שופט בדימוס, יו"ר תאגיד עסקי גדול, עיתונאי פוליטי לשעבר, לוביסט של חברה גדולה, עיתונאית בהווה ואשתו של שר המשפטים נכנסים למעלית? כמה אנשים נכנסו למעלית?
במקרה שלנו, התשובה תהיה שלושה: העיתונאי לשעבר וסמנכ"ל הרגולציה וקשרי הממשל של דלק קידוחים נדב פרי; העיתונאית ומגישת מהדורת החדשות של ערב שישי בתאגיד השידור הישראלי וזוגתו של שר המשפטים גאולה אבן-סער; ויו"ר מגדל אחזקות, המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון (בדימוס) ונשיא מועצת העיתונות חנן מלצר.
סביב שלושתם התלהט בימים האחרונים דיון ציבורי ער, במשולש ברמודה של עיסוק נוסף, גילוי נאות ומניעות. שלושתם החליטו להיכנס למעלית ניגודי העניינים הפוטנציאליים, ולא תמיד נמצא מי שילחץ על כפתור המצוקה.
מגדל של תירוצים
נפתח במלצר, שאחז בתפקיד הציבורי הרם של המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון. מעט לאחר פרישתו הוצע מינויו לנשיא מועצת העיתונות בידי עמוס שוקן, ובאוקטובר האחרון מלצר נעתר למלא את התפקיד הציבורי שמילאו לפניו בהתנדבות שורה ארוכה ומכובדת של אישי ציבור ואקדמיה. אלא שהחודש נודע כי במקביל לתפקידו הציבורי וההתנדבותי כנשיא המועצה הסכים מלצר לקבל על עצמו משרה נוספת, יו"ר דירקטוריון מגדל החזקות, חברה בורסאית שיש בה עניין ציבורי ועיתונאי רב.
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר (צילום: נעם ריבקין-פנטון)
מינויו של מלצר לנשיא מועצת העיתונות התרחש לאחר תקופה של כמה חודשים שבמהלכם לא היה נשיא למועצה, מאז פרישתה של דליה דורנר בנסיבות מצערות. נסיבות שנדמה שהיו צריכות לשמש לשופט בדימוס תמרור אזהרה בכל הנוגע למשולש ברמודה שתיארנו לעיל. ואכן, הביקורת לא איחרה לבוא.
ד"ר עידו באום, הפרשן המשפטי של "דה-מרקר" כתב טור נוקב: "הבעיה היא בדלת המסתובבת שמלצר פתח עכשיו בין ההון לבית-המשפט העליון. כל-כך מהר נפתחה. עוד לא הספקנו לומר 'שבי רגולטורי' ו'דלת מסתובבת' – ומלצר כבר בצד השני". והכתב המשפטי אבישי גרינצייג הזכיר ב"גלובס" כיצד מלצר עצמו הזהיר בפסק הדין שכתב בפרשת זליגמן מפני תופעת הדלתות המסתובבות בתחום הביטוח. באום וגרינצייג היו יכולים להתייחס גם לכיוון שמתווים כללי האתיקה לשופטים, הכוללים שפע איסורים, גם בתחום העיסוקים הנוספים, שלמרות שאינם מחייבים שופטים בדימוס הרי שהם מזכירים כי "סביבתו הקרובה והרחוקה של שופט הורגלה להתייחס אליו כהתייחס אל שופט, וכי יחס זה נמשך והולך גם לאחר תום הכהונה. ראוי לו אפוא לשופט בדימוס כי ישווה נגד עיניו את רוחם ואת מגמתם של הכללים וכי יכוון התנהגותו ואורחותיו על-פיהם".
מנגד, היה זה רני רהב, איש יחסי-הציבור של מגדל ומבין בניגודי עניינים בפני עצמו, ששיגר תגובה שלפיה "כניסתו של מלצר צריכה להיחשב כחלק משליחותו הציבורית, והמעבר ראוי וייעשה באופן החוקי והמקצועי".
כל זה באשר לניגוד האפשרי שבין תפקידו של מלצר בעבר כשופט עליון ותפקידו בהווה כיו"ר חברה בורסאית. מה באשר לניגוד העניינים מול תפקידו כנשיא מועצת העיתונות? מלצר עצמו שיגר בשבוע שעבר מכתב אפולוגטי לחברי המועצה: "התפקיד אותו אני עתיד לקבל במגדל אמור להיות בשכר, אך בהיקף חלקי שיאפשר לי להמשיך ולפעול כנשיא מועצת העיתונות, אותו אני ממלא, כידוע, בהתנדבות מלאה; גם בעבר חלק מנשיאי המועצה פעלו במקביל לתפקידם זה בתחומי עיסוקיהם המקצועיים והעסקיים. בכל פעילויותי בעבר (כעורך-דין, כשופט וכמרצה) דאגתי, בהתאם לחוק, להגנת הצרכנים, המבוטחים והחוסכים".
מלצר אינו מדייק. לנשיאי המועצה הקודמים אכן היו עיסוקים נוספים, אך מעיון ברשימת הנשיאים הקודמים לא ניתן למצוא בה כאלה שכיהנו בתפקיד בכיר ומרכזי במשק במקביל לכהונתם במועצה. היו שם פרופסורים, שופטי עליון, פוליטיקאים לשעבר ועורכי-דין, אך מלצר יהיה הראשון שהוא יו"ר חברה ציבורית מובילה.
השופט בדימוס חנן מלצר (במרכז) בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית (צילום: הדס פרוש)
מעבר לשאלת ניהול משאבי הזמן ותשומת הלב הראויה לתפקידים השונים, שהיא חשובה כשלעצמה, נשאלת השאלה אם לא מתקיימים במקרה זה שיקולים נוספים המקשים על הכהונה המקבילה והעיסוק הנוסף.
כמובן שקיים החשש לזליגת אינטרסים בין התפקידים. מגדל היא גוף מסוקר מרכזי, והיא גם מפרסם גדול. האם לא מתעוררת האפשרות שמלצר יפעל כנשיא המועצה לקדם אינטרסים של מגדל שאינם תואמים לחלוטין את האינטרס העיתונאי המקצועי? בעבר למשל הביע מלצר עמדה אקטיביסטית השוללת את הלגיטימיות של חרם מודעות; האם כעת יהיה לו קשה יותר לצאת נגד דפוס פעולה כזה?
דומה כי במישור המעשי החשש מוגבל. סמכויותיו של נשיא מועצת העיתונות אינן משמעותיות. הוא יו"ר עמותה שעיקר עיסוקה הוא דקלרטיבי, ולמרות שהוא קולה הרשמי, הוא אינו מכהן בה לבד ואינו קובע את מדיניותה ועמדותיה. ניתן לקדם הצעות והחלטות במועצה גם אם הוא אינו תומך בהן. בסוגיות שיתעורר בהן ניגוד עניינים ברור, יהיה עליו להימנע מעיסוק גם בהתאם לדיני העמותות וגם מכוח דיני החברות (ביחס לשתי הכהונות). הוא גם אינו אחראי על מערך בתי-הדין לאתיקה, הנמצא באחריות יו"ר בית-הדין, פרופ' חיליק לימור.
מכאן שהחשש המעשי הוא מוגבל. האם זה סוף פסוק? לא ולא.
אנרגיה של ניגוד עניינים
נעבור אל פרי. פרי הוא עיתונאי מוערך לשעבר, שפרש מהעיסוק בעיתונות ובחר לשמש כסמנכ"ל רגולציה וקשרי ממשל בחברת דלק קידוחים שבשליטת יצחק תשובה. בתפקיד הזה הוא מקדם במובהק אינטרסים של חברה מסחרית מרכזית בתחום כלכלי רגיש ורב עניין לציבור.
מאז פרישתו המשיך פרי לנפק מעת לעת פרשנות בתחום עיסוקו הקודם, עיתונות פוליטית, לא תמיד תוך מתן גילוי נאות, ובאופן שגרר ביקורת ואף תלונות (גילוי נאות: הצלחה שאני היועמ"ש שלה הגישה תלונות כאלה). הממונה על קבילות הציבור בתאגיד השידור הישראלי אף קבעה כי שילובו של פרי כפרשן, מעבר לשאלת הגילוי הנאות, אינו ראוי בשל תפקידו הנוכחי.
נדב פרי מדבר על החלטת בג"ץ בעניין מתווה הגז בערוץ 1, 28.3.2016 (צילום מסך)
בשבועות האחרונים החל פרי לשדר ולקדם פודקאסט הנושא את השם המודע מאוד לעצמו "הון-שלטון", שבו הוא מארח ומראיין דמויות שונות, כולל עיתונאים וחברי-כנסת לשעבר. כמו המינוי של מלצר, גם הפודקאסט של פרי גרר ביקורות לא מעטות (שאחריהן החליף פרי את שם המשדר).
כאן באתר "העין השביעית" למשל כתבה עורכת "שקוף" נעמי נידם כי "בפודקאסט של פרי אפשר לדבר על העובדה שנדב פרי הוא סמנכ"ל הרגולציה של חברת האנרגיה דלק, ושהוא אינו עיתונאי כבר שבע שנים. אבל בפודקאסט הזה בדיוק הוא משמר את מעמדו כעיתונאי, על הקשרים, הפריבילגיות והמוניטין הכרוכים בכך".
ביקורת נוספת הושמעה בכיוונם של עיתונאים כמו אסף ליברמן ושאול אמסטרדמסקי, שהמליצו על הפודקאסט ובכך העניקו לו, אליבא דהמבקרים, לגיטימיות עיתונאית. "הרוח הגבית שנותנים לו עיתונאים בהזמנתו להופיע ולהתראיין כפרשן פוליטי בערוצים השונים, ובקידום אקטיבי של הפודקאסט שלו ברמה הפרסונלית וכאילו במנותק לחלוטין מתפקידו הנוכחי כלוביסט הראשי של מונופול הגז; התווך הזה, שבו מתאפשר לו לייצר איזו תדמית אובייקטיבית נייטרלית, הוא בבחינת הכשרת השרץ", כתבה לינור דויטש, מנכ"לית לובי 99.
ראוי להסתכל על הפודקאסט של פרי דרך פריזמה רחבה יותר ומשקפיים ורודים פחות. אפשר להקביל את הסיטואציה הזאת גם להשתתפותם של יועצי תקשורת ואנשי יח"צ ואסטרטגיה כפאנליסטים קבועים בתוכניות חדשות ואקטואליה
ייאמר כבר כעת: לפרי מותר בהחלט ליצור פודקאסט (כמובן שאם הוא חלק מתפקידו בדלק נחוץ גילוי נאות בקשר לכך), וייתכן בהחלט שהשיחות שהוא מקיים הינן מרתקות ומחכימות. ייתכן גם שרבים ירצו לשמוע אותן תוך שהם מודעים לגמרי לעיסוקו הנוסף של פרי ולעובדה שמה שהוא אומר, שואל או לא שואל הוא בגדר דעתו בלבד או קשור בעיסוקיו האחרים.
ואולי דווקא בגלל הסיבה הזאת ראוי להסתכל על הפודקאסט של פרי דרך פריזמה רחבה יותר ומשקפיים ורודים פחות. אפשר להקביל את הסיטואציה הזאת גם להשתתפותם של יועצי תקשורת ואנשי יח"צ ואסטרטגיה כפאנליסטים קבועים בתוכניות חדשות ואקטואליה. גם כאן נאמר לא פעם שמתקיים ניגוד עניינים מובנה בין העיסוקים וגם כאן הצביעו לא פעם (כולל גם אני), שקיים פוטנציאל לניגוד עניינים.
אבן שמושלכת לבאר
נקנח עם גאולה אבן-סער, עיתונאית ותיקה, מוערכת ומקצועית. אבן-סער נודעה כאשת חדשות מובילה זמן רב לפני שנסיבות חייה הביאו איתן את ניגוד העניינים שמקורו בקשר הזוגי שלה עם הפוליטיקאי ושר המשפטים דהיום, גדעון סער.
כתבתי בעבר, לפני מספר שנים, על האתגרים שמביא הקשר הזוגי של אבן וסער אל המגרש המקצועי שלה, וסברתי אז, בנסיבות שהתקיימו בעבר, כי מניעות גמורה אינה בהכרח הפתרון, אך גם שאי-אפשר להתעלם מהקשיים שבין עיסוקה של אבן-סער לבין הקשר הקרוב שלה לדמות פוליטית בכירה.
אבן-סער הקפידה כבר מתחילת הקשר בינה לבין בן זוגה על גילוי נאות. עם חזרתו לכהונה פוליטית אף הוחלט כי לא תגיש יותר תוכניות חדשות ואקטואליה בתאגיד, והיא עברה להגיש שורת תוכניות אחרת, שאולי לא הביאו לידי ביטוי את יתרונותיה המקצועיים המוכרים והבולטים – עיסוק באקטואליה ובראיונות פוליטיים.
גאולה אבן וגדעון סער בכנס בתל-אביב, פברואר 2019 (צילום: פלאש 90)
לאחרונה הוחלט בחטיבת החדשות של התאגיד להחזיר אותה לתפקיד הגשה מרכזי כמובילת מהדורת שישי של התאגיד. ההחלטה הזו גובתה בחוות דעת של ועדת האתיקה הפנימית של התאגיד ושל ועדת האתיקה של מועצת התאגיד, אבל שתי אלה לא הצליחו להסביר בדיוק מדוע מה שהיה בעיני כולם (כולל בתוך התאגיד) בלתי אפשרי ובעייתי עד לפני רגע הפך פתאום לאפשרי ומומלץ.
נותרנו עם הפכפכות בשיקול הדעת וסימן שאלה בנוגע לאופן הראוי שבו צריך לפעול. זאת במיוחד נוכח הנוסח הבלתי מתפשר של סעיף 16 לקוד האתי של התאגיד, הקובע כך: "לא נעמיד עצמנו במצב של ניגוד עניינים או חשש לניגוד עניינים, בפועל או למראית עין, בין חובותינו כעובדי התאגיד לבין כל עניין אישי שלנו או של קרובינו, ובכלל זה עניין רכושי או פוליטי".
עם סימני השאלה וההפכפכות באו גם האירועים שהציפו את הבעיה, הביקורת והתלונות עליהם. בשבוע שעבר נחתו על שולחן הממונה על קבילות הציבור בתאגיד השידור, אורלי ממן, תלונות הנוגעות לשיחה שערכה גאולה אבן-סער עם הפרשנית המשפטית של כאן, עו"ד תמר אלמוג, בעניין עסקת הטיעון של בנימין נתניהו.
גם בלי להטיל ספק ביושרה של אבן-סער ובהגינותה, למצב שבו היא עוסקת בעניינים הנוגעים ישירות או בעקיפין לענייניו של בן זוגה ישנן השפעות שליליות שאינן נובעות באופן ישיר מהתנהלותה אלא מהאופן שבו נתפסת ההתנהלות הזאת על-ידי הציבור
בוועדת האתיקה הפנימית של התאגיד (המשמשת כגורם מייעץ לממונה), כמו גם בחטיבת החדשות של התאגיד, גיבו את אבן-סער ואף חשפו כי היא העבירה מראש לעורכיה את השאלות שתשאל את אלמוג בעניין הסדר הטיעון.
"לדעתי, השאלות ששאלה המגישה הינן מקצועיות ונטולות הטיה", כתבה יו"ר ועדת האתיקה, ד"ר ענת פלג, "בהתחשב בעובדה שהגב' אבן-סער מיקדה את השיחה בצורה עניינית לחלוטין בפרשנות משפטית משכילה וניטרלית, המנותקת מהאינטרסים הפרטיקולריים של בעלה, גדעון סער, שאינו צד להליך משפטי זה, אין בשידור משום ניגוד עניינים והפרה על הקוד האתי של תאגיד השידור הציבורי". ואילו בחטיבת החדשות קבעו כי "גאולה היא עיתונאית מקצועית ביותר והטיפול שלה בנושא היה ראוי ונקי לחלוטין".
אלא שהתגובות האלו הן דוגמה לאופן בחינה צר, נקודתי וכזה שמיושם בדיעבד. זאת למרות שגם בלי להטיל ספק ביושרה של אבן-סער ובהגינותה, למצב שבו היא עוסקת בעניינים הנוגעים ישירות או בעקיפין לענייניו של בן זוגה ישנן השפעות שליליות שאינן נובעות באופן ישיר מהתנהלותה אלא מהאופן שבו נתפסת ההתנהלות הזאת על-ידי הציבור.
על הדברים האלו עמדה גם הממונה עצמה בהחלטתה. "שתי השאלות העולות מהתלונות והעומדות לבחינה הן חשש להימצאות במצב של ניגוד עניינים וחשש לפגיעה באמון הציבור", כתבה ממן. לדעתה קיים במקרה הנוכחי חשש לניגוד עניינים, ולו למראית עין. "אבן-סער היא אשתו של פוליטיקאי, שהינו יו"ר מפלגה חברת קואליציה ושר המשפטים בממשלה הנוכחית. רק סביר יהיה להניח שיש לו (כמו לפוליטיקאים אחרים) עניין כללי ו/או אישי בנעשה בזירה הפוליטית ובגורלו הפוליטי של בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה הנוכחי, ויו"ר מפלגת הליכוד", כותבת ממן.
ממן לא עוצרת כאן. היא עוברת להסביר כי הקוד האתי קובע כי הנראות הציבורית היא ליבת התקנון האתי. "אמון הציבור הוא הבסיס לעבודת תאגיד השידור הציבורי", נאמר בו, ובהקדמה מוסבר ש"התאגיד מספק שירות למען הציבור ובמימון הציבור, ואבן הראשה של פעילותו היא אמון הציבור בו. אמון זה יושג מתוך דבקות בכללי אתיקה מקצועית".
"אני סבורה", מסכמת ממן, "שמקרה כמו זה שעליו נסובות התלונות מחדד שוב את שאלת המניעות הכללית של אבן-סער לעסוק בתחום האקטואליה הפוליטית, וזאת בשל מראית העין ושמירת האמון הציבורי. אמון זה, כפי שמביע הציבור בתלונותיו זה זמן – יוצא נפגע. [...] חטיבת החדשות כבר השכילה לייחד לגאולה הגשת תוכנית מגזינית שבועית שהעיסוק בה בנושא הפוליטי מצומצם, וגם אז הוא נדון על-ידי כתבים ופרשנים פוליטיים. מצער אם כן שאי-הקפדה על אותה 'דבקות' מביאה אותנו להידרש לסוגיה שוב ושוב".
יש ספק אין ספק
כאן מגיעה למעשה הפואנטה שקושרת את שלושת המקרים גם יחד. בשלושתם הבעיה אינה הכשל הנקודתי שיכול להיווצר מקיומו של ניגוד עניינים כזה או אחר, שניתן לפתור או למתן בכלים שונים, אלא באופן שבו העיסוק המקביל הזה נתפס בציבור וההשלכות המזיקות שלו על האופן שבו נתפס העיסוק בעיתונות ועל האמון שהוא זוכה לו.
קוראים לזה נראות, והיא חלק לא מבוטל בנוסחה לטיפול בניגודי עניינים. נוסחה שאמורה לייצר אקלים בטוח שבו לציבור מתקיים אמון במערכת העיתונאית ובעיתונות כפרופסיה – עניין הכרחי לעצם קיומה של עיתונות. איך לימד אותנו הכלל הקלישאתי הצבאי? "כשיש ספק, אין ספק".
את ההיגיון שעומד מאחורי כלל הנראות ניתן להדגים באמצעות כלל אחר שכולנו מכירים, הפרדת בשר וחלב. הציווי המקורי, התנ"כי, היה הרי מצומצם וממוקד יותר ("לא תאכל גדי בחלב אמו"): לא כל סוג של בשר, ולא כל סוג של חלב. מדוע אפוא התרחב והתבסס איסור רחב הרבה יותר? כדי ליצור איסור פשוט להבנה שימנע בלבולים ופלפולים וקִרבה לדבר לעבירה. כללי זהירות שיעזרו לא להפר איסור יסודי וחמור.
בשלושת המקרים שציינו כאן, של מלצר, פרי ואבן-סער, התגבש מצב מורכב, לא רצוי, אולי כשר אבל בעל ניחוח לא טוב. במקום לקבוע אם מדובר בבשר או חלב, נותרנו עם אתיקה בטעם פרווה.