בדיון על מעקבי המשטרה שהתקיים היום (24.1) בוועדה לבטחון הפנים של הכנסת, פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית דיברו נגד השימוש המשטרתי במערכת "פגסוס" של NSO. אם יש אמת בתחקיר "כלכליסט", אמרו, הרי שמדובר בפגיעה חמורה מאוד בזכויות הפרט, כזו שמצדיקה אולי ועדת חקירה חיצונית. והיה בין הדוברים עוד מכנה משותף: הוויכוח התמקד בחוקיות של המעקבים, ולא בעצם הלגיטימציה שלהם.
הכתבה ב"כלכליסט" האשימה את המשטרה בפריצה לטלפונים "ללא צווי חיפוש או האזנה". במשטרה ובמשרד המשפטים מודים שאילו השתמשו ב"פגסוס" בלי צו שופט, היתה בכך עבירה על החוק. פריצה באישור, לעומת זאת, היא מבחינתם פרקטיקה לגיטימית ומשמשת אותם כבר שנים.
"פגסוס" נמכרת למדינות זרות בכל העולם, ומשמשת בין השאר נגד עיתונאים, מתנגדי משטר ואקטיביסטים. היא סייעה לרמיסה של זכויות אדם ולעתים לפגיעה בחיים של חפים מפשע. משטרת ישראל קיבלה לכאורה אישור להשתמש באותם כלים ממש, אמנם "על-פי דין", אבל בלי חקיקה מפורשת ודיון ציבורי.
שימוש ב"פגסוס" ללא צו – זה מה שמטריד את הפוליטיקאים. שימו לב למנגינת קולם כשהם מוחים על הפרשה: הגינוי מסויג ורפה. כשהם אומרים "אם זה נכון, זה צלם בהיכל", הם לא מתכוונים לעצם השימוש של המשטרה ברוגלה של NSO כדי לחדור לטלפונים של אזרחים, אלא לאפשרות שהחדירה נעשתה, חס וחלילה, בלי צו שופט.
דונם אחר דונם, עז אחר עז
נסיון השנים האחרונות מרמז שכאשר ישקע האבק בפרשה, השימוש באמצעים טכנולוגיים פולשניים – שם מכובס לרוגלות כמו "פגסוס" – יישאר בחיינו ויעוגן בחקיקה. כשחברי-הכנסת קוראים להקים ועדת חקירה, הם שוכחים שהם עצמם אישרו יוזמות חקיקה אחרות שפגעו בזכות לפרטיות של אזרחי המדינה, וטענו אז שהן מוצדקות. חלקם שוכחים כמה התגאו בטכנולוגיות הסייבר ההתקפי הישראליות, ואיך שתקו כשהתרבו הפרסומים על הפגיעה בבני אדם ובחיי אדם שמעוללות אותן טכנולוגיות מעבר לים.
האופן שבו המדינה מכרסמת שוב ושוב בזכויותינו בעזרת טכנולוגיות מעקב מזכיר שיטות של "חומה ומגדל", אבל ראוי לכינוי הירואי פחות: "שיטת מצליח". המצרכים הדרושים כדי שהשיטה תצליח הם חקיקה בלתי מעודכנת, טכנולוגיות חדשות, חברה מיליטריסטית ואמונה עיוורת באפשרות לנהל ולשלוט באוכלוסיות ובפרטים דרך נתונים דיגיטליים.
כל הרכיבים האלו מצויים בישראל, ובשפע. כדי להחדיר אמצעי חדש, מתחילים בקטן, בדלת האחורית, בתחום האפור. בדרך כלל בודקים אותו תחילה על האוכלוסייה הפלסטינית. אט-אט נמצאות ההצדקות להשתמש בו בגבולות המדינה. בשקט. אם זה יעבוד, כבר תימצא הדרך להסדיר. ובמקרה שמתעוררת חלילה ביקורת ציבורית או שיפוטית – תמיד אפשר לחוקק, ולהכניס את הטכנולוגיה בדלת הראשית.
כדי להחדיר אמצעי מעקב חדש מתחילים בקטן, בתחום האפור. בדרך כלל בודקים אותו תחילה על האוכלוסייה הפלסטינית. אט-אט נמצאות ההצדקות להשתמש בו גם בגבולות המדינה
כך, למשל, בחסות הצורך להתמודד עם משבר הקורונה בגל הראשון, גילינו שהשב"כ נוהג לאסוף כבר שנים את נתוני התקשורת שלנו. החלטת הממשלה להשתמש ב"כלי" של השב"כ שנועד לסיכול טרור כדי לקטוע שרשראות הדבקה עוררה סערה גדולה: שום דמוקרטיה אחרת בעולם לא בחרה להשתמש באמצעי כה דרקוני לטיפול במשבר בריאות.
ואמנם, כשהסוגיה הגיע לפתחו של בג"ץ הכריעו השופטים כי לא ראוי להפעיל אמצעי כזה מכוח תקנות שעת חירום: דרושה חקיקה ראשית. עד מהרה אושר בכנסת חוק מתאים, והטלפונים אוכנו. במשך שנה נהג שירות הביטחון הכללי לעקוב אחר המגעים של חולי קורונה בישראל. את הביקורות על השימוש בכלי של השב"כ הדפו בטענות שאין ברירה, ושהצלת חיים גוברת על פגיעה בפרטיות. כיום השב"כ לא מאכן חולי קורונה, אבל ממשיך לאסוף את נתוני התקשורת שלנו כל הזמן.
בערך באותו הזמן נחשפה העובדה שהמשטרה משתמשת במערכת ניטור כלי רכב בשם "עין הנץ" כדי להתחקות אחר מסלול התנועה של בני אדם, ללא שום הסמכה בחוק. גם כאן הוגשה עתירה לבג"ץ, וגם כאן היא הובילה לבקשה להכשיר את השימוש, שנעשה שלא בסמכות, באמצעות חקיקה.
צילום בקלפי בהכשר בג"ץ
ההתאהבות במעקב טכנולוגי אינה מיוחדת לגורמי הביטחון. קצת לפני פרוץ מגפת הקורונה, במערכות הבחירות שהתקיימו בשנים 2019–2020, החלו מפלגות להשתמש באפליקציות מעקב בוחרים. באמצעות האפליקציות האלה יכול מטה המפלגה לאסוף מידע על העמדות הפוליטיות של בוחרים, ואף להתעדכן בזמן אמת מתוך הקלפיות אילו בוחרים הצביעו – ללא הסכמתם וללא ידיעתם.
חוק הגנת הפרטיות וחוק הבחירות דרכי תעמולה, שהסדירו את התחום באותה עת, היו מיושנים. הם לא הגדירו במפורש אם פעולת איסוף כזו מותרת, ואם מותר לשדר באמצעים טכנולוגיים מהקלפי נתוני הצבעה של אדם.
סרטון הדרכה לאפליקציית מעקב הבוחרים "אלקטור", 2018 (צילום מסך)
למרות הסערה הציבורית והתקשורתית שחולל השימוש בטכנולוגיות מעקב בוחרים, מספר המפלגות שנעזרו בהן רק גדל מסבב בחירות למשנהו. כשהוקמה הממשלה החדשה, שככה הסערה. והנה לאחרונה, בחסות תיקון מיוחל לחוק הגנת הפרטיות, הוכנס ברגע האחרון סעיף שמאפשר לרשות להגנת הפרטיות לצמצם את הפיקוח על מאגרי המידע של מפלגות בתקופת בחירות. סעיף זה יכשיר את השימוש במערכות מעקב הבוחרים בבחירות הבאות.
עם הקמת הממשלה שככה הסערה שחוללו אפליקציות מעקב בוחרים, ובחסות תיקון לחוק הגנת הפרטיות הוכנס סעיף שמאפשר לרשות להגנת הפרטיות לצמצם את הפיקוח על מאגרי המידע של המפלגות
דוגמאות נוספות לשיטות מעקב שצמחו בתחום האפור אך הולבנו בחקיקה הן השימוש במצלמות בקלפי, והסמכת המדינה להסיר מהרשתות החברתיות תכנים שמסכנים כביכול את בטחון המדינה. דוגמאות אלו ממחישות ששיטת מצליח עובדת; ובכל פעם שהיא עובדת – היא מכרסמת עוד חתיכה מזכויות האזרח בישראל.
אנחנו חיים היום במדינה שבה השב"כ מאכן את הטלפונים שלנו בכל עת, כדי שאם חלילה נעמוד בקשר עם מפגע פלסטיני ידעו הרשויות להגיע אלינו בזמן ולסכל טרור; מדינה שבה כל תנועה בכלי הרכב שלנו מנוטרת, כדי שאם חלילה נפשע ידעו היכן היינו; מדינה שבה אם נכתוב ברשת משהו מתריס ששירותי הביטחון יראו בו סכנה לביטחון המדינה, התוכן יוסר בצו שופט – והכל מכוח חוק.
כאשר מזהים את הדפוס, ונוכחים שההצדקות שמספקים גורמי הביטחון והאכיפה תמיד גוברות על שיקולים עקרוניים של זכויות אדם, קל להבין את רצונה של המשטרה להשתמש גם בכלים לפריצה מרחוק לטלפונים. הרי זה אמצעי פשוט ונחוץ, הם יסבירו, אחרת איך נתמודד עם פדופילים?
כדי שהסערה הנוכחית סביב פרשת NSO לא תסתיים בנורמליזציה של "פגסוס" וביצירת בסיס חוקי לריגול אחרי אזרחים, מוקד הדיון הציבורי צריך להשתנות. השאלה לא צריכה להיות אם השימוש ב"פגסוס" נעשה כדין, אלא כיצד מדינה דמוקרטית מכניסה בדלת האחורית טכנולוגיות שכל מהותן היא פגיעה בוטה בזכויות האדם, כאילו היו אמצעי לגיטימי.
עם צו או בלעדיו – אסור ש"פגסוס" תהיה חלק מהחוזה שמגדיר את היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה.
פרופ' ענת בן-דוד היא חוקרת תקשורת דיגיטלית במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, וחברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית"