור החביב: "סער הוא הפוליטיקאי המיומן ביותר בממשלה. הוא טווה במלאכת מחשבת את הרכב ועדת האיתור".

ב"ידיעות אחרונות", שופרית אחרת של סער, סימה קדמון, מברכת על המינוי הצפוי ומציעה לבהרב-מיארה ללמוד לקח מקודמיה בתפקיד, ולהפסיק את הרדיפה אחרי נבחרי ציבור, להרגיע קצת עם החיפוש אחרי שחיתות שלטונית, "לטפס על עץ גבוה עם חשדות לא מבוססים" ו"לפגוע באמון הציבור". כי ככה זה קוראים יקרים, אזרחי ישראל 2022, הבעיה המרכזית שלנו כיום היא הלהיטות של שומרי הסף להילחם בשחיתות, ולא חס וחלילה השחיתות עצמה. עובדה. היה כתוב בעיתון.

עירית לינור, על שער "ישראל היום", נגד: "בחירת גלי בהרב מיארה - הצגה ברמת המתנ"ס".

משפט המו"לים

"המדינה הודיעה לפרקליטות שפרצה לטלפון של פילבר באמצעות תוכנת ריגול", נכתב בכותרת שמעל לראשית על שער "הארץ". גם על שער "יתד נאמן" זו הכותרת השנייה על השער: "תכנת הריגול הופעלה נגד עד המדינה שלמה פילבר". ב"ג'רוסלם פוסט", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", זו הכותרת הראשית (עוד ב"מעריב": אוריאל לין מקבל את שער המוסף, הוא בעד עסקת טיעון לנתניהו: "אינטרס לאומי"). "ביהמ"ש הורה: המדינה תשיב אם נעשה שימוש ב'פגסוס' בתיקי נתניהו עד יום ג'", מדווח היום אתר ynet.

הפרסומים מקיר לקיר (כמעט: "ישראל היום" כלל אינו מדווח בשער על הפרשה, ועל כך בהמשך) נראים כמגשימים את אחת מתיאוריות הקונספירציה סביב חשיפת השימוש ב"פגסוס" ע"י "כלכליסט" דווקא, עיתון שאירח בשנה שעברה את NSO בכנס של תוכן שיווקי וששייך לנאשם מס' 4 במשפט המו"לים, ארנון (נוני) מוזס. קונספירציה אחת (אני משתמש במילה הזו במובנה המילולי: תיאוריית קשר שאין לה הוכחה) טענה ש-NSO הדליפה את החומרים, כדי שממשלת ישראל תיאלץ להצטרף אליה במוקד הסערה המושלמת שיצרו הכנסתה לרשימה השחורה של משרד הסחר האמריקאי והחשיפות החוזרות ונשנות על השימוש שנעשה ב"פגסוס" להפרת זכויות אדם.

טענה אחרת היתה כי הפרסום ניזום בידי נאשם או נאשמים במשפט המו"לים, הלא הוא משפט נתניהו, כדי להוביל בסופו של דבר לגילוי כי נעשה שימוש ב"פגסוס" במהלך החקירות שהובילו למשפט. כמובן שהטוענים כך לא הסבירו איך לאותם גורמים היה מידע מפורט על הנעשה בתוככי המשטרה (אגב, אם היה לי כסף ואם הייתי נוהג להמר, הייתי שם אותו על אפשרות אחרת: ההדלפה הגיעה מאחד מפורשי אגף החקירות והמודיעין במשטרה, שכעסו על המעוז שיוצאי 8200 הקימו במשטרה ביחידת סיגינט בירושלים).

אבל האמת היא שכמו זעקות השבר הקודמות של נתניהו ושלוחותיו מעדות "התיקים קורסים", גם לגיחה של פרשת "פגסוס" למשפט המו"לים לא אמורה להיות משמעות משפטית הרת גורל. יועצי התקשורת והחסידים של נתניהו מלרלרים ללא הפוגה שהמשפט עוד שנייה ממש נגמר - ולא ממש משנה מה ההתפתחות התורנית, אבל עדיף להקשיב לעורכי הדין שלו. ואלו, בבקשה שהגישו לבית-המשפט, לא מספקים הרבה בשר.

אם מנקים את תועפות המליצה וההתפלצות (עורכי דין, לפי המשתקף מכתבי הטענות שהם מחברים, נמצאים תדיר רגע אחד לפני התקף לב, בעיצומו של התקף זעם ובסופו של התקף היסטריה), מה שנשאר הוא רק חיזוק לטענה הכללית של "הגנה מן הצדק", שממילא תידון רק בסופו של המשפט, וטענות אפשריות להחלשה מסויימת של עדות אחת או שתיים (ואל תאמינו לעמית סגל, פרי מורעל זה בשלגיה, לא בחוק הישראלי).

מדינת המעקב

לפרשת NSO ומשטרת ישראל יש השלכות חמורות, ולא על משפט נתניהו. פרופ' ענת בן-דוד כתבה כאן על "נוהל הכשרת שרץ" שצפוי להתרחש כנשורת של הפרשה. "שימוש ב'פגסוס' ללא צו – זה מה שמטריד את הפוליטיקאים. שימו לב למנגינת קולם כשהם מוחים על הפרשה: הגינוי מסויג ורפה. כשהם אומרים 'אם זה נכון, זה צלם בהיכל', הם לא מתכוונים לעצם השימוש של המשטרה ברוגלה של NSO כדי לחדור לטלפונים של אזרחים, אלא לאפשרות שהחדירה נעשתה, חס וחלילה, בלי צו שופט.

"נסיון השנים האחרונות מרמז שכאשר ישקע האבק בפרשה, השימוש באמצעים טכנולוגיים פולשניים – שם מכובס לרוגלות כמו 'פגסוס' – יישאר בחיינו ויעוגן בחקיקה. [...] האופן שבו המדינה מכרסמת שוב ושוב בזכויותינו בעזרת טכנולוגיות מעקב מזכיר שיטות של 'חומה ומגדל', אבל ראוי לכינוי הירואי פחות: 'שיטת מצליח'. המצרכים הדרושים כדי שהשיטה תצליח הם חקיקה בלתי מעודכנת, טכנולוגיות חדשות, חברה מיליטריסטית ואמונה עיוורת באפשרות לנהל ולשלוט באוכלוסיות ובפרטים דרך נתונים דיגיטליים.

"כדי שהסערה הנוכחית סביב פרשת NSO לא תסתיים בנורמליזציה של 'פגסוס' וביצירת בסיס חוקי לריגול אחרי אזרחים, מוקד הדיון הציבורי צריך להשתנות. השאלה לא צריכה להיות אם השימוש ב"פגסוס" נעשה כדין, אלא כיצד מדינה דמוקרטית מכניסה בדלת האחורית טכנולוגיות שכל מהותן היא פגיעה בוטה בזכויות האדם, כאילו היו אמצעי לגיטימי".

"משרד המשפטים מקדם: שב"כ יורשה להפעיל אמצעי מעקב מתקדמים", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ".

"משרד המשפטים ושב"כ מקדמים חקיקה שתקנה לשירות הביטחון סמכות להשתמש באמצעי מעקב טכנולוגיים מתקדמים, דוגמת תוכנת ריגול", מדווח חן מענית, "למעשה, התיקון המתוכנן לחוק שב"כ נועד להסדיר הפעלת יכולות שהשירות כבר מפעיל ללא הסמכה מפורשת. חוק השב"כ, שאושר ב–2002, מסדיר את פעילות השירות, שרובה חשאי ואינו נתון לביקורת ציבורית. סעיף 11 לחוק מחייב את חברות התקשורת בישראל למסור לשב"כ מידע על כל שיחה או הודעה שהתקיימו באמצעותן. התפתחויות טכנולוגיות מאפשרות לשירות לאסוף מידע באמצעים נוספים, ובהם תוכנות ריגול כמו פגסוס. המידע שנאסף נשמר זה כשני עשורים במאגר מקיף המכונה 'הכלי'".

במילים אחרות, מובלע בין השורות הוא כי שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל שומר אצלו מאגר של כל השיחות וההודעות שלכם, אזרחי ישראל, וכעת מעוניין להוסיף לכך גם את כל המידע שעל הטלפון שלכם, כולל הודעות בתוכנות מוצפנות כמו ווטסאפ. איכשהו, המידע הזה, שרונן ברגמן פירסם בחלקו כבר בשנה שעברה ב"ידיעות אחרונות", לא ממש מצליח לעניין מישהו או לעורר מאית מהזעזוע הציבורי שהתעורר בעקבות חשיפת "כלכליסט" על השימוש ב"פגסוס" ע"י משטרת ישראל. הנה חיזוק נוסף לקונספירציה לפיה מישהו הינדס את הפרסום הזה כדי להשיג מטרה משנית, שאינה טובת אזרחי ישראל.

פייסבוק

ועוד בענייני מדינת המעקב: "מספר המשתמשים היומי בפייסבוק ירד - והחברה איבדה כרבע משוויה", מדווחת דפנה מאור על שער "הארץ". "מטא עדיין רווחית, וברבעון האחרון של 2021 הכניסה יותר מ-40 מיליארד דולר. עם זאת, נראה שגם 2022 תהיה שנה קשה עבור החברה. פייסבוק מתקשה זה זמן רב למשוך אליה משתמשים צעירים, שמעדיפים בדרך כלל רשתות חברתיות אחרות, וסובלת גם מנטישה של גולשים מבוגרים יותר".

"ישראל היום"

"פיטוריו של עורך 'ישראל היום' בועז ביסמוט על ידי המו"לית מרים (מירי) אדלסון, חורגים בהרבה מגבולות ה'ברנז'ה'", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "הם מהווים סממן נוסף להתרופפות אחיזתו במוקדי הכוח במדינה של האיש שעל שמו ניתן לחינמון הכינוי 'ביביתון'. אחרי עזיבתו הרועמת של המייסד עמוס רגב, שמונה לבקשת נתניהו אך התרחק ממנו עם חשיפת תיק 2000, חזר העיתון להיות מעוז הביביזם-על-מלא".

כמו אז, ב-2017, גם היום לא מהסס ורטר לקבוע ש"ישראל היום" עזב את נתניהו (ולא כפי שעולה מהניסוח הפתלתל שבחר היום). זו טקטיקה קבועה של פרשנים פוליטיים. אם תכתוב משהו שוב ושוב, ותתמיד במשך שנים, בסוף יתברר שאתה צודק. או שלא, אבל למי אכפת.

אחרי חשיפת שיחות "תיק 2000" והעובדה שנתניהו לא היסס למכור את החינמון שנוסד כדי להחניף לו ולמשפחתו ולרומם את הקריירה הפוליטית שלו על מנת לזכות בנקודות בדמון שמעבר לגדר, "ידיעות אחרונות" - פרשנים כמו ורטר הספידו את ה"ביביתון", רק כדי לגלות שיום אחרי יום, שנה אחרי שנה, העיתון של משפחת אדלסון הקפיד להתייצב כצוק איתן מאחורי משפחת נתניהו ומלחמתה במוסדות המדינה.

בשנים שחלפו מאז ינואר 2017, וגם השבוע, אחרי שבועז ביסמוט נפרד, ככל הנראה שלא בטובתו, מכס עורך העיתון, "ישראל היום" לא נפרד מנתניהו ולא מדף המסרים שלו. הוא המשיך לפמפם אותם, לאמץ קו עוין באופן מובהק לממשלה שהחליפה את ממשלת נתניהו ולפרסם בקביעות את שתילי נתניהו, מיעקב ברדוגו, דרך עירית לינור ועד אראל סג"ל. הפרשן הפוליטי הבכיר של העיתון היה ונותר אמנון לורד, שמעריץ את נתניהו בלהט אופייני למי שעדיין בודק אם סטאלין לא מתחבא מאחורי הוילון בחדר האמבטיה שלו.

כאמור, באופן מעניין, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שאינו מדווח בשער על השימוש ב"פגסוס" כנגד פילבר. זהו הם הפכו לבנטיסטים!!##!. זהו שלא. גם היום, כותרת העיתון, המוקדשת לספר שכתב שגריר ארה"ב בתקופת נתניהו דיוויד פרידמן, מפרגנת בנדיבות לנתניהו ש"היה קלאסה, מעולם לא הוריד את העין מהכדור". אמנון לורד, יעקב ברדוגו ואריאל כהנא ("משימה ראשונה ליועמ"ש: לבדוק את אישום נתניהו"), ממשיכים את אותו הקו בטוריהם הקבועים, הדיווחים על הממשלה ושריה ממשיכים להיות ביקורתיים במופגן (יוצא דופן: גנץ, שזוכה לכותרת חיובית), והכותרת של הכתב המדווח על משפט נתניהו (יאיר אלטמן) היא "סנגורי נתניהו: לביהמ"ש: 'לחשוף את כל התוכנות ששימשו בחקירות".

אגב, העיתון, שהגיליון הראשון שלו הכריז על "מלחמה בשחיתות", נותן היום כבוד ויקר לשתי דמויות: מפקד חיל הים לשעבר צ'ייני, שנמלט בעור שיניו מכתב אישום חמור בפרשת הצוללות מקבל מאמר חתום בעמוד 11, ונשיא המדינה לשעבר האנס משה קצב מקבל ידיעה עם תמונה בעמוד 14.

האמת הפשוטה היא שאף אחד, בטח שלא הפרשנים הפוליטיים, לא באמת יודעים מה תהיה הרוח שתנשוב במפרשי ספינת המשוטים של החינמון. גם לא העבדים שאוחזים במשוטים או הנוגשים שמשוטטים בין ספסלי החותרים. הזכות הזו שמורה לאשה אחת, מרים אדלסון. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ובעיתונות החופשית שלה.

מעבר לחומות

"אישורו השבוע בקריאה ראשונה של חוק הגיוס זכה לאזכור מינורי בתקשורת", כותב ורטר בפתח טורו ב"הארץ". בעיתונים החרדים חולקים, ודפיהם מלאים זעקות שבר וקינה. ב"הפלס", עיתון הקנאים שההשתמטות מגיוס היא עילת קיומו, הכותרת היא "הגאון הגדול רבי אשר הכהן דויטש שליט"א: 'חובתנו לפעול בכל דרך נגד חוק הגיוס הכולל בתוכו כפייה ופיתויים".

על שער מוסף "יתד השבוע" של "יתד נאמן" הכותרת היא "התנתקות 2": "חוק הגיוס, מתווה הכותל, רפורמת הגיור, רפורמת הכשרות, חוקים פרוגרסיביים במגוון נושאים: השמאל מנצל את ההזדמנות הנדירה, אולי החד-פעמית, להטבעת חותם הרסני שיהיה קשה מאוד לשנות בעתיד".

מעבר לעובדה המעניינת שבמגזר אימצו את המילה האמריקעאית "פרוגרסיביים", ראויה לציון הקריקטורה בעלת הניחוח האנטישמי המעטרת את השער: נראה בה ערבי בכפייה המגיש לאברך שעון על סטנד, צו גיוס ורובה סער. הבנתם את זה? הניסיון הלאומי להכליל את החברה החרדית בנטל השירות בצבא הוא מזימה ערבית. הביטוי "גיס חמישי" מקבל משמעות חדשה. אולי יותר מאחת.

"ברור כשמש שראשי הישיבות נאמנים רק לקב"ה ויעשו כל מה שביכולתם ששום תלמיד לא יעזוב את הישיבה ויתגייס לצבא, ולא יתחשבו לא בסנקציות הכלכליות ולא בסנקציות הפליליות", נכתב במאמר בעמוד 3 של "המבשר", תחת הכותרת "התורה היא חיינו". הכותב, על כל פנים, לא מסתכן בסנקציות כלכליות או פליליות וחותם בשם "אחד הרבנים".

עוד ב"המבשר": אחד ממאמרי השטנה נגד שר האוצר אביגדור ליברמן המתפרסם בעיתונים החרדים הוא זה של כותב בשם שלמה דב הרשקוביץ, המוצא טעם לפגם בכך שהשר מפגין חריצות בתפקידו: "המקורבים אליו מספרים שב-7:00 בבוקר השר הצורר כבר מגיע ללשכתו, אין לו זמן, יש לו הרבה עבודה, הוא צריך לחפש כיצד להכות ולהצר את צעדי החרדים על כל צעד ושעל". נראה שהכותב להוט להפגין את הסטריאוטיפ השלילי של החרדים כמי שאינם מכירים צורת עבודה.

כל העיתונים החרדים חוגגים בשער את חיסולו של מנהיג דעא"ש ("חאג'י עבדאללה קורדאש, אבו אבראהים אל-האשמי אל-קורשי, או בשמו האמיתי, מוחמד עבד אל-רחמן אל-מוולי אל-סלבי"). ב"הארץ" הכותרת על השער היא "ההתנקשות במנהיג דאעש לא מחסלת את הארגון עצמו". לא יודעים לשמוח החמוצים.

"האם החרם על שפינוזה עדיין תקף?", נשאל הרב שלמה אבינר ב"שו"ת סלולרי" המודפס על שער הבטאון "עולם קטן". "בוודאי", מפרט הרב. בהמשך הגיליון כותבת גלי בת חורין: "בישראל, כשיקום דור שלא יכיר את המילים 'אימא' ו'אבא', המדינה בשליטת מירב מיכאלי תהיה ההורה של כל הילדים. כך היו סטלין, קסטרו, וכך גם קים ג'ונג און". בשבוע הבא: מוסי רז ומוסוליני.

מאמר המערכת של "שביעי" מוקדש להזדהות עם ארגון להב"ה, הסובל, לפי המאמר הלא חתום, מרדיפה פוליטית וציבורית. "בשבועות האחרונים מתפרסמים ב'שביעי' סיפורים מתוך תחרות בשם 'תשכנעו אותה' שמארגן ארגון להב"ה. בתחרות מוצגים סיפורים מתוך מטרה לשכנע בנות שלא להיכנס למערכות יחסים עם גויים המביאות לידי התבוללות".

לצד המאמר, קריקטורה מאת אור רייכרט המראה את רה"מ נפתלי בנט שודד דמות שאמורה לייצג, ככל הנראה, את האזרח הישראלי המצוי (והקשיש) (והלובש כובע טמבל ב-2022) (ושהזרועות שלו מחוברות לגב משום מה), על מנת להעביר את השלל לח"כ מנסור עבאס המתרווח על כורסא מאחור.

עוד בגיליון: העיתונאי עקיבא נוביק מזדעזע מאימוג'י טרנסקסואלי ("טירלול פרוגרסיבי") וחותם בברכה למנהיג הרוחני של מפלגת ההומופובים נעם: "תודה לך, מורנו הרב צבי ישראל טאו. תודה לכם, אחיי תלמידי ורבני הר המור. העומדים בעוז במלחמתנו מול המודרנה והפרוגרעס. בנושא הזה, אתם צדקתם כל השנים".

הסכסוך והקואליציה

"בקואליציה מעריכים: מתווה אביתר לא ייושם עקב קשיים פוליטיים ומשפטיים", מדווחים יהונתן ליס, הגר שיזף ויניב קובוביץ על שער "הארץ". זאת על פי "מקורות בקואליציה". מאמר המערכת של העיתון שוחח כנראה עם מקורות אחרים, ועסוק בזעזוע מ"אחת ההחלטות המחפירות ביותר" של היועמ"ש מנדלבליט. גם לפרשן הפוליטי יוסי ורטר מקורות אחרים. "הכשרת המאחז אביתר אינה רק צרה ביטחונית ומדינית אלא גם חומר נפץ פוליטי עבור ממשלת השינוי", נכתב בכותרת טורו בעמוד 3 של העיתון.

טנטורה

בחלק ב' של מדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר של עורך הדין גיורא ארדינסט, המגיב למאמר של ההיסטוריון אדם רז. רז קבע שבטנטורה היה טבח, ארדינסט קובע שלא. אין לי מושג מי צודק, אבל אם עורך דין צווארון לבן מפורסם אומר לך סע סע יש לך עוד, ניסיון החיים ונטיית הלב הטבעית מציעים לשלב מהר לראשון ולחפש חנייה אחרת.

ישראל הראשונה

האייטם המרכזי במדור הרכילות של "מעריב", שגם מגיע לשער העיתון, כולל חילופי דברים קצרים בין הרכילאית ליאורה לבן-זוגה של אתי כרייף, ש"מועסק בחברה של אביה של כרייף, חברת אוטובוסים גדולה". רגע, מה? לאבא של אתי יש חברה גדולה? אתי? אתי שלנו? מישראל השנייה בואכה השלישית? שצמחה מהעוני וטיפסה בציפורניים?

ענייני תקשורת

דוד ביטן. ב"הארץ" מפרסם גידי וייץ סיפור מאלף על ח"כ דוד ביטן (כן, הוא עדיין חבר הפרלמנט הישראלי), והאופן בו הגיב לחשיפת הסתבכויותיו הפליליות ב"הארץ", תחת הכותרת "'איפה הבן אדם גר?': כך הגיבו ביטן ומקורביו לחשיפת החקירה". וייץ מתאר שיחה בין ביטן לחברו ושותפו לעסקאות השוחד לכאורה, משה יוסף, כפי שהוקלטו בהאזנות הסתר של המשטרה.

"באותו ערב נראה ביטן מתוח. בבוקר חשף 'הארץ', בידיעה מאת הח"מ ולי ירון, כי המשטרה בודקת בחשאי חשדות לפלילים נגד חבר הכנסת. הוא ביקש לנקום. ''הארץ' זה יחידת חיסול', אמר, 'או שאני אתאבד עליהם וזהו'. יוסף ניסה להרגיע אותו: 'מה תעשה? אתה לא יכול עליהם'. אבל ביטן, אז אחד האנשים החזקים במערכת הפוליטית, התעקש: 'זכור את השיחה שלנו. שנתיים מהיום 'הארץ' גמרו'. 'זה אני יודע, זה אני מכיר אותך, זה אני יודע שאתה תעשה', אמר לו יוסף. 'מה הם חשבו, שאני אשב מהצד?' חתם חבר הכנסת".

מאוחר יותר "בא חבר משותף ליוסף ולביטן לשתות קפה בבית העסק שלו. בעל הבית סיפר לו כי חבר הכנסת התחייב בפניו ש"יגמור בשנתיים הקרובות את עיתון 'הארץ''. 'הם בני זונות שאלוהים לא ברא', המשיך, 'ממשיכים וממשיכים ומחפשים את דוד... הוא אמר לי זהו, יש מלחמה, משה, תבין. במלחמה אתה יכול להשתפן או אתה יכול ללכת עד הסוף. אני אחד והם הרבה. הם חזקים. הם יש להם כסף יותר גדול. אבל מה? אלוהים נתן לי את הכוח. אני יכול לחוקק חוק, אני אעשה עכשיו שני חוקים שאני אפרק אותם. אני את העיתון הזה אפרק'. בהקשר זה ציטט יוסף את ביטן: 'אני עם ידיעות אחרונות ביחסים הכי טובים היום, הוא אומר לי'.

"יוסף תיאר באוזני החבר את שתי ההצעות המתוכננות: האחת תצמצם באופן דרמטי את היקף הפרסום הממשלתי בעיתון העוין, ש'חי מזה'; השנייה תחייב עיתונאים לחשוף מקורות: 'בתוך חודשיים הוא יעשה חוק... שאם מישהו יפרסם ידיעה שיש לו מידע שהמשטרה ככה וככה, הוא יצטרך לבוא למסור עדות מאיפה יש לו את המידע הזה'.

"בהמשך התרברב יוסף בפני החבר כי הוא יודע מי הם המקורות שעומדים מאחורי התחקירים נגד ידידו ('סחבק לא פראיירים'). הוא גילה לו גם שהורה למקורביו בעיריית ראשון לציון לעקוב אחר כתבת 'הארץ' לי ירון, שפרסמה עדויות לשחיתות בעירייה, ולדווח לו עם מי היא נפגשת. 'לקחתי מישהו מקומה שנייה, לקחתי מישהו מקומה חמש... נתתי להם את התמונה (של ירון). לכולם אמרתי תעמדו פה, היא צריכה להגיע בשתיים וחצי. מאחת וחצי עד שלוש תעמדו לי פה, תראו לאן היא הולכת'".

עוד מתאר וייץ מפגש ידידותי בין ביטן לבין מאור צור, כתב הפלילים של חדשות 10 (כיום 13), באמצעותו התכוון לחשוף פריטים אישיים רגישים על אדם שחשף מעשים פליליים של ביטן.

"כתב האישום נגד ביטן מייחס לו לקיחת שוחד בסך מאות אלפי שקלים, הלבנת הון ומרמה והפרת אמונים בתפקידיו בעיריית ראשון לציון ובכנסת. ביטן כופר בכל האישומים", מסיים וייץ.

חיים שיין נפרד. סיבוב ראשון. סיבוב שני.

נפרדים מהפסאדה. מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" חוגג עוד צעד במגישיזציה של חדשות הטלוויזיה בישראל, עם צילום לכל אורכו של השער של המגישה הילה קורח בעקבי סיכה וגולף שחור, לרגל כניסתה לתפקיד מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 13.

במגישיזציה הכוונה לא לטאלנטיזציה של עמדת המגיש במהדורת החדשות, תהליך שנמצא ברוורס מאז שגניבת המגישים של חדשות 2 ע"י חדשות 10 לא שינתה את ההשתרכות הנצחית מאחור של הרייטינג של חדשות 10. היום חדשות 2 הן חדשות 12 ו-13, וחדשות 10 הן ז"ל, והמגישיזציה היא חלק מתהליך הלישה והרידוד של המהדורה: יותר מגזין, לייף סטייל וקידום עצמי ופחות עיתונאות, בתמהיל התכנים ובעמדת המגיש/ה, דני קושמרו ב-12 ועוד יותר הילה קורח ב-13 הן כמובן הדוגמאות הבולטות.

הכתבה פותחת בלהרים לקורח שהיא גם רופאה וגם מגישה ויש גם אבקת מי-טו להגברת האמפתיה. ההמשך מוקדש מיד לפן הרכילותי של המינוי: ההצרחה בין קורח שעוברת למהדורה המרכזית ותמר איש-שלום שעוברת למהדורת מוצ"ש. שכניק רוקד ריקוד לא מזיק מסביב לסוגיה. האמת הידועה היא שהחילופין לא קשורים לנקודות רייטינג ביום כזה או אחר או לפרצוף יפה יותר או פחות, אלא למגמת האינפוטיינמנט שהשליט נדב טופולסקי, האיש החזק בערוץ, מי ששם לו למטרה להכרית את הד.נ.א הביקורתי של חדשות 10 (יחסית לדונאטס העבש שהן חדשות 12, כמובן).

"הנסיקה של קורח מגיעה אחרי קדנציה מצויינת בהובלת מהדורת השבת של חדשות 13", ממשיך שכניק לפנק את המרואיינת שלו. שוחחתי עם עיתונאית שעבדה עם קורח ב"חדשות השבת". היא נזכרת ביום שקורח הגיעה מתפקיד מגישת תוכנית הבוקר ונכנסה לעמדת המגישה במקום אושרת קוטלר. "ערב לפני, כתבת המגזין הראשונה הייתה על צ'ילה עזרא, קורבן סחר בנשים. קורח פנתה אל ההורים במערכת, ביקשה שנחשוב על כתבות שנוכל לראות גם עם הילדים שלנו, ושנשאף שיהיו יותר כתבות כאלה. אחר כך החל מבול של כתבות יחצ על סלבים שאצל קוטלר לא היה סיכוי שיכנסו. העורך ניר בכר וקוטלר שמרו על התכנית כשמורת טבע מהצפת הסלבס שצריכים לקדם משהו.

"בתקופת גולן יוכפז [העורך הראשי שטופולסקי הדיח; ש.ט] היתה תבנית מאוד ברורה למגזין, תמהיל של שלוש כתבות, שפותח עם כתבה כלכלית-חברתית של אבי עמית או כתבה מדינית או בטחונית של אריק וייס או אור הלר. אחר-כך כתבה כלכלית-חברתית של עמית או של כתבת החינוך או הבריאות, ובסוף כתבת צבע עם סיפור אישי או תופעת תרבות, ולעיתים רחוקות בנושאי ספורט או מחשבים.

"כשקורח הגיעה מילת המפתח נהייתה להקליל. נהיו פתאום כתבות על כוכבנים שלא היו מקבלים רבע מסך לפני כן. מלא שטויות כדי שלא נדבר על הדברים החשובים. לזכותה ייאמר שהיא יודעת לראיין ולשאול שאלות קשות, אבל הפיכת התכנית לפלטפורמת כוכבנים נועדה ליצור מסך עשן ורעש כדי לא להשאיר מקום לאמת ולעבודה עיתונאית".

איך מנסחת זאת קורח עצמה בראיון עם שכניק? "בוא, לא כל הכתבות צריכות להיות ברומו של עולם או חשיפות בלעדיות של עוולות מוסריות וחברתיות". משפט המצליח ללכוד היטב את רוח ערוץ 13, מהיו"ר טופולסקי דרך המגישה קורח ועד כתבים כמו נוגה ניר-נאמן. ויש עוד אחד: "אתה יודע כמה אנשים עדיין תופסים אותי על הכתבה שיוסי שטרית ואני עשינו על החריף הישראלי? בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות". תנו לה פוליצר, עם הרבה חריף.

יש גם את "מכירה את הביקורת על עיתונאים שהולכים להנחות אירועים או מרצים בפני חברות [...] אם אתם רוצים להיות טהרנים, אין בעיה". או "אני נגד לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות". הלו גיברת, את מגישת חדשות, לא שעת סיפור במתנ"ס. זה לא התפקיד שלך לקחת את עצמך ברצינות? וכמובן, איך אפשר בלי "לכולם יש ניגודי אינטרסים ולא משנה מה יגידו". הנה כלל ברזל: אם מישהו אומר שכולם הם דבר כזה או אחר, ולא משנה אם זה מושחתים, שקרנים, אוהבים את בון ג'ובי או חריף, תדעו שהוא מדבר על עצמו.

ספוטיפיי. "לספוטיפיי אין רגשות", כותב רענן שקד בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "לספוטיפיי אין דעה. לספוטיפיי יש מוזיקה, אבל לא אכפת לה ממוזיקה. מוזיקה היא רק המוצר - שלא לומר פרודוקט - שממנו עושה ספוטיפיי את שורת הרווח שלה, וגם המוזיקה יכולה להתחלף מחר במוצר אחר; הנה, כשהתברר שפודקאסטים הם ביזנס מכניס לא פחות, אולי יותר, ספוטיפיי התחילה לרכוש אותם במשקל. אם מחר ספוטיפיי תגלה שהעתיד טמון במשחות נגד טחורים, אל תתפלאו אם הפלייליסט שלכם יורכב פתאום מעשרת המותגים המובילים בענף".

שפיות. "משפחת נתניהו: בקשת אולמרט לבדיקה פסיכיאטרית במסגרת התביעה היא 'ניסיון סחיטה", מדווח רן שמעוני ב"הארץ". אולמרט יכול ללמוד מהעיתונאי אבישי גרינצייג, שמנהל תביעה הדדית, באמתלה דומה, עם אלי ציפורי: גרינצייג לא ביקש מבית המשפט שישלח את ציפורי לפסיכיאטר, אלא פשוט הזמין בדיקה פסיכיאטרית על סמך ההתבטאויות של ציפורי. איתמר ב"ז דיווח כאן אצלנו על התוצאה.