שמעו סיפור לא מעניין: ראאיד ג'דאללה, תושב הכפר בית עור א-תחתא, בן 39, עבד בישראל כגנן. לפני כארבעה חודשים, ביום שלישי, 31 באוגוסט, חיילים ירו בו ממארב. בנו יוסף בן ה-15 וחבר של המשפחה מצאו אותו אחרי שלא הגיע הביתה מיום העבודה. הצבא שינה את גרסתו בנוגע לאירועי אותו לילה. בגרסה הראשונה טען צה"ל כי חיילים שהיו במארב ירו בג'דאללה לאחר שהבחינו בחשוד "שהולך לבד ומצית משהו, ונוצרה שריפה קטנה". בגרסה מאוחרת יותר טען רק ש"תצפיות צה"ל והלוחמים בשטח הבחינו בחשוד בנקודה. הכוח הגיב בירי לעבר החשוד, שנמלט מהנקודה".

סיפור נוסף שלא פתח את מהדורות החדשות: ארבעה חודשים קודם, ב-6 באפריל, בני הזוג אוסאמה וסומיה מנסור, הורים לחמישה, נסעו במכוניתם בדרכם הביתה מביקור במרפאה בביר נבאלא. אחד מכמה חיילים שהוצבו בכביש ביר נבאלא-אל-ג'יב סימן להם בפנס והם עצרו בצד הכביש. לאחר ויכוח קצר בין אוסאמה לאחד החיילים, המשיך אוסאמה בנסיעה. אז פתחו החיילים באש לעבר המכונית ופצעו אותו בראשו. לאחר שעה נקבע מותו. סומיה נפגעה מהרסיסים. חיילים החרימו את המכונית של הזוג, וכמה שעות מאוחר יותר גם את מכשירי ההקלטה של מצלמות האבטחה של שני בתי עסק סמוכים הצופות אל מקום האירוע.

הנה אירוע שדיווחו עליו רק ב"הארץ": ב-16 ביוני, אחמד בני שמסה, נער בן 15, תלה את דגל פלסטין על עץ ושילם על כך בחייו. זה היה בכפר ביתא ליד שכם, באחת ההפגנות השבועיות של תושבי הכפר נגד הקמתו של המאחז אביתר על אדמותיהם בסיוע הצבא. חיילים ירו בראשו של אחמד, מאחור. מאז תחילת ההפגנות נהרגו שמונה פלסטינים בני אותו הכפר מירי כוחות הביטחון הישראליים.

על פי נתוני "בצלם" הרגו כוחות הביטחון הישראליים בשנה האחרונה 74 פלסטינים בגדה המערבית. עוד ארבעה נהרגו בידי גורם ישראלי לא ידוע (כוחות הביטחון, או מתנחלים, או שילוב של השניים), ועוד שניים נהרגו בידי אזרחים ישראלים. סך הכל 80 הרוגים, 17 מהם היו קטינים, חמש מהם היו נשים.

הרוגים פלסטינים מידי ישראלים מסוף אירועי מאי 2021 עד נובמבר 2021 (מקור: נתוני "בצלם")

אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של חדשות 13, חושב שפלסטינים הנהרגים בגדה המערבית אינם מעניינים את הציבור היהודי. לכן לא מדווחים עליהם. "כמה פלסטינים נהרגו ביהודה ושומרון מאז 'שומר החומות', מאז מאי?" הוא שאל במהדורת שישי האחרונה (17.12), וענה: "שבעים וחמישה. שבעים וחמישה! אנחנו לא מדווחים על זה כי זה לא מעניין את החברה הישראלית-יהודית".

אבל הלוא זה בדיוק הפוך: אם התקשורת לא מדווחת, כיצד הציבור אמור להתעניין? האין זה תפקיד התקשורת להאיר את המקומות החשוכים, הנסתרים מעיני הציבור, המדוכאים על ידי המשטר? מקרה ותיעוד כמו זה שהביא להרשעתו של אלאור אזריה יש, אולי, פעם בעשור. אבל המערכת שיצרה את אירוע אזריה, מערכת השליטה הישראלית בפלסטינים, מורכבת מאינספור אירועים שלא זוכים לסיקור.

עיתונאים, עיתונאיות, עורכים ועורכות: הסיפורים שהבאתי למעלה הם רק שלושה סיפורים מתוך שמונים. עיתונאים בודדים דיווחו עליהם, אם בכלל. גם מקריאה ראשונית, בטח תסכימו שלכל הפחות הם דורשים בירור. למה חיילים אורבים לפלסטינים ויורים בהם אש חיה גם כשהם לא מסכנים איש? היכן התיעוד של הירי בבני הזוג? מדוע חיילים ירו בראשו של הנער, מאחור?

קחו את הסיפורים האלה בחינם, בלי אמברגו, בלי בלעדיות ובלי ראשוניות. אני בטוחה שתמצאו אותם מעניינים, ואני בטוחה שגם הצופים שלכם יתעניינו. ואם תרצו עוד - יש, למרבה הצער.

דרור שדות היא דוברת "בצלם"