המהפכה האיראנית היא ילדת התקשורת, שגדלה והיתה לנערת התקשורת. היא נולדה לפני שלושים שנה לעיני המצלמות והמיקרופונים, וכפי שהדברים נראים היום, היא משתנה מול המקלדות והמסכים. המהפכה האיראנית היא המחשה לכך שהתקשורת המפותחת, הפתוחה, החילונית, הטכנולוגית, הדמוקרטית, המעודדת התנערות ממשטר עריצות, יכולה להיות כלי מכריע בשינויה של כל צורת שלטון ובכינונה של אחרת – לאו דווקא בדמותה, ברוחה או על-פי ערכיה.
וכשאני מוקסם מהפגנות ההמונים בטהרן ומשתאה לנוכח הקילוח העצום של הטוויטרים הזורמים בזמן אמיתי, עשרות בדקה, אל הלפטופ שעל שולחני, אני לא יכול שלא להיזכר במסע שערכתי בשלג הדק של ערב השנה החדשה, שנת 1979, מעיר מגורי, פריז, אל עיירת הפרבר נוֹפְלְ לֶה-שאטוֹ (Neauphle le-Château), השוכנת כ-40 ק"מ ממערב לה. יצאתי לשם כמשקיף מטעם עצמו, כעֵד למהפכה האיראנית בהתהוותה.
באוקטובר 1978 גירש סגן נשיא עיראק, סדאם חוסיין, את המנהיג האיראני הגולה האימאם רוחאללה חומייני, מנג'ף, עיר השיעים העיראקית שנתנה לו מקלט מרדיפות משטרת הביטחון של השאח. חומייני, בלוויית משפחתו ופמליית מאמינים, יצא לצרפת באשרת תייר, למצוא בה מקלט זמני. צרפת, הידועה כארץ מקלט לגולים מדיניים, היתה גם בת בריתו של השאח האיראני, וקיבלה את פניו של חומייני בזהירות. הוא הורשה לשהות בתחומי הרפובליקה, בתנאי שלא יעסוק בפעילות פוליטית נגד השאח ויימנע מכל מגע עם התקשורת.
חומייני ומלוויו שכרו אפוא בית בעיירה השקטה, ובתוך זמן קצר הפך המקום אתר עלייה לרגל להמוני איראנים גולים. בשטחים הפתוחים שסביב בית הפרברים שבו התמקם המנהיג הגולה צצה מאליה עיר אוהלים, שביניהם חנו ניידות השידור של תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה. חומייני הקפיד שלא לדבר אל התקשורת, אבל לא נמנע מלשגר את נאומיו המוקלטים (על קלטות אודיו; הווידיאו הביתי היה עדיין בחיתוליו) לאיראן, ואלה הושמעו, שודרו, הרטיטו את הלבבות בטהרן וחוללו בה הפגנות מחאה המוניות נגד המשטר.
ככל שנמשך המצור התקשורתי העולמי סביב הבית, גברה הסקרנות כלפי המנהיג הגולה ועימה הרצון לפענחו. רק בערב חג המולד התרכך מעט חומייני ופנה באמצעות המוני המיקרופונים שהוצעו לו בדברי התנצלות כלפי שכניו הנוצרים על ההתקהלות המוסלמית השוטפת את עירם ביום חגם. במהלך 85 ימי שהותו בצרפת הפך חומייני ממורה הלכה אלמוני למנהיג נודע ונערץ, לא רק בעיני בני עמו, אלא בעולם כולו.
שבועיים אחרי שהשאח ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות, ב-1 בפברואר 1979, שב חומייני לארצו כמנהיג העליון והיחיד של הרפובליקה השיעית האיראנית. וכשאני צופה היום בנהר האדם השוטף את שדרות המהפכה בטהרן, אני לא יכול שלא להיזכר בקהל המיליונים שקיבל את פניו של המנהיג העליון בשובו בטיסת אייר-פראנס מן הגלות.
למה יצאתי אז, לפני שלושים שנה, להידחק אל בין ההמונים שנקבצו בעיר האוהלים האיראנית שסביב נופל לה-שאטו? התשובה היחידה שבאה בחשבון היא סתם, מתוך סקרנות ורצון לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. לראות מהפכה בהתרחשותה. היה משהו סוחף במהפכה ההיא – כפי שיש כנראה בכל מהפכה. מה מסעיר יותר מלראות עם שלם המתנער מן הדיכוי שמפעילה עליו דיקטטורה מסואבת?
היום, כצופה ותיק במהפכות, וכישראלי העוקב בתקווה ובדאגה אחר המתחולל באיראן, אני כבר לא משקיף תמים, אלא בעל עניין. בכל רגע של פליאה והשתאות עלי להזכיר לעצמי שזאת אולי מהפכה נהדרת, אבל היא אינה בהכרח המהפכה שלי. כשאני רואה שוב את התקשורת המערבית מתפעמת ונושאת לא רק את בשורת המחאה, אלא גם את התקווה למהפכה, אני לא מתאפק לתהות: בשם מי? למען מה?
מה שנראה בהתחלה כביטוי לתסכול של הבורגנות העירונית מתוצאות הבחירות, מתגבש כעת למחאה גורפת. עכשיו עוסקת התקשורת העולמית לא רק בשאלה אם הבחירות זויפו, אלא במלחמת כוחות האור בכוחות השחור.
במערכות העיתונים מחפשים בקדחתנות את המקבילה ההיסטורית: האם זו ברית-המועצות הקורסת? האם תיתכן באיראן מהפכת קטיפה בנוסח פראג 1989? או שזוהי התקוממות בנוסח פראג 1968, שתדוכא ביד קשה, כפי שנהג המשטר הסובייטי כלפי המורדים בו והמשטר הסיני כנגד הסטודנטים המוחים בכיכר טיאנאנמן? ושאלה שמעניינת אותנו באופן אישי: האם מוסאווי, המוכר מתקופת כהונתו הקודמת כמדינאי נוקשה בשירות האייתוללות, הוא גורבצ'וב החדש? כלומר, מנהיג שהתעצב בתוך המערכת וסולל דרך לשינוי ערכים בתוכה? האם יש באיראן כוחות אור וכוחות שחור? או שהכל אפור.
כחלק מן התקשורת המערבית, אנו מותנים להתלהב מכל מאבק לחירות, ובמיוחד כשהוא מתרחש במקום אחר. אבל במקרה האיראני התקשורת בישראל מגיבה בהתרגשות בלתי עיתונאית. מונעת על-ידי רגשות תיעוב ופחד, לא רק כלפי משטר האייתוללות שהפך את ישראל לאויב מיום כינונו, אלא בעיקר כלפי הנשיא המכהן, אחמדינג'אד, מכחיש שואה השולל קיומה של ישראל באופן בוטה ועקבי. כל עורך חדשות ישראלי ניגש אפוא לטפל באחמדינג'אד וביריביו מן הבטן.
כיוון שאויבו של אויבי הוא ידידי, נסחפת התקשורת בישראל אחרי מחנה מוסאווי, אף שהמדווחים אינם יכולים לשכנע כי הם מבינים את המחאה ויודעים לאן פניה. הייתי מוכן לקבל גישה הגורסת כי זעזוע שלטוני שמחליש את איראן ראוי לברכה. ובמנותק משאלת זיוף הבחירות, הייתי שמח על כל כמיהה לנורמליזציה של החיים, שאותה תובע הדור הצעיר בטהרן, בתקווה שיתפכח מחלומות הגדולה הצבאית של ארצו. אבל נראה כי רבים מן העורכים בעיתונים ובמהדורות הרשת והטלוויזיה חיים כאן בסרט. לרגעים נדמה כי כמה מהם, אולי תחת השפעת הקשר הטוויטרי, ניכסו את המהפכה לעצמם והם מפשילים שרוולים ופועלים לתיקון החברה האיראנית.
הממסד הבטחוני והשמאל האופנתי מתייצבים על קו החזית, זה לצד זה. התל-אביבים רוצים לקיים, אם אפשר עוד היום, מופע הזדהות עם הידידים האמיצים משדרות המהפכה. הבטחוניסטים אומרים, הניחו, אין הרפורמיסט טוב מן השמרן, ולהפך, ככל שהשמרן קיצוני יותר, הוא טוב יותר בשבילנו. קחו לדוגמה את "ישראל היום" (17.6.09). לצד קביעתו של הפרשן הבכיר דן מרגלית כי "זה לא ענייננו", מוכתרת כפולת העמודים האיראנית של העיתון בכותרת "הדור הצעיר נגד המבוגר", ולמען הסר ספק מובא צילום של יאפית טהרנית המניפה שלט "איפה הקול שלי?".
ישראל לומדת היום דבר חשוב על אויביה. היא מגלה שגם דיקטטורה דתית אינה עשויה מקשה אחת. שרבים מנתיני משטר האייתוללות מעורר החלחלה הם ציבור עירוני שאפשר להגדירו בשטחיות כ"כמוך וכמוני". שגם למשטרים אפלים יש תוחלת חיים נקובה, שגם בחברות מקובעות לכאורה מתחולל שינוי. זהו לקח חשוב במיוחד לחברה כמו שלנו, שתפיסות המציאות שלה הולכות ומתקבעות.
המהפכה נערכת על המגרש שלנו. היא תקשורתית, טכנולוגית ומתקשרת בכל אמצעי. בעיקר באמצעות המחשבים והסלולריים, בעיקר דרך בלוגים וטוויטים – שהיו לכלי התקשורת העיקריים שלה: גם כלי ניהול לוגיסטי, גם במת מחאה, גם זירת הזדהות וגם מקור מידע שוטף על הנעשה כרגע. מידע ממשי או משוער, מידע חלקי או משורשר, אמת או סתם שמועות – לא ממש משנה.
הנה הוכחה לכך שהרשת אינה מנותקת מן העולם האמיתי, שברגעים חשובים באמת, העולמות מתחברים – וכי העולם האמיתי יכול להתעצם תוך שימוש נכון ברשת. הרי לנו הוכחה כי קליקים ומסרונים הם לא רק אמצעי שיווקי, מכשיר לעידוד הצפייה או הצריכה, כלי שיפוט בתחרויות טראש. הרשת, בכל מה שקרה בה השבוע, הביסה את העיתונות המוסדית, הכתובה, המשודרת. המשתמשים בה העבירו מידע לעולם, תיקשרו ביניהם, בילבלו את השלטונות. האירועים הדרמטיים בטהרן מוכיחים שאפשר להעצים אירוע ברשת ולבנותו כמעשה קולקטיבי, מאורגן, ממשי. זאת, אם כי לא ברור מהי משמעותו של המעשה שנעשה.
קשה להבין מה בדיוק קורה שם. כל המידע המתקבל הוא גולמי, מקומי, נטול הקשר, לא ערוך, מוטה לחלוטין לעניינם של אלה שמשגרים אותו, מכיל אינספור שמועות ונטול כל תג מהימנות. לכאורה אי-אפשר לבנות מכל השברים והרסיסים הללו תמונת מציאות. ובכל זאת, תמונה גדולה הולכת ונבנית, נדבך על גבי קודמו.
המחווה המסעירה מכולן, לעת עתה, היא מחאת הסרטים הירוקים שעל זרועם של שחקני נבחרת הכדורגל של איראן, דבר שלא נראה כמוהו מאז הסתננות היחידים של ספורטאי ברית-המועצות לארצות החופש; מחווה שנעשית מתוך מודעות למעמדם המייצג של הכדורגלנים בארצם ובעולם, ומתוך לקיחת סיכון אישי גבוה. החשוב בכך הוא שזוהי מחווה אוניברסלית, והדימוי העולה ממנה ברור לכל אזרח בעולם. כדורגל כביטוי לחירות, להגשמה עצמית אישית, לגרימת הנאה והשראה לאחרים.
הכדורגלנים האיראנים לא היו מעיזים להסתכן כך אלמלא ההשראה ששאבו ממראה חבריהם בהפגנות הרחוב ומדברי הביקורת הבוטים של חבריהם ברשת, וללא גילויי התמיכה וההזדהות שמרעיף עליהם העולם כולו.
גם כעת, בתחושת האופוריה שאופפת אותי כרגע, אני מנסה להתעשת ולשאול: מה הם רוצים, תושבי טהרן? שסכסוך הבחירות שלהם ייפתר על הצד הטוב ביותר, שקולות הבוחרים ייספרו מחדש ואולי מוסאווי יזכה בהן ויהיה לנשיאם בשם מועצת שומרי החוקה שבראשה עומד המנהיג הרוחני עלי חמינאי, יורשו וממשיך דרכו של חומייני? או שהם רוצים עולם חדש, פתוח, חילוני, דמוקרטי, שותה בירה, אוכל צ'יפס, רואה כדורגל על הפלזמה ומעדכן בטוויטר את החבר'ה?