ההתמקמות על קו המים בתעלה בעת מלחמת ההתשה היתה שגיאה אסטרטגית‑צבאית, שנעשתה כמובן בתום לב. אבל השחיתות שליוותה את הקמת קו בר‑לב היתה עשרות מונים חמורה יותר. עבודות העפר והביצורים על שפת התעלה בנו הרבה וילות בצהלה ובהרצליה פיתוח. יש לא מעט קציני משטרה ואנשי עסקים שטוענים כי בקו בר‑לב הונחה התשתית לשחיתות הממארת, שמכרסמת עד היום ברקמות החברה והכלכלה במדינת ישראל.

עד היום אני מכה על חטא על שהתעלמתי ממעשים ומהתנהלויות שראיתי בשטח בתקופת הקמת קו בר‑לב, כאלה שהיו צריכים לעורר את חושַי העיתונאיים. הייתי צריך לחקור או לפחות להתריע ‑ אבל מאומה מזה לא עשיתי. הייתי כל כולי שקוע ב"קרביוּת", ואת השחיתות השארתי לכתבי מגזין "העולם הזה". היום אני מבין שמתחת לאפי התבצעה גניבת כספי ציבור; ראיתי קצינים חותמים לקבלני עפר על טפסי אישור ביצוע עבודה גם כשידעו שאותם קבלנים ופועליהם לא הוציאו את האף מהבונקר. ראיתי את הווילות שהקימו לעצמם קבלנים מושחתים, שעשו יד אחת עם אנשי צבא מושחתים, ולא שאלתי שאלות. גרוע מזה ‑ זה לא עניֵין אותי. זה אולי המחדל החמור ביותר שאני רושם לחובת עצמי בקריירה העיתונאית שלי.

וזה לא הכול. ראיתי איך אלופים ואלופי משנה הופכים אחרי מלחמת ששת הימים לגנרלים ולקולונלים, מסגלים לעצמם התנהגות עריצה וגחמנית וסגנון חיים נהנתני שמומן על ידי טיפוסים מפוקפקים. ידעתי מכלי ראשון על הזנחת ציוד בהיקף אדיר במחסני החירום ועל שימוש בזבזני שעשו בזמנם היקר של חיילי המילואים, אבל בכתבותי מאותה תקופה לא היה רמז לכל אלה.

השאלה היא מדוע? מדוע, בין השנים 1967‑1970 לא דיווחתי לציבור על תופעות הגובלות בפלילים במערכת הביטחון, ואילו 14 שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת לבנון, לא היססתי לסכן את עתידי המקצועי כשהצבעתי על חלקם של שר הביטחון וקצינים בכירים באחריות לטבח שנעשה בסברה ושתילה.

הסיבה העיקרית לכך היא שאחרי הניצחון במלחמת ששת הימים איש לא התווכח עם קציני צה"ל ומעטים העזו למתוח ביקורת על מערכת הביטחון. חלק ניכר מהעיתונאים בתקופת ההתשה, ובתוכם אני, סיפקנו לציבור הרבה צבע ואקשן ושפע של פטריוטיזם אך מיעטנו לשאול שאלות.

אני סבור שכולנו, גם כתבי העיתונים בבעלות פרטית, היינו שבויים בקסמו של הצבא, ובכריזמה של המפקדים שניצחו את המלחמה ההיא. "עם הצלחה לא מתווכחים", אומר הפתגם האנגלי ‑ וגם אנחנו, כאמור, לא העזנו להתווכח. צה"ל היה אז מושא להערצה לא רק של 90% מתושבי מדינת ישראל (כולל ערבים), אלא בעולם כולו.

אני סבור שכולנו, גם כתבי העיתונים בבעלות פרטית, היינו שבויים בקסמו של הצבא, ובכריזמה של המפקדים שניצחו את המלחמה ההיא. "עם הצלחה לא מתווכחים", אומר הפתגם האנגלי ‑ וגם אנחנו, כאמור, לא העזנו להתווכח

אבל הסיבה העיקרית לעצימת העין הפרטית שלי היתה עבודתי ברשות השידור. קול ישראל, שהיה מחלקה במשרד ראש הממשלה, הפך לרשות שידור ממלכתית עצמאית מכוח חוק רשות השידור, שהתקבל בכנסת בשנה שלפני מלחמת ששת הימים. אבל מדיניות השידור לא היתה שונה בהרבה מזו שהיתה נהוגה כשמנכ"ל קול ישראל היה מקבל הוראות וחוטף על הראש בטלפון מטדי קולק (אז, מנכ"ל משרד ראש הממשלה). במועצת רשות השידור היה רוב מוחץ באותה עת ל"מערך", ומנכ"ל רשות השידור ‑ המתמנה בהמלצת הממשלה ‑ ידע שאם יגלה קו עצמאי מדי, הוא פשוט יעוף מהתפקיד. לכן השלימו חנוך גיבתון ושמואל אלמוג המנכ"לים, וגם מנהלי הטלוויזיה חגי פינסקר, נקדימון רוגל, וארנון צוקרמן, עם הנוהג, שאין לו אח ורע בעולם המערבי הדמוקרטי, של הגשת חומר המיועד לשידור לביקורת מוקדמת וכפולה של מערכת הביטחון וצה"ל. נוסף לביקורת הצנזורה הצבאית שפעלה ‑ ועדיין פועלת ‑ מכוחן של תקנות מנדטוריות דרקוניות, הייתי חייב ב"דִברור". כלומר, בהגשת כל כתבה קודם שידורה לאישור דובר צה"ל.

את הצורך להגיש חומר עיתונאי לצנזורה הבנתי אז, והוא מקובל עלי גם היום. לא הייתי רוצה שדרכי יקבלו שירותי המודיעין של גורמים עוינים, ועוינים בפוטנציה, מידע שעלול לחבל בכושר הלחימה של צה"ל וביכולתה של מדינת ישראל ואזרחיה להתגונן. אבל דובר צה"ל גם מינה עצמו באותה עת, בתמיכת הפוליטיקאים והמנהלים שלי, לממונה על המורל הלאומי. לא רק מורל הגייסות, אלא גם מורל הציבור. אפילו כתבות שלא נמתחה בהן כל ביקורת על צה"ל ומערכת הביטחון, אלא שרק נרמז בהן שלצבאות ערב יש יכולות חדשות וכי צה"ל אינו צבא כל‑יכול, גם כתבות שכאלה, שהכנתי עבור קול ישראל או הטלוויזיה הכללית, לא הגיעו לשידור. כשניסיתי בכמה מקרים להתווכח עם דובר צה"ל או נציגו, קיבלתי הוראה חד‑משמעית ממנהלַי לציית.

אחד מן המקרים הללו זכור לי במיוחד. זה היה אחרי שמלחמת ההתשה הסתיימה. בחזית המצרית היה הסכם הפסקת אש, אבל סאדאת אמר בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי לגרש את ישראל מסיני. הייתי אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה וירדתי לתעלה עם צוות צילום להכין כתבה ל"יומן השבוע". עוד אני מראיין חיילים באחד המעוזים שעל קו המים, קורא לי מפקד המעוז לעלות לעמדת התצפית. "תראה", הוא אומר ומצביע לעבר הגדה האחרת של התעלה. ממש מולנו נסעה באיטיות שיירה קטנה של ארבע או חמש שריוניות שלא ראיתי כמותן קודם לכן. קראתי לצלם, שהרכיב עדשה טלסקופית והחל לצלם. השריוניות נכנסו בינתיים אל מאחורי סוללת עפר גבוהה שהסתירה אותן, ופתאום התרוממו מאחורי הסוללה מעין גגונים, שלתחתיתם היו צמודים טילים קטנים. מה זה? שאלתי את מפקד המעוז. הוא משך בכתפיו, "לא יודע", השיב. השריוניות המשיכו לעלות ולרדת מאחורי הסוללה, הרימו את הגגונים והורידו אותם.

הצנזור שצפה בכתבה אישר אותה לשידור כיוון שהיא לא התבססה על מידע מודיעיני כמוס אלא על ה"ג'יינס" ועל מה שכל מי שעמד על גדת התעלה בצד שלנו יכול היה לראות בלי כל קושי. אבל נציג דובר צה"ל התנגד לשידור הכתבה

כשחזרנו לירושלים זיהיתי, בסיוע כרך "מערכות נשק" של "ג'יינס", את מה שצילמנו בתעלה. היו אלה טילים נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות מדגם "סאגר" על הרֶכב הקרבי הייעודי שלהם. זה היה חידוש. עד אז ידעתי, כמו רוב קציני וחיילי המילואים בצה"ל, שלמצרים יש טילי נ"ט מדגם "שמל". לטנקים שלנו היו תרגולות די יעילות שאפשרו להם להתחמק מטילים אלה, שהם כבדים ואיטיים, הטווח שלהם קצר יחסית ושיטת הניהוג שלהם פרימיטיבית. הסאגר, לעומת זאת, הוא הרבה יותר מהיר, הטווח שלו כשלושה קילומטרים, והעיקר, הוא קטן וקל, ואפשר לירות אותו בכמויות גדולות באמצעות מזוודה קטנה מהקרקע או מרכב, בדיוק כמו זה שצילמנו. היה בידי סקופ שידעתי שיעניין לפחות את כל מי שמשרת ביחידות השדה במילואים ובסדיר.

הצנזור שצפה בכתבה אישר אותה לשידור כיוון שהיא לא התבססה על מידע מודיעיני כמוס אלא על ה"ג'יינס" ועל מה שכל מי שעמד על גדת התעלה בצד שלנו יכול היה לראות בלי כל קושי. אבל נציג דובר צה"ל התנגד לשידור הכתבה. "בשביל מה צריך לקלקל לאנשים את ליל שבת ולעשות פניקה בציבור?" הוא שאל רטורית. "אנשים יראו את הטיל הזה ויחשבו שלמצרים יש נשק סודי חדש שאי‑אפשר לנצח אותו. הרי המצרים ראו שאתם מצלמים והם בוודאי עשו את ההצגה הזאת במיוחד בשביל המצלמה שלך כדי להוריד לעם ישראל את המורל. אז למה שאני אתן לך לשרת את התעמולה המצרית...?".

הכעס וחוסר האונים שהציפו אותי לנוכח מה שנראה לי כשיאה של התנשאות פטרונית גרמו לכך שאותה שיחה נחרטה עמוק בזיכרוני. גם היום אני יכול לצטט אותה כמעט מילה במילה. לשווא טענתי שבעצם אני עושה שירות לעם ישראל, שחשוב שהשריונאים בסדיר ובמילואים יֵדעו שיש בידי המצרים טיל חדיש יותר, שהרבה יותר קשה להתחמק ממנו (מה שנכון עד עצם היום הזה, כפי שמוכיחות הפגיעות של חיזבאללה בטנקים שלנו ברצועת הביטחון בלבנון ובמלחמת לבנון השנייה). טענתי גם שהציבור אינו חבורת ילדים מפוחדת שצריך לגונן עליה. בינתיים התערב דובר צה"ל בכבודו ובעצמו: "אתה לא חושב שמי שצריך לדעת יודע שיש להם סאגרים?" הנחית עלי תשובה ניצחת. כשאמרתי שאני מסרב לקבל את התכתיב, פנה דובר צה"ל למנהל הטלוויזיה, וזה אסר עלי לשדר את הכתבה. היא נגנזה, ליתר ביטחון, בכספת של דובר צה"ל. המורל של הציבור נשאר גבוה להפליא, ואנשי המילואים נשארו חפים מידע, עוד כשנתיים.

טנקים ישראלים נעים בחצי האי סיני במהלך מלחמת יום כיפור (צילום: לע"מ)

במלחמת יום הכיפורים שמעתי את הצעקות בקשר. מפקדי הטנקים שנלחמו בחווה הסינית הוכו בהפתעה ובהלם כשעשרות, אולי מאות, טילי סאגר זמזמו סביבם ופגעו בטנקים שלהם. הם, שהתרגלו לטילי השמל האיטיים, לא ידעו כיצד להתמודד עם טילים לא מוכרים, המגיעים במהירות כפולה ובנחילים מתוך הדיונות.

ה"דברור" שנכפה עלי על ידי מנהלַי בתקופת ההתשה לא רק שהיה בלם אדמיניסטרטיבי בפני ביקורת, אלא גם סוג של מעצור מנטלי. הוא סירס את היצרים העיתונאיים הבריאים שלי ושל עמיתַי לעבודה. אחרי כמה ניסיונות כושלים למרוד ב"דברור" עמדתי בפני הברירה ‑ לעזוב את הסיקור הצבאי, האהוב עלי, ואולי אף את רשות השידור, או לקבל עלי את הדין. מאחר שהייתי מכור לריגושים ולאקשן שהעבודה ברשות השידור סיפקה לי בשפע, נשארתי והמשכתי "לדברר".

בעיתונות הכתובה שבבעלות פרטית המצב לא היה שונה בהרבה. שם אמנם היו פטורים מה"דברור", ומפעם לפעם התפרסמו כתבות ומאמרים ביקורתיים, אבל בדרך כלל שרו גם שם שירי הלל לצה"ל ועשו זאת מרצון ומתוך תערובת של פטריוטיזם ושיקולים מסחריים. הציבור אהב את הניצחון במלחמת ששת הימים ודרש מן התקשורת שתספק לו הדרנים אינסופיים. אפילו בתקופה הקשה של מלחמת ההתשה, תקופת "המסגרות השחורות", כשבעמודיהם הראשונים של העיתונים הופיעו מדי יום תמונותיהם של אנשי מילואים או חיילים בסדיר שנפלו בתעלה, בבקעה או בלבנון, גם אז דחה ציבור צרכני התקשורת בזעם כל ביקורת על צה"ל ועל הצמרת הביטחונית. דוגמה לכך היתה המחאה הציבורית שאילצה את מנהלי תיאטרון הקאמרי להוריד את המחזה "מלכת האמבטיה", מאת חנוך לוין, מעל קרשי הבמה.

לי יצא להיתקל בתופעה הזו כשהוזמנתי להשתתף בערב שישי אחד ב"עיתון העיתונאים" שנערך בירושלים. את האירוע יזמה אגודת העיתונאים בירושלים במסגרת סדרת מפגשים שנועדו לקדם הבנה וקרבה בין העיתונאים לבין ציבור קוראיהם. הקהל באותו ערב בא בעיקר מן השכונות המסורתיות של מרכז העיר, נחלת שבעה ובית ישראל. הייתי אחד מבין כמה עיתונאים שישבו אותו ערב על הבמה ב"בית העם" שבירושלים וענו לשאלות הקהל. אחד הנוכחים התרומם ממושבו באולם ואמר, "אני רוצה לדעת מה דעתו של הכתב הצבאי על הכתבה שהתפרסמה ב'העולם הזה' על דיין ועל האשה הזאת, אלישבע?".

שבועיים לפני כן החל השבועון האנטי‑ממסדי, שעורכו היה אורי אבנרי, לפרסם סדרת כתבות סנסציוניות על פרשיית מין וסחיטה, שבמרכזה עמדו שר הביטחון ושתי נשים בעלות "רקע מקצועי" מפוקפק. השבועון, שנסגר בינתיים, טען כי דיין קיים יחסים אינטימיים עם אחת הנשים, אלישבע שמה, ותוך כדי מפגשים היה גם מקיים מביתה שיחות טלפון על נושאים ביטחוניים רגישים. אמהּ של אלישבע שניהלה, לטענת העיתון, בזמן המנדט הבריטי, בית בושת, הקליטה את השיחות. כעבור זמן‑מה, כשהיחסים בין דיין לאלישבע הצטננו, דרשו שתי הנשים מדיין שישלם להן סכומי כסף ניכרים. אם יסרב, אמרו, ימסרו את הקלטות לתקשורת. דיין נכנע לסחיטה והחל לשלם בהמחאות משוכות על חשבון הבנק שלו. כעבור זמן‑מה הוא הפסיק לשלם, ושתי הנשים מימשו את איומן ומסרו את הקלטות ואת צילומי ההמחאות ל"העולם הזה".

גולדה מאיר ומשה דיין, 23.4.69 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ידעתי בוודאות שהפרסום ב"העולם הזה" היה נכון ומהימן לחלוטין. תוכנן של הקלטות שסיפקו שתי הנשים לעיתון היה כה רגיש מבחינה ביטחונית, עד שהצנזורה מנעה את פרסומן. אין זה קשה לשער מה היה קורה היום בעקבות חשיפה שכזו, אבל אז נתפס דיין, בארץ ובעולם, כאחד מאבות הניצחון ב‑67'. התקשורת הבינלאומית וסתם אנשים ברחבי תבל ראו בדמותו הכריזמטית את התגלמותו של היהודי החדש: הישראלי שהוא גם גיבור מלחמה וגם מפריח שממה. הקריקטוריסטים בעיתוני העולם הפכו את הרטייה השחורה שעל עינו של דיין לסימבול פאלי אוניברסלי. גם התקשורת בארץ סגדה לו, וזאת למרות שהכירה היטב את מגרעותיו. וכך, למרות שפרשיית הסחיטה היתה סיפור נכון ומבוסס היטב, העדיפו כל אמצעי התקשורת בישראל ובעולם שלא להתווכח עם מיתוס חי. ברשות השידור לא הרשו לנו להזכיר את הסיפור אפילו ברמז ‑ וגם העיתונים היומיים התייחסו אליו כאל תפוח אדמה לוהט, שיש להתרחק ממנו.

באולם נשמעה כעין נהמה. אנשים קמו על רגליהם. "תיזהר לך כשאתה מדבר ככה על משה דיין", צעקו לעברי. מנחה הערב היה יונה שימשי, מזכיר אגודת העיתונאים בירושלים. הוא משך בשרוולי ואמר לי בתחינה: "כדאי שתשתוק. אתה רואה בעצמך מה קורה"

כשאותו אדם מהקהל שאל אותי מה דעתי על הפרשה, היא היתה עדיין די טרייה ואני הייתי די חם ‑ כלומר, מתוסכל מן האלם שכפתה עלי המסגרת שבה עבדתי. בלי הרבה חשבונות, קמתי ואמרתי שהעובדות שפרסם "העולם הזה" הן, למיטב ידיעתי, נכונות. הוספתי שזו פרשה חמורה לא מפני שדיין מקיים יחסים מחוץ למסגרת הנישואין, אלא מפני שנכנע לסחיטה ומפני שעבר על כל כללי ביטחון שדה וביטחון קשר. טרחתי גם להזכיר כי באותו זמן ממש התפוצצה בבריטניה פרשייה דומה שבה כיכב שר ההגנה הבריטי פרופיומו. גם הוא נסחט על ידי פרוצה, מסר סודות צבאיים בריטיים לסוכני הק‑ג‑ב, וכשהדבר נתגלה אולץ להתפטר מתפקידו. "אני חושב", אמרתי, "שמקרהו של דיין חמור אמנם פחות ממקרהו של פרופיומו, אבל חמור דיו כדי שגם דיין יתפטר או יפוטר".

באולם נשמעה כעין נהמה. אנשים קמו על רגליהם. "תיזהר לך כשאתה מדבר ככה על משה דיין", צעקו לעברי. מנחה הערב היה יונה שימשי, מזכיר אגודת העיתונאים בירושלים. הוא משך בשרוולי ואמר לי בתחינה: "כדאי שתשתוק. אתה רואה בעצמך מה קורה". התיישבתי, אבל הקהל לא נרגע. כמה מיושבי השורות הקדמיות קמו והתקרבו לבמה, צועקים ומניפים ידיים. שימשי שב ורכן לעברי ואמר בלחש אבל באסרטיביות: "אמרת כבר מה שיש לך להגיד. אז תלך לפני שיהיו פה מכות". עשיתי הערכת המצב מהירה וראיתי שהרוחות מתלהטות ושיחסי הכוחות הגופניים נוטים בבירור לרעתי. חמקתי אל מאחורי הבמה ומשם יצאתי החוצה. איש מעמיתַי שישבו על הבמה לא חשב שהוא צריך לצאת יחד עמי לאות הזדהות. התקשורת גם לא דיווחה על האירוע. הערב נמשך בלעדי, וזהו.

עד אז לימדו אותי, וגם האמנתי בתמימות ובהתלהבות של אדם צעיר, שעיתונאי במדינה דמוקרטית חייב להיאבק על זכותו של הציבור לדעת; גם אם הציבור רוצה להתעלם מהעובדות ‑ העיתונאי חייב ליידע אותו בנושאים שהם קריטיים לקיומו ולביטחונו. אבל אחרי התקרית בבית העם בירושלים, שאלתי את עצמי אם אני צריך ורשאי להיאבק על חשיפת האמת ועל פרסומה ברבים גם באותם מקרים שבהם רוב הציבור בפירוש אינו מעוניין לדעת אותה.

התשובה, לדעתי, היא שלאזרח במדינה דמוקרטית יש לא רק זכות לדעת, אלא גם חובה לדעת. אחרת תפקודו כבוחר ואפילו כמשתתף פסיבי בחיים הציבוריים יהיה לקוי. הוא יהפוך את עצמו מרצון קורבן למניפולציות שיעוותו את תמונת המצב שברשותו ושעל פיה הוא מקבל החלטות. לכן, אם התקשורת מבקשת למלא כראוי את תפקידה במערכת הדמוקרטית, כי אז היא חייבת להיאבק לא רק על זכותו של הציבור לדעת ועל זכותה לחשוף, אלא גם לכפות את הידיעה על הציבור הר כגיגית, ובלבד שהמידע יהיה אמין, מקיף ככל האפשר, ויוצג בצורה הוגנת.

לעומת זאת, היו פוליטיקאים, למשל השר ישראל גלילי, וגם ראשת הממשלה גולדה מאיר שהיו משוכנעים שתקשורת חופשית היא תופעה מזיקה שפוגעת לא רק באינטרסים של הביטחון הלאומי, אלא גם באיכות החיים של האזרחים. הפוליטיקאים הללו דגלו בהשקפה הבולשביקית האומרת כי לתקשורת, ובעיקר לרדיו ולטלוויזיה, יש שתי שליחויות עיקריות: להפיץ את מסרי הממשל והמשטר בציבור כדי לסייע לשלטון להשיג את יעדיו ולמשול, ולהיות כלי להפצת התרבות והאמנות הקנוניות שקיבלו הכשר מן המשטר. מפתיע היה לגלות פעם אחרי פעם עד כמה השקפה זו עדיין רווחה בישראל בשנות ה‑60 וה‑70.

כדי "לאלף" את נחמן ואותי, החליט דובר צה"ל להפעיל את נשק יום הדין: הוא הודיע לנו שאינו מתיר לנו, עד להודעה חדשה, להצטרף לכוחות הלוחמים בפשיטות ובפעולות קרביות אחרות של צה"ל

דומני שהיה זה ב‑1971, כאשר נחמן שי ואני העזנו להתקומם נגד ההגבלות הדרקוניות שהטילה מערכת הביטחון על עבודתנו. נחמן שי היה אז הכתב הצבאי של קול ישראל, ואני הייתי הכתב הצבאי של הטלוויזיה. באותה עת ניסו הצנזורה ודובר צה"ל לחתוך בלא רחמים קטעים ה"פוגעים במורל העורף האזרחי" מתוך כתבות שהבאנו מהשטח. אנחנו לא קיבלנו את הדין ומצאנו "ניסוחים עוקפים". כדי "לאלף" את נחמן ואותי, החליט דובר צה"ל להפעיל את נשק יום הדין: הוא הודיע לנו שאינו מתיר לנו, עד להודעה חדשה, להצטרף לכוחות הלוחמים בפשיטות ובפעולות קרביות אחרות של צה"ל. נרמז לנו כי ההוראה ירדה היישר מלשכתו של שר הביטחון, משה דיין. נחמן ואני לא ממש נבהלנו והחלטנו להנחית מתקפת‑נגד. ככתבים צבאיים של הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים, היינו באותה עת מונופול רב עוצמה. חוץ מגלי צה"ל, לא היה באותה עת קשה מבחינה ביטחונית גוף תקשורת אלקטרונית אחר במדינת ישראל. הציבור האזין בחרדה, באמצעות הטרנזיסטורים הקטנים שלו, למהדורות החדשות וליומני קול ישראל כל שעה עגולה, ונאסף כל ערב מול מקלטי הטלוויזיה לצפות במהדורת "מבט", שהיו לה יותר מ‑90% רייטינג.

מודעים לכוחנו ובגיבוי בכירי רשות השידור שתמכו בנו, הודענו, נחמן ואני, לדובר צה"ל כי אנחנו מפסיקים לסקר את צה"ל עד שיבוטלו הסנקציות נגדנו. למחרת בבוקר, בעודי לועס פרוסה ושותה קפה במטבח דירתנו, מצלצל הטלפון. שמעתי את ליאורה מרימה את האפרכסת בחדר שינה; השתררה דממה "טוב, אני אגיד לו", שמעתי אותה אומרת. היא נכנסה למטבח. "מישהו טוען שהוא משה דיין ורוצה לדבר איתך".

"למה רק דיין. למה גולדה לא מצלצלת?" שאלתי מבודח את ליאורה וניגשתי לטלפון לברר מי מנסה למתוח אותי. "רון בן ישי מדבר".

"מה אתה חושב לעצמך? מי אתה שתעז לשבות נגד צה"ל? אתה מועל בתפקידך ומשאיר את הציבור בלי אינפורמציה חיונית רק מפני שכך מתחשק לך?!".

אי‑אפשר היה לטעות בַּקול הצרוד מחימה. זה היה משה דיין כפי שמעולם, לפני כן או אחר כך, לא שמעתי אותו. ניסיתי להסביר אבל זה הרתיח אותו עוד יותר. נאלמתי דום והנחתי לו לצעוק. איני יודע מה הכעיס אותו יותר. האם היה זה החשש מדעת הקהל ‑ נחמן ואני היינו מאוד פופולריים ומשפיעים באותם ימים ‑ או שהרגיזה אותו העובדה ששני כתבים, "פישרים צעירים" בשנות ה‑20 שלהם, מעזים להמרות את פיו רק מפני שהם אוחזים במיקרופון ובמצלמה. עד שדיין סיים לצעוק בטלפון, היה לי פנאי להתעשת. "אני אמסור את מה שאמרת לי לנחמן ולמנהל הטלוויזיה ואז נחליט מה לעשות".

דיין אפילו לא חיכה שאסיים את המשפט וטרק לי את הטלפון בפנים. אולי מפני שכבר שחרר קיטור ואולי מפני שתשובתי הרגיזה אותו עוד יותר. על כל פנים, עוד באותו יום הודיע דובר צה"ל למנהלי הרדיו והטלוויזיה שהוא מוכן לחדש לנו את האישורים להצטרף ללחימה בתנאי ש"נפעל על פי הכללים". הוא לא פירט, ואנחנו לא שאלנו, מהם אותם "כללים".

כך הסתיים המשבר.

רון בן-ישי, 1982 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

רוב מעצבי דעת הקהל באותה עת, יחד עם הקהל עצמו, התפלשו באשליה המתוקה שצה"ל הוא כל‑יכול ושמפקדיו הם בלתי‑מנוצחים. הוכחה ניצחת שצדק מי שאמר שקשה יותר להתמודד עם שיכרון הניצחון מאשר עם מוראותיה של התבוסה. לדעתי, הקונספציה של מלחמת יום הכיפורים לא החלה אצל ראש אמ"ן, אלי זעירא, אלא אצל גולדה מאיר שהיתה קורבן לאשליה העצמית, שגרמה לה להאמין שהקלפים כולם בידיה של ישראל ושהיא זו שתחליט איך ומתי לשחק בהם. אילו הבינה את המצב לאשורו, ייתכן שראשת הממשלה הקשוחה והאסרטיבית היתה קשובה יותר לשר הביטחון שלה, משה דיין, שהציע לה "לקפוץ למים הקרים" ולנהל משא ומתן עם מצרים על נסיגה חלקית בסיני. ההתפכחות המרה משיכרון הכוח הלאומי עלתה לנו ביותר מ‑2,000 הרוגים ו‑3,000 פצועים במלחמת יום הכיפורים.

עוד הערה אחת חשובה להבנת התופעה. הנטייה של כתבים צבאיים לדווח בצורה אוהדת וחיובית על פעילות הכוחות המזוינים רווחה מאוד בתקופת מלחמת העולם השנייה הן אצל בעלות הברית והן אצל הגרמנים. זה נבע, בין השאר, מהתחושה הכללית שרווחה בשני הצדדים שהם נלחמים מלחמה צודקת ולמען מטרה קדושה.

זה לא השתנה גם אחרי שהסתיימה מלחמת העולם. הכתבים האמריקאים והבריטים, שדיווחו משדות הקרב של קוריאה ב‑51', המשיכו באותו סגנון שפירגן לחיילים וגם לגנרלים. השינוי הגדול של המגמה אירע במלחמת וייטנאם, כשהציבור האמריקאי היה מפולג ושסוע בין תומכי המלחמה ובין מתנגדיה. הכתבים שיצאו לווייטנאם רובם התנגדו למעורבות הצבאית של ארצות הברית בדרום מזרח אסיה, ולכן בדיווחיהם הדגישו את חוסר התוחלת והאכזריות הרבה שבה. וייטנאם גם היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה ראו מיליוני צופים ברחבי העולם את זוועות המלחמה כמעט מדי יום על מסכי הטלוויזיה. יש הטוענים עד היום שאת הצבא האמריקאי בווייטנאם לא הביסו הווייטקונג וצבא הצפון, אלא התקשורת האמריקאית. המגמה החדשה, המעבר מדיווח אוהד לדיווח ביקורתי, כמו תופעות תרבותיות אחרות שמקורן בארצות הברית, הגיעה אלינו באיחור של כעשר שנים. אחרי מלחמת יום הכיפורים.

הפרק שלעיל לקוח מתוך "חי במלחמה - עיתונאי תחת אש", ספרו של רון בן-ישי שיצא לאור בהוצאת ידיעות-ספרים בשנת 2021