קבלו אותה, את אלמונית מס' 5. לאחר חודשים של לחישות בטור הרכילות און-ליין של מאט דראדג', התקפות של איש הכבלים כריס מתיוס ורמיזות מצד מצליף הרוב בבית-הנבחרים, טום דיליי, רפובליקאי מטקסס, עשו הטענות של חואניטה ברודריק נגד הנשיא קלינטון, כאילו תקף אותה מינית, את דרכן אל העיתונות הרצינית.

ב-19 בפברואר התפרסם ראיון שהעניקה ברודריק לדורותי רבינוביץ', כותבת מאמרי המערכת של ה"וול סטריט ג'ורנל", ושימש בסיס לידיעה שפורסמה בעמודי המאמרים של העיתון.

למחרת פירסם ה"וושינגטון פוסט" בעמודו הראשון ידיעה חדשותית ארוכה בנימה נפגעת, ובה הסביר כי הוא ראיין את הגברת ברודריק חודשים אחדים קודם לכן, שלא לפרסום, ורק לאחר הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל" קיבל את הסכמתה לפרסום. כעבור ארבעה ימים שידרה רשת אן.בי.סי ראיון שצולם לפני הפרסום ב"וול סטריט ג'ורנל", ואז, רק אז, גילו מיליוני אמריקאים את הסיפור.

מה נוכל ללמוד מן האופן ומן העיתוי שבהם הפכה האלמונית מס' 5 לסיפור? הסיפור הפתלתול הזה הוא מדד למה שאפשר לכנות "תרבות המדיה המעורבת החדשה", והוא אות למה שעתיד לבוא - ומה שעתיד לבוא מבשר רעות לשיח הציבורי.

אמריקה קרבה והולכת לעבר עיתונות של הנחות במקום של עובדות בדוקות, והמחיר שתשלם החברה על כך יהיה גבוה. איננו מנסים לשפוט כאן את טיב טענותיה של הגברת ברודריק. יתרה מכך, אנו מאמינים שככל שירבה מספר אופני התקשורת, כולל טלוויזיה בכבלים ואינטרנט, כך ייטב לכולם. כל רצוננו הוא לחזור ולהדגיש את תפקוד העיתונות, על חשיבותו ועל מגבלותיו.

סוגיית התאמתו של מר קלינטון לתפקיד חורגת מתחום עיסוקם של העיתונאים. אך תפקיד העיתונאי הוא לברור את העובדות מן הטענות ולספק מידע מהימן ומדויק, שבאמצעותו יוכלו האזרחים להחליט בכוחות עצמם. והתהליך הזה נתון עתה בסכנה.

▪ ▪ ▪

גברת ברודריק מנהלת מעון בארקנסו. היא טוענת שבשנת 1978 כפה עליה ביל קלינטון יחסי-מין בחדרה במלון. בשעתו סיפרה על כך לידידים. היא לא פנתה למשטרה ושמרה מרחק מעיתונאים.

כעבור שנים, כאשר התקשרו אליה פרקליטיה של פולה ג'ונס, חתמה על תצהיר ובו הכחישה את הטענה שקלינטון תקף אותה. אך כאשר התקשרו אליה חוקרים מטעם החוקר העצמאי קנת סטאר והציעו לה חסינות מתביעה, חזרה בה מן התצהיר. אז, לאחר שהחל משפטו של קלינטון בסנאט, החליטה לפרסם את הטענות, אך אלה הגיעו לעיתונות הרצינית רק ב-19 בפברואר.

מדוע הפכה הפרשה הזאת לסיפור גדול רק לאחר שתמו הליכי ההדחה? למעשה, היו כמה כלי תקשורת מובילים שהתחקו אחר הסיפור כבר משנת 1992, אך לא הצליחו לאמת אותו. ברודריק סירבה להתראיין לפרסום, וכלי התקשורת התנגדו, ובדין, להסתמך אך ורק על מקורות מכלי שני.

רק בסוף חודש ינואר, ערב ההצבעה במשפט ההדחה בסנאט, הצליחו אנשי החדשות של אן.בי.סי לשכנע את ברודריק להופיע בראיון. במשך כמה שבועות ניסו אנשי אן.בי.סי לאמת כמה פרטים בסיפור שלה, ובינתיים עצרו את הפרסום. הם פעלו כהלכה. מלכתחילה היה הסיפור של ברודריק בעייתי, בייחוד מן הבחינה המשפטית. היא סיפרה סיפור, הכחישה אותו, ואחר-כך חזרה בה מן ההכחשה. כך העמידה היא עצמה את מהימנותה בספק, ופרקליטיה של ג'ונס, וכן סטאר, לא הצליחו לבסס תיק על סמך העדות שלה. אפילו חברי הקונגרס ששימשו תובעים במשפט קלינטון ראיינו אותה, אך החליטו שלא להשתמש בטענות הללו בפומבי, במאמציהם להרשיע את קלינטון.

והיתה עוד בעיה - עיתוי ההחלטה של חואניטה ברודריק לפרסם את הסיפור. במשך קרוב לעשרים שנה היא לא יזמה את הפרסום, ועשתה זאת רק כאשר הטענות שלה היו עשויות להביא לסילוקו של קלינטון מהתפקיד, בעוד שהיא עצמה הצליחה לחמוק מהליכים משפטיים.

העיתוי הזה העניק לאן.בי.סי ארכה. בעיתונות יש מסורת ארוכה של הגינות, האומרת שאין מטילים פצצות ברגע האחרון, בעיצומן של מערכות בחירות או ויכוחים ציבוריים אחרים. חוק בלתי רשמי זה מונע השפעה לא ראויה של סיפורים על התוצאות, קודם שהליך הבירור של העיתונות ממצה את עצמו.

בנוסף על בעיית העיתוי, חומרת הטענות עצמן צריכה לחייב רמה גבוהה מאוד של הוכחה ואימות. בסופו של דבר ספגו חדשות אן.בי.סי אש כבדה על שלא פרסמו את הראיון בשלב מוקדם יותר. הדבר רק מוכיח שלפעמים האיפוק קשה יותר מההליכה קדימה. הפעלה זו של שיקול דעת - עריכה - מצויה בלב לבו של מקצוע העיתונות.

▪ ▪ ▪

אך בעוד שאן.בי.סי וכלי תקשורת אחרים היו עסוקים באימות הסיפור של גברת ברודריק, הופיעה לפנינו התרבות החדשה, קצרת הרוח של העיתונות. זו אינה תרבות המציבה לעצמה את המטרה לברר אם סיפור כלשהו נכון או לא. היא מתעלמת מהליכי האימות ומתמקדת במחלוקות משניות הקשורות לדיון בסיפור.

כך, למשל, בדצמבר העלה כריס מתיוס, מארח טוק-שואו בסי.אן.בי.סי, את הסיפור של ברודריק, בלא שטען ולו ברמז שהוא ניסה לאמת אותו. במקום זה הוא עסק בשאלה, כיצד חברי קונגרס משתמשים בחשאי ב"האשמת האונס" כדי לגבש את דעתם בעניין ההדחה. כך נהגו גם בתוכנית רדיו, בחדשות "פוקס", באתר האינטרנט של מאט דראדג' וב"וושינגטון טיימס": לא עוסקים בהאשמות לגופן, אלא בהיסוס של חדשות אן.בי.סי אם לפרסם אותן; או מנסים לנחש אילו לחצים הפעיל הבית-הלבן כדי להרוג את הסיפור.

ולאחר שהליך ההדחה הסתיים, עבר הסיפור אל העיתונות בצורת הצהרה פוליטית של מחברי מאמרי מערכת של ה"וול סטריט ג'ורנל". עמודי המאמרים בעיתון הזה נקטו קו תוקפני ביותר באשר לפרסום הטענות נגד קלינטון, עוד בטרם עברו את מבחן עמודי החדשות של אותו עיתון עצמו. המאמר הזה אילץ כלי תקשורת אחרים להחליט על אופן התגובה שלהם: האם לפרסם את הטענות בעמודי החדשות כמות שהן, או כסיפור על ויכוח פוליטי.

העיתונות הישנה ניסתה להגיב על סוג חדש זה של עיתונות, שאינו מעוניין בגילוי העובדות, אלא בהשפעה על האירועים, במקרה זה - בניסיון לפגוע בקלינטון.

עיתונות ההנחות החדשה הזאת לוחצת לכיוון של פרסום סיפורים קודם שמעמידים אותם במבחן של כללי הדיווח - והרי כל דיווח מחויב בכללים. תפקיד העיתונות בחברה טמון ב"כבוד בלא סייג לעובדות", כפי שניסח זאת פרופ' ג'ים קארי מבית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה.

מאחר שההשקעה בדיווח יקרה מדי, וצעקות רמות יכולות לעורר קהל, הרי חלק ניכר ממה שמכונה "מהפכת המידע" קשור לניחושים ולטענות, ולא למידע. בנוסף על כך, המִחזור הבלתי פוסק של חדשות מקשה מאוד על אימות הידיעות. העיתונות של היום היא פחות מדי מוצר ויותר מדי תהליך המתנהל בזמן אמת ובפומבי. תחילה מופיעות הטענות, אחר-כך בא תורם של הסחטנים והספסרים, ורק לבסוף מגיע תורה של הטענה הנגדית.

הדרישה לעמוד בתנודות המחזוריות הללו אינה מותירה לעיתונאים די זמן לברר מה נכון ומה חשוב. הקהל מקבל את התבן, את חומר הגלם. יש באוויר עוד "חדשות", אך הן מועברות טיפין טיפין, כמעט בלי לעמוד על ההקשר שלהן.

עיתונות של הנחות בלתי מסווגות מקשה מאוד על האבחנה בין עובדות לפרשנות, על מציאת ההבדלים בין טיעון לרמיזה, והיא מותירה את החברה מועדת יותר למניפולציות.

▪ ▪ ▪

העיתונות היא בימה לדיון ציבורי, אך אם הדיון הזה אינו מבוסס על מידע מדויק, הוא אינו מקדם אותנו אל האמת. ויכוח בין שתי דעות קדומות אינו מועיל לאיש, רק משלהב את הרוחות.

ככל שירבו המקורות לידיעות, כך ייטב לכולם. אך אם העיתונאים חושבים כי פירוש הדבר שמידת האחריות שלהם לאמת עובדות פוחתת, יש בכך סכנה גדולה. לכל היותר, האחריות הזאת רק גוברת. יש יותר מדי מיס-אינפורמציה ודיס-אינפורמציה.

ככל שהעיתונות הופכת לבימה לעימות, כך רבים יותר מתרחקים ממנה. בחברה שבה ההיצע גדל, ואין כמעט גבול לעומק המידע, יש לייחס חשיבות רבה ביותר למקור, שהמידע שלו הוא המהימן ביותר.

כל חברה יוצרת את העיתונות שלה. בכל חברה, כך אנו למדים מן ההיסטוריה, העיתונות המובילה היא זו האמינה ביותר. עיתונאים המבקשים להתמודד עם הגל הנוכחי של שינויים טכנולוגיים, כלכליים ופוליטיים חייבים לעמוד בלחצים לוותר על הערנות או על עקרונות ההוכחה.

על מנת לשמור על מעמד של סמכות בעיני הקהל, חייבים העיתונאים לזכור את אחת האמרות הישנות-נושנות: במקרה של ספק, מוטב למחוק. לצאת ראשון ולשגות, זה חסר תועלת, וחמור מכך - זה מזיק לעיתונות ולחברה גם יחד.

טום רוזנסטיל מנהל את הפרויקט למצוינות בעיתונות מטעם קרן פיו. ביל קובץ' הוא אוצר בקרן נימן לעיתונות באוניברסיטת הרווארד. השניים כותבים בימים אלה ספר על השפעת שערוריית קלינטון על העיתונות. המאמר פורסם במקורו ב"וושינגטון פוסט". המחברים אישרו ל"העין השביעית" לתרגמו ולפרסמו בעברית

גיליון 20, מאי 1999