צילום: רויטרס
מי אמר שהתקשורת הישראלית שמאלנית, עוכרת שטחים ובולעת מתנחלים לתיאבון? מי אמר שיש לה אג'נדה השאובה מבית היוצר של "שלום עכשיו", ועד שהיא תראה את מדינת ישראל חוזרת לממדיה הטבעיים מלפני מלחמת ששת־הימים היא לא תירגע? הנה ראש הממשלה יצא לביקור בוושינגטון. ביקור חשוב ודרמטי מאין כמוהו, כמובן. עוד לא קרה שראש ממשלה יצא לביקור לא היסטורי ודרמטי מאין כמוהו, לא חשוב היכן. הוא נועד עם הנשיא ועם שרת החוץ, וכולם יצאו מה־זה מאושרים. "הצלחה גדולה", ציטטו הכתבים המדיניים את החוגים המדיניים במטוס ובירושלים. הנשיא הקדיש לאורח זמן, התמצא היטב בפרטים והבטיח לא לחרוג מהמדיניות הרשמית הרואה בחמאס ובחזבאללה את אויבי העולם החופשי, ובישראל את בעלת הברית הגדולה ביותר של אמריקה. למעשה, הנשיא, שספג יומיים בלבד קודם לכן סטירת לחי מצלצלת מדעת הקהל והפסיד את הרוב שלו בבית־הנבחרים ובסנאט, לא ממש היה מרוכז בשיחה עם ראש ממשלת ישראל. ולפני, וגם מיד אחרי, הפגישה המחויכת עם ראש הממשלה, הוא היה עסוק עד מעל לראש בעיראק ואיך יוצאים משם במינימום נזקים ובכבוד, ככל שרק אפשר. אבל זה לא הפריע לכותרות החגיגיות בישראל.
לא חלפו ימים רבים, ואת אשר יגור ג'ורג' בוש, בא לו. ועדה דו־מפלגתית (דמוקרטית־רפובליקאית), בראשות שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר, וחבר הקונגרס הדמוקרטי לשעבר לי המילטון, פרסמה דו"ח על המצב בעיראק וקבעה שאין מה לעשות, הגיעה שעת צמצום הנזקים וצריך להסתלק מהר ככל האפשר מהארץ ההיא. חוץ מזה, קבעה הוועדה, יש גם יש קשר בין המתרחש בעיראק לבין החזית הישראלית־פלסטינית־ערבית, ולשם כך יש לכנס ועידה בינלאומית בנוסח ועידת מדריד, שזימן בייקר ב־1991, שתפגיש תחת קורת גג אחת את כל נציגי מדינות ערב, כולל סוריה ואיראן, וכמובן, ישראל. וכשמכנסים ועידה כזאת, כולם יודעים שטוב לא ייצא מזה לישראל. לישראל הרשמית, לפחות; ואם לה, אז בוודאי לתקשורת. בכל האולפנים והעיתונים, ההסכמה על משמעות הדו"ח וערכו היתה מוחלטת וחד־משמעית. קולות חריגים, אם היו, באו מחוגי "החשודים המיידיים" השמאלנים שאפשר להתעלם מהם בלא קושי.
המלחמה בדו"ח החלה, למעשה, עוד לפני פרסומו. למרות ההדלפות מראש על תוכנו המטריד, מיהרו הפרשנים להרגיע, שזה לא יהיה כל־כך נורא כמו שחושבים, כי מה שמעסיק את האמריקאים היום זו עיראק ולא שום דבר אחר, ולא יעלה על הדעת לקשור את המתרחש שם לסכסוך הישראלי-פלסטיני שלנו. הרי אנחנו הטובים, אנחנו חלק מהפתרון, לא מהבעיה. ובכלל, לא מדובר בדו"ח חשוב, יש עוד כמה וכמה דו"חות כאלה שנכתבים בעצם הימים האלה ממש, והנוסח שלהם יהיה שונה לגמרי. ובעצם, ג'ורג' בייקר הוא "מי שהיה", הנשיא בוש חייב להתייחס אליו בכבוד רק משום שהוא חבר של אבא, אבל אין לו שום כוונה להגשים את המלצותיו. וחוץ מזה, בייקר הרי ידוע כלא־אוהב יהודים, בלשון המעטה, עוד מימיו במשרד החוץ, ואנחנו יודעים איך לטפל באנשים כמוהו. בקיצור, לא צריך לדאוג. הכל יהיה בסדר.
הדו"ח התפרסם, ובתוך דקות, עוד בטרם הספיק מישהו להרים טלפון ללשכת ראש הממשלה ולבקש את תגובת ה"מקורבים" או ה"חוגים" או ה"בכירים בירושלים", כבר נמצאו הפרשנים המדיניים והמומחים לענייני ארצות־הברית שאמרו, שגם אם הדו"ח הזה לא נעים, הוא בהחלט לא נורא. אפשר להמשיך הלאה. וחזרו ואמרו, שאחרי דברי הנימוס אין לנשיא כל כוונה לאמץ אותו, והוא לעולם לעולם לא ידרוש מישראל לפתוח במשא ומתן עם סוריה, החברה הידועה בציר הרשע, כך שאין מה לדאוג. שוב ניצלנו מציפורניו של ג'ורג' בייקר. אם היה מי שניסה להעיר, שהבעיה אינה נעוצה בבייקר אלא באווירה המשתנה בוושינגטון בתוך הבוץ העיראקי, אחרי בחירות אמצע הקדנציה, שתוצאותיהן עלולות לחייב את הנשיא לשינויים של ממש באופן ההתנהלות, וכדאי לשים לב שמדובר בוועדה של שתי המפלגות הגדולות ־– הוא נאלם ונעלם בתוך המקהלה. הנשיא בוש אכן מילא את תפקידו בהצגה, כפי שחזו הפרשנים. הוא התייחס בנימוס אל החבר של אבא אבל הסתייג מנוסח הדו"ח והבהיר, כי הוא לא מחויב למלא אחר ההמלצות. לא זו בלבד שהוא לא מתכוון לצאת מעיראק בקיפול זנב, הוא אפילו מתכוון להגדיל את הכוח שם. רק שיידעו שהוא לא פראייר של אף אחד. אמנם חבר קרוב אחר של אבא, דונלד רמספלד, למד שנאמנות היא לא הצד החזק של ג'ורג' הבן, וכשהוא מרגיש שהוא טובע אין לו שום קושי להיפטר ממשקל עודף, אבל לא נורא. "אמרנו לכם", חייכו הפרשנים, "האיש עקשן ידוע. לא כל־כך קל להזיז אותו מדעתו". ועברו לנושא הבא על סדר היום הפוליטי.
אלא שנערים ונערות היינו וגם זקנו, ולמדנו שוושינגטון אינה רק הבית הלבן, היא גם גבעת הקפיטול וגם התקשורת ועוד מיני חוגים שכדאי לעקוב אחריהם. ומשם הבשורות לא משהו. האווירה אכן משתנה. בעיתונים הגדולים, כמו ה"ניו־יורק טיימס", ציינו את נאום שדה־בוקר של ראש הממשלה אולמרט, ואמרו שצעדיו האחרונים, כולל הנכונות לאמץ את היוזמה הסעודית, כאילו נלקחו מהדו"ח של בייקר־המילטון. חברי קונגרס וסנאט כבר מגששים בדמשק, למורת רוחו של הבית הלבן, ופרשנים לא מעטים ־– לא רק שונאי ישראל המטורפים שבהם ־– אומרים שבמקום לחרף ולגדף את איראן, הגיעה אולי השעה לדבר איתה ולהגיע להסדר כלשהו. בכלל, לא צריך להיות שונא ישראל כדי להתעייף מהמזרח התיכון בכלל ולחפש עניינים אחרים, עם סיכויי הצלחה טובים יותר, לעסוק בהם. האם המגמות הללו טובות לישראל? וליתר דיוק, לאיזו ישראל הן טובות, ובאיזו ישראל הן עלולות לפגוע? לכל אלה אין כמעט זכר בשיח של הפרשנים והכתבים המדיניים בישראל. נוח הרבה יותר לחזור עד זרא על תרחישי האימים האפוקליפטיים של האיום האיראני. הרי אין כמו סיוטים כדי לחזק אותנו ולגרום לנו להרגיש בנוח בצדקתנו הנצחית.
לא חלפו ימים רבים, וראש הממשלה שוב יצא לביקור היסטורי וחשוב מאין כמוהו, הפעם בגרמניה ובאיטליה. ושוב - קבלות הפנים היו נפלאות, הטקסים מרשימים, החיוכים רחבים, החיבוקים חמים, וההסכמה עם המארחים גדולה. הכתבים המדיניים שנלוו לראש הממשלה הכריזו חגיגית, שהביקור היה הצלחה גדולה. הכותרות ציטטו את אולמרט שדיבר על "תשעים אחוזי הצלחה". ראש הממשלה הצליח להעביר את כל המסרים שלו. המצלמות של ערוץ 10 אפילו חדרו לפרטיותם של האורח ומארחו ברומא, ושמעו את אולמרט מכתיב לפרודי את נוסח ההתבטאויות שלו במסיבת העיתונאים המשותפת. איזה גבר! אלא שמיד לאחר שהמריא המטוס מרומא לתל־אביב, ובעוד המערכות בירושלים מקבלות את נוסח הדברים שהשמיע ראש הממשלה באוזני האפיפיור וראש ממשלת איטליה, כבר נשמע דיווחו של יוסי בר, היושב ברומא; והוא, שלא היה במטוס ולא שמע את התדרוכים החגיגיים, סיפר שלמעשה, מדובר לאו דווקא בירח דבש מחודש בין שתי המדינות, אלא בשני מנהיגים שזקוקים לחיבוקים האלה, איש איש מטעמיו הפוליטיים. במשרד ראש הממשלה האיטלקי הבהירו לו, שמעבר לגילויי הסימפטיה, עמדותיהם לא השתנו. פרודי ביקש מאולמרט להעביר את חוות שבעא לידי האו"ם, ובקשתו נדחתה. פרודי רוצה משא ומתן עם סוריה, אולמרט מסרב. פרודי דיבר על הצורך בהקלת המצב ההומניטרי בעזה, ולא ממש השתכנע מהסבריו של אולמרט. שר החוץ שלו קרא להבטיח מעבר אנשים וסחורות לרצועה, ולהעביר 580 מיליון דולר שישראל חייבת לרשות הפלסטינית. וכעבור יומיים הכריזה איטליה על יוזמה משולשת, עם ספרד וצרפת, לפתרון הסכסוך שאינה מחייבת את החמאס להכיר בישראל כתנאי להכרה בממשלת איחוד לאומי פלסטינית. בקיצור - לא קרה הרבה.
הדיווחים מרומא נדחקו כמובן לשוליים, אם בכלל. כי למה לקלקל חגיגה של הישגים מדיניים היסטוריים? הרבה יותר מעניין ופיקנטי לעסוק בפליטת הפה שהיתה או לא היתה בעניין הנשק הגרעיני של ישראל. ואילו באירופה ובארצות־הברית, שם יושבים כל "המקורות הזרים" שמדברים על כך כבר שנים, זה הרי ממש לא סקופ.
יכול להיות שיוזמת בייקר היא קשקוש מקושקש. יכול להיות שהוא אכן אנטישמי זולל יהודים לתיאבון. יכול להיות שהנשיא יתעלם מכל הסיפור, והכל יסתיים בלא כלום. אבל יכול גם להיות שלא. יכול להיות שיום אחד יגיע בוש למסקנה שאי־אפשר יותר, המזרח התיכון עולה לו יותר מדי ביוקר, ואין מנוס מלטלטל את כל המערכת מהיסוד. השיקולים אולי יהיו מופרכים, ואולי לא יהיה להם כל קשר למה שתעשה או לא תעשה ישראל. אבל אז יקרה שוב מה שקרה ב־1991, יגיע הטלפון ובו הזמנה למדריד, הזמנה שלא יהיה אפשר להתעלם ממנה. ושוב ירוצו הפרשנים לאולפנים וינסו להסביר ולהרגיע, ששום דבר לא יקרה. לא צריך לעשות כלום, רק לחכות שהגל הזה יעבור, כמו כל הגלים שקדמו לו בארבעים השנים האחרונות. אחר־כך תיאלץ הדאגה לפנות את מקומה למאורע החגיגי וההיסטורי, עם כל הסיפורים מאחורי הקלעים, החל בסידור השולחן וכלה בתפריטים המצטלמים יפה כל־כך. ממש כמו פעם, בשנות התשעים הרחוקות.
למעשה, כמו כל התהליכים במזרח התיכון, שמה שמאפיין אותם הוא היותם קשים לפענוח, ועל אחת כמה וכמה לחיזוי, ייתכן שכל מה שנחשב לבלתי סביר בעליל כבר צובר תאוצה. רמז דק לכך כבר הגיע מדמשק, שמרשה לעצמה, חצופה שכמותה, להציע פתיחת מסלול של הידברות עם ישראל ללא תנאים מוקדמים. ושוב אצים־רצים הפרשנים והפוליטיקאים לאולפנים ומסבירים, לְמה סוריה מתכוונת באמת (לא לשלום עם ישראל, אלא לשיפור מצבה הבינלאומי), ולמה אסור בתכלית האיסור להיענות ליוזמה־הלא־יוזמה הזאת (כי אי־אפשר לעשות את זה לג'ורג'). אבל על המהירות שבה משתנים הלכי רוח אצלנו מקצה לקצה תעיד העובדה, שאפילו המראיינים בתקשורת שינו את טעמם והחלו לשאול, "בעצם למה לא?", ובבת־אחת כל השיח משתנה, ואפשר לשאול שאלות שאסור היה להעלות על השפתיים רק תמול־שלשום.
אז אולי מוטב להקדים ולצאת לרגע מהקופסה ולחפש רעיונות חדשים להתמודד עם המצב באזור כולו, במקום להניח לו להתפתח או לקפוא מעצמו בלי שליטה ולזעוק חמס? דיון שכזה יכול להסתיים במסקנה שאין ברעיונות שמסתובבים בחלל האוויר ממש, אבל שורה תחתונה כזאת לא מבטלת בהכרח את הצורך בו עצמו. במחשבה שנייה, זו כנראה דרישה מופרזת. כל עוד ירושלים עושה כל מאמץ ומוצאת את כל הסיבות למה לא לעשות כלום, אין שום סיבה שהפרשנים והכתבים המדיניים ייזמו חשיבה. נכון?
גיליון 66, ינואר 2007