האם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט התפטר מתפקידו בשל תחושת מיצוי, כלשון ההודעה הגנרית המשותפת לו ולבעלי העיתון, או שמא הודח באבחה בשל מחלוקת בינו לבין אותם בעלים על זהותו של הפוליטיקאי שהעיתון ישרת? ואם מדובר בהדחה, האם ביסמוט הוא נאמן נתניהו, ביביסט על מלא שלא הסכים להיכנע לדרישת הבעלים מרים אדלסון להחליף את הנאמנות של העיתון לקידום הקריירה של נפתלי בנט? או שביסמוט הוא דווקא בנטיסט בעור ביביסט, שמאס בהתרפסות הבלתי מתפשרת לנתניהו שהכתיבה אדלסון?
ומהי המשמעות של התזוזה בצמרת העיתון הנפוץ במדינה, האם מדובר במשחק כיסאות ברנז'אי, או דווקא במהלך פוליטי משמעותי, ואולי אִוושת כנפי עש שתכה גלים במקומות בלתי צפויים? ומה יקרה מעתה ואילך בעיתון עצמו, האם יהפוך מביביתון לבנטון? האם חברת הבגדים בשם זה לא תתבע זכויות יוצרים על השם? ומה יעלה בגורל הסודוקו?
הפרשנים העלו אדוות בשאלות אלה (טוב, לא בשתיים האחרונות) מיד עם פרסום הודעת "ישראל היום" על עזיבתו של ביסמוט, והעיתון המשיך להעלות אדוות כששלח קצת אחר-כך עוד הודעה לעיתונות, שהכחישה את "הפרסומים המרושעים" על פיטורים (זה היה בגלל מיצוי!) ו"הידיעות על שינוי הקו המערכתי לכיוון כזה או אחר מצוצות מהאצבע ומשקפים אולי מאווי לב של כלי תקשורת מתחרים" (הטעות במקור).
מו"ל "ישראל היום" מרים אדלסון עם בעלה, שלדון אדלסון, ועורך העיתון בועז ביסמוט (צילום: מארק ישראל סלם)
ואף אחד לא כפר בעיקר והסב את תשומת לב הקוראים לאבסורד שבריטואל. כי הרי מדובר בריטואל: זה אינו הסיבוב הראשון, לא השני וגם לא השלישי בבורסת הניחושים באשר לזהות הפוליטיקאי המאומץ הבא של "ישראל היום". למעשה, כבר כשהודח, כלומר פוטר, כלומר עזב בשל תחושת מיצוי, העורך הקודם של החינמון, עמוס רגב, מיהרו פרשנים לקבוע כי מדובר באיתות ברור של הזוג אדלסון לנתניהו כי דרכיהם נפרדו.
הרקע היה כמובן חשיפת שיחות השוחד של "תיק 2000", שהוכיחו כי עבור נתניהו, המסירות הבלתי נלאית של אדלסון ו"ישראל היום" היא מטבע עובר לסוחר כדי להטות את הספינה של "ידיעות אחרונות" ונוני מוזס. הביביתון איז נו מור, הודיעו פרשנינו. בטח אחרי שנודע שביבי קרא לשלדון "הג'ינג'י".
הם מיהרו לקבוע זאת גם כשהתפרסמו תמלילי עדותם במשטרה של שלדון ומרים אדלסון, שדיברו ברגשות חמלה ותיעוב על בנימין ושרה נתניהו (כולל סיפור הבלהות על ארוחת הערב שבה האשימה שרה בצרחות את מירי כי היא מנהלת רומן עם העורך רגב). וכך גם כל אימת שהתפרסמה כותרת שלא תאמה במדויק את דף המסרים של הסוס שלנו בבלפור.
רק העיתון, קשה עורף שכמותו, סירב ליישר קו והמשיך לשרת בנאמנות את נתניהו ומשפחתו, לאורך שנות החקירות, הבחירות והאישומים.
זה לא מפריע, כמובן, לפרשנינו להמשיך ולפרשן בביטחון את טיב מגויסותו של "ישראל היום", לקיים את מצוות הריטואל, וכמו בכל דת לטשטש את מימד האבסורד שנמצא, כאמור, בבסיסו. והאבסורד הוא שאנו דנים בכובד ראש בשאלה שרק אשה אחת יכולה לענות עליה: מירי אדלסון. שאלה שהתשובה עליה תלויה בחילופי מצב הרוח שלה, ולא בשום ניתוח פוליטי-חברתי-כלכלי-הוליסטי, מתוחכם ככל שיהיה.
והאבסורד הוא שאנו כבר מקבלים כמובן מאליו את זה שהדיון על עיתון, מוסד שאמור להיות אבן הראשה במבנה העדין של חברה דמוקרטית, מצטמצם לניחוש בדבר המתרחש בבלוטות הטעם הפוליטיות של יורשת עשירה אחת. והאבסורד הוא שהסכנו לכך שהעיתון הנפוץ בישראל הוא אקססורי משפחתי שתלוי בגחמות המתחלפות של המטריארכית.
ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", בעת משפטו הפלילי בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נובמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל)
שלא תבינו לא נכון: גם קבוצות התקשורת הגדולות האחרות, כמו "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס או ה"פוסט" של אלי עזור תלויות בסופו של דבר בגחמות של בעל הבית, מעניקות לו שירותים ומעדיפות דרך קבע את האינטרס הצר שלו – בכל תחום שהוא – על פני זה של הציבור. אבל אי-אפשר שלא לחוש צביטה כשהדיון סביב "ישראל היום" לא מחזיק אפילו את הפסאדה של דיון בעיתונות, ומתנהל כמובן מאליו כשיח לא ביקורתי בשדה של רכילות הפלוטוקרטיה.
אז האם ביסמוט פוטר או התפטר? מה זה משנה. "ישראל היום" היה ונשאר צעצוע של משפחת מולטי-מיליארדרים, ללא קשר לזהות הבובות התורניות המאיישות את תיבת הקרדיטים בכפולה הפותחת. "ישראל היום" היה ונותר עיתון שבו למערכת העיתונאית אין כמעט נוכחות, ובטח שלא דומיננטיות, בקביעת הקו האידיאולוגי והערכי, או בשאיפה לעצם קיומו. "ישראל היום" היה ועודנו עיתון שכותביו הבכירים עסוקים יומם ולילה בעבודה המפרכת של ניסיון לנחש את כיוון הרוח בחלון הגבוה בבניין המערכת. כי כמו הפרשנים, גם הם רוב הזמן לא ממש יודעים.
"ישראל היום", לפני ביסמוט, עם ביסמוט ואחרי ביסמוט, הוא סיפור מתמשך של כישלון מחפיר. סיפורם של קבוצת מנהלים ועורכים שהוענקה להם חניה בארנק דולרים חסר תחתית ונכשלו בכל אספקט מקצועי. לא הצליחו כמעט אף פעם לקבוע סדר יום. לא הצליחו כמעט אף פעם להשפיע על מקבלי ההחלטות. לא הצליחו כמעט אף פעם לעורר תנועה ציבורית כלשהי. לא פִרסמו כמעט אף פעם תחקירים משמעותיים. ונשארו תמיד הרחק מאחור בעידן הדיגיטלי: אתר "ישראל היום" נמצא במקום ה-30 ברשימת אתרי החדשות של סימילרווב.
לא במקרה מזכיר ביסמוט בטור הפרידה שלו מהעיתון כי "הפרינט לא מת". ובכן בועז, הפרינט מת מזמן, והוא ממשיך לחיות היום בישראל רק בזכות הנשמה מלאכותית מכיס לכיס.
"ואולי על דבר אחד יסכימו אוהדיו ומבקריו כאחד: 'ישראל היום' לא הותיר אתכם אדישים", הוא הסיכום הנהדר של ביסמוט למחזה האבסורד, משום שאם יש דבר מה ש"ישראל היום" מצטיין בו הרי זו האדישות שבה הוא מתקבל בציבוריות הישראלית ובמוקדי הכוח שלה. למעשה, באופן אירוני, ביסמוט, על הופעותיו הטלוויזיוניות העילגות וחיבתו למופעי ראווה עצמית, סיפק את כתם האטרקציה היחיד במודל השיממון שבו נוצק "ישראל היום".
אלו הדברים שצריך לזכור כשמדברים על חילופי העורכים ב"ישראל היום". שחילופי העורכים הללו לא משנים את עובדת הקלון של עצם קיומו של עיתון כמו "ישראל היום" בישראל. שבמשך כל שנות קיומו של העיתון, לא העורך הראשי עמוס רגב ולא העורך הראשי בועז ביסמוט הצליחו להפוך את "ישראל היום" לפרסום בעל משמעות סגולית, לבימה של רעיונות משפיעים, לזירה ערכית. אפילו לא לדוגמה של הצלחה מסחרית. "ישראל היום" היה ונותר, כפי שכינה אותו עילת קיומו, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, "עיתון דל".