האם יש הצדקה להגביל את אורך מהדורות החדשות בערוצים המסחריים, ואיזה גוף צריך לקבוע את אורכן? הדיון בשאלה הזאת התלהט לאחרונה בעקבות כוונה של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לקצר את המהדורות לשעה בלבד. רבים האשימו שזו התערבות פסולה. אפילו שר התקשורת יועז הנדל, שהנושא כלל אינו בסמכותו, מצא לנכון להתבטא בנושא ולקבוע שהכתבת אורך המהדורות היא רגולציה מיותרת שמוטב להימנע ממנה.

לדיון שהתקיים במועצת הרשות ביום חמישי (25.11) קדמו תלונות על אורך המהדורה שהופנו לנציב התלונות של הרשות, כמו גם ביקורת של עיתונאים ושל יו"ר הרשות השנייה יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. ההחלטה בנושא נדחתה בינתיים.

המתנגדים להתערבות הרגולטורית – חברת החדשות, החברות קשת 12 ורשת 13 ("המורשים לשידורים") וגורמים נוספים – מזהירים שמאחורי ההתערבות עומדים מניעים פוליטיים. לדבריהם, הסמכות שניתנה לרשות השנייה לקבוע את אורך המהדורה היא מזיקה ומיותרת, ופותחת פתח להתערבות מסוכנת משיקולים זרים. המתנגדים אמנם לא כופרים בקיומה של הסמכות הזו, שבית-המשפט הכיר בה כבר ב-2016 בעתירה שהגיש ערוץ 10, אבל לטענתם כלל שהיה נכון לשוק לפני שלושים שנה אינו רלבנטי היום, במבנה שוק תחרותי.

אלא שהמתנגדים טועים. תחרות, בפרט בשוק התקשורת, אינה מילת קסם המרפאת כל כשל שוק. לפעמים התחרות דווקא מחריפה את כשלי השוק ומעצימה את הצורך בהתערבות רגולטורית. לפעמים התחרות היא תחרות אל התחתית. ובמוצר ציבורי רגיש ועתיר סיכון כמו חדשות, שהשפעתו נוגעת לליבת הדמוקרטיה, אין להותיר את עיצוב המציאות רק בידי השחקנים בשוק.

כזה הוא המקרה שלפנינו. התארכותן הזוחלת של מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה המסחריים היא ככל הנראה מקרה שבו ההתערבות הכרחית. לא רק שהארכת המהדורות אינה משרתת את התכלית המקצועית והעניינית של שידורי חדשות, קיים חשש שהיא נובעת מהתערבות פסולה מצד המורשים לשידורים, קשת ורשת, המחזיקים בחברות החדשות ומנצלים אותן בניגוד להוראות הרישיון ובניגוד לטובת החברה והציבור.

קו המעוזים נפל

המתנגדים להתערבות שתחזיר את המהדורות לגודלן המקורי שוכחים, או רוצים לשכוח, את התכלית שלשמה ניתנה לרשות השנייה סמכות כזו: להקים בלב מערך השידורים "חומה סינית" בין תוכן מסחרי לחדשותי. חומה זו אמורה לבלום התערבות בעצמאות העיתונאית ובטיב המוצר החדשותי. היא נחוצה הן במשטר הזכיונות הישן, שבו כמה בעלי רישיון שידרו באותו אפיק, והן במשטר הרשיונות החדש, שבו בכל אפיק משדר רק מורשה אחד.

קביעת משבצת שידור ברורה למהדורת החדשות המרכזית נועדה להתוות גבול ברור בין השידור המסחרי לשידור החדשותי – זה שניתן לפי החוק לשדר רק באמצעות חברת חדשות. ההיגיון הזה יושם גם בתקנונים של חברות החדשות וברשיונות השידור שלהן, שמכתיבים הפרדה בין המסחרי לחדשותי ומייחדים את הסמכות המקצועית בענייני חדשות למנכ"לי חברת החדשות. כשנפרצת המסגרת הזו מתרבים המקרים שבהם מורשה השידורים מקדם את האינטרסים המסחריים שלו בתכני המהדורה ובאמצעותה.

שר התקשורת, יועז הנדל (צילום: פלאש 90)

הנסיונות של גופי השידור לפרוץ את החומה הסינית החריפו מאז שרשת וקשת נפרדו סופית מהחזקתן המשותפת בחברת החדשות הישראלית, ומאז שרשת התמזגה עם ערוץ 10. במציאות החדשה, שבה כל חברת חדשות נמצאת בבעלות מורשה שידורים אחד, עקרון ההפרדה נדרס ברגל גסה והחומה הסינית נפרצת מדי יום. קו המעוזים נפל קורבן לתעוזה מסחרית. האתוס העיתונאי נדחק לשוליים ונעשה כלי משחק בידי הבעלים המסחרי.

המתנגדים להתערבות באורך המהדורה טוענים כי התחרות החופשית בין הערוצים תיצור מוטיבציה לבידול בשידורי החדשות. אבל בפועל, האקלים התחרותי מביא דווקא לכך שכל הגורמים בשוק מחקים את המתחרה הדומיננטי ומתאימים עצמם אליו. לטענת הבידול אין על מה להסתמך. כפי שכתבתי ב-2016, בפעם הקודמת שבה הרשות השנייה התערבה בסוגיה, קיים חשש שהרצון להאריך את המהדורות נועד לקדם אינטרסים של המורשים לשידורים, למשל להעלות את שיעורי הצפייה בתוכניות שהמורשים משדרים לאחר המהדורה, או לאפשר להם להכניס תכנים משלהם לתוכני חברת החדשות עצמה, במיוחד בחלקים המאוחרים של המהדורה.

מבחינה תקציבית, הארכת המהדורות מעמיסה על חברת החדשות משימות נוספות ללא תוספת משאבים הולמת. בשעה שהיא מוזילה את הוצאות ההפקה הכוללות של המשדרים, היא שוחקת את חברת החדשות. העומס מקשה על חברת החדשות להתמודד באופן מקצועי עם משימת הליבה שלה, שהיא הפקת המהדורות המרכזיות. גם זה מוביל למהדורות חדשות שחלקים נרחבים בהן ירודים מבחינה מקצועית ונעדרי הצדקה עיתונאית, ובאים בעיקר כדי לקדם אינטרסים של המורשים לשידורים. מאז המיזוג בין ערוץ 10 ורשת, למשל, התרבו מאוד כתבות הקידום לתוכניות אחרות של הערוץ.

חופש העיתונות לא נפגע

אין מחלוקת כי החוק מחייב ששידורי החדשות ייעשו בידי חברה עצמאית, שלניהולה שותפים הן נציגי ציבור והן נציגים מטעם המפעילה המסחרית של הערוץ. חברת החדשות היא תאגיד דו-מהותי שיש לו משימה ציבורית מובהקת, ולכן אסור לו להתנהל רק לפי שיקולים מסחריים של בעלי ההון שמחזיקים בו.

יוליה שמאלוב-ברקוביץ', יו"ר מועצת הרשות השנייה (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

השליטה של הרשות השנייה באורך המהדורות אינה התערבות בשיקולי עריכה ותוכן, ולא פוגעת בחופש הביטוי או העיתונות של מי מהחברות. היא גם לא פוגעת בסמכויות שיוחדו למנכ"ל חברת החדשות, שהוא העורך הראשי של השידורים. נסיון העבר מראה שגם כשמגבילים את המהדורה המרכזית לשעה בלבד אפשר לכלול בה מגוון נושאים רחב, כתבות עומק ואפילו אייטמים בעלי אופי תחקירי. וממילא, ההגבלה לא מונעת מקשת ומרשת לשדר, בעצמן או באמצעות חברות החדשות, תוכניות נוספות בענייני השעה עם אייטמים מורחבים ומעמיקים.

כל ההצדקות שמניתי להתערבות במהדורות נוגעות למשימה המרכזית של הרשות השנייה: להיות רגולטור על שידורי הטלוויזיה. אין זה אומר שצריך לתת לשיקולים זרים להסתנן למערך קבלת ההחלטות של הרשות; אבל כשמתקבלת החלטה ראויה ונחוצה מבחינה מקצועית – טעות תהיה להימנע ממנה רק מפני שהיא תואמת את רצונו של בעל אינטרס מסוים.

המשימה של אנשי הרשות השנייה היא לפזר את הערפל ולבחון מי הניע את הגלגל שמותח את אורך המהדורה. מי דוחף להשאיר אותה ארוכה, ולמה? האם הדירקטוריונים של חברות החדשות קיימו בעניין דיון עצמאי ורציני בעקבות בקשה של מנכ"ל חברת החדשות, או שהדחיפה והמוטיבציה נולדו בכלל בבניין אחר ובחברה אחרת, מסיבות לגיטימיות פחות? האם הדירקטורים מקרב הציבור בחברות החדשות תומכים בקיצור או מתנגדים לו? ואיך משפיעה ההארכה על תקציב חברת החדשות, שמשמש גם למשימות אחרות שמשרתות את הערוץ?