מסמר עמוק ננעץ השבוע בארון הקבורה של ועדת החקירה הממלכתית לחקר האסון במירון, היא ועדת נאור: תשומת הלב המעטה שהוקדשה לה בתקשורת עומדת כנראה להצטמק בגלל ההחלטה להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. כי זה חוק טבע במחוזותינו: העיסוק התקשורתי בעבודת הוועדה מגיע לשיאו עם ההחלטה על הקמתה.

היבטים אחרים בעבודת הוועדות - הדיונים הארוכים, העדויות הפתלתלות, והדו"חות עבי-הכרס שמוגשים בעקבותיהם - אינם זוכים לעדנה דומה. יעיד על כך הפער התהומי שהתגלה בסיקור ועדת נאור עצמה, לפני צאתה לדרך ואחרי שהחלה בעבודתה. הדרישה הציבורית להקים ועדה ממלכתית, החלטת הממשלה להקימה, מינוי החברים - אלה קיבלו כיסוי רחב הרבה יותר מהדיווחים הספורדיים על הדיונים עצמם. הכותרות נדחקו לעמודים הפנימיים, והידיעות סיקרו בעיקר עדויות פיקנטיות.

הדימינואנדו הטיפוסי הזה צרם במיוחד בסיקור הדליל של דו"ח הביניים שפרסמה הוועדה בנובמבר האחרון. רק מעטים התעניינו בעשרות ההמלצות לשיפור התשתיות בהר מירון, להסרת מפגעי בטיחות ולמניעת צפיפות חריגה. ההמלצה האחת שעוררה סקרנות יחסית נגעה למינוי השר שאמור, לפי המלצת הוועדה, לקבל אחריות לאירוע ההילולה הקרוב: האם יהיה זה שר הדתות או שמא השר לבטחון הפנים?

ההתמקדות בזהות השר אינה צריכה להפתיע. לדעיכה הטיפוסית בסיקור התקשורתי של עבודת הוועדות יש יוצא מן הכלל, והוא הקתרזיס התקשורתי שמתרחש כל אימת שהן עוסקות בעניינים אישיים. כך קורה למשל כאשר שר בכיר נקרא לעדות, או כשעד מצביע על פלוני או אלמוני כאחראי ישיר למחדל. גם במקרה השני ניתנת עדיפות לבכירים.

דיווחים על החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה לפרשת הצוללות, 24.1.2022, בעיתונים "הארץ", "המבשר", "יתד נאמן", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (צילומי מסך)

גם המלצות אישיות שמגישה הוועדה עצמה מעוררות עניין. בניגוד להמלצות אופרטיביות, שממשלות ישראליות לא בהכרח ממהרות ליישם - ודאי לא במלואן - את ההמלצות האישיות ממשלות ישראל לדורותיהן דווקא נטו לאמץ. מבחינה זו, הן הוועדות והן הממשלה מספקות לציבור את ליטרת הבשר שאותה הוא דורש. מחקרים מצביעים על כך שהציבור מצפה מוועדות לבוא חשבון עם בכירים שכשלו יותר משהוא מתעניין בממצאי החקירה.

מי שדרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הצוללות יודעים שלפחות חלק מהאמת בנוגע אליה תישאר קבורה עמוק במצולות. כפי שכבר הסברתי באתר זה, אין גוף במדינה - גם לא ועדה ממלכתית - שיסכים לשתף את הציבור בסודות צבאיים כמוסים, ששמורים לקומץ בעלי הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר. הוועדה תתקשה לעסוק גם בנושאים שכבר הונחו לפתחו של בית המשפט. בין כך ובין כך, גם אם יעלה בידי הוועדה העתידית ללבן את האמת ולבוא חשבון עם בכירים במערכת הביטחון, היא לא תוכל לחשוף את כל האמת אל אור השמש.

מי שדרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות יודעים שלפחות חלק מהאמת תישאר קבורה עמוק במצולות. אין גוף במדינה, גם לא ועדה ממלכתית, שישתף את הציבור בסודות צבאיים כמוסים

עדיין לא ידוע מי יהיו השופט או השופטת העליונים שיעמדו בראש ועדת החקירה לחקר פרשת הצוללות. תהא זהותו אשר תהיה, שומה עליו לשנן את דברי הימים של ועדת החקירה לחקר הדליקה במסגד אל-אקצה (1969), ועדת אגרנט לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים (1974), ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה (1982), ועדת לנדוי לחקר דרכי שיטות החקירה של השב"כ (1987), וועדת כהן-קדמי לחקר פרשת ילדי תימן (1995).

כל אחת מהוועדות הללו בחרה שלא לחלוק עם הציבור את כל ממצאיה או המלצותיה. הן עשו זאת בנימוקים שונים, בעיקר כאלה שקשורים לשמירה על ביטחון המדינה ופרטיותם של אזרחים. נגד כל אחת מהן הועלו טענות כאילו הן חתרו מראש ובמודע להגן על "הממסד", כלומר לכסות על האמת במקום לחשוף אותה. בעשותן כך, הן כשלו באחד המבחנים הבסיסיים של כל ועדת חקירה ממלכתית באשר-היא: השבת אמון הציבור ברשות המבצעת. עוד חזון למועד, אולם בהחלט ייתכן שוועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשת הצוללות תועמד אל אותו עמוד קלון בדיוק.

ומי יודע? ייתכן שדווקא אירועי הימים האחרונים יאפשרו לאנשי משטרת ישראל לנשום לרווחה. הוועדה לחקר פרשת הצוללות היא ועדת החקירה המשמעותית השלישית שעליה מחליטה ממשלת בנט. קדמו לה הוועדה הממלכתית לחקר האסון במירון וועדת הבירור הפנימית לחקר בריחת האסירים מכלא גלבוע. עם כל החלטה כזו קטנה הסבירות שתוקדם גם ועדה חיצונית ועצמאית לחקר השימוש שעשתה המשטרה במערכת הריגול מבית NSO.

אם בכלל, האופציות הסבירות הן ועדת חקירה פרלמנטרית או ועדת בדיקה ממשלתית, שחבריה נבחרים וממונים באופן ישיר בידי הרשות המבצעת - לא בידי נשיא בית המשפט העליון כמו בוועדה ממלכתית. במקרה כזה קיימת סכנה מובנית להטיית החקירה, שכן היא תנוהל בידי גורמים נוחים למערכת.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה ישראלית ובעבודתן של ועדות חקירה