כמו בתחומי תרבות אחרים, כך גם בעיתונות נשברות היררכיות ומתרסקות אמות-מידה. הכול אפשרי, הכול מותר ולכול יש צידוק. תופעות שבעבר היו נחלתן של עיתונאים חריגים, או של כלי תקשורת נידחים, מוצאות לעצמן מקום במרכז הזירה העיתונאית והן מתקבלות כדבר מובן מאליו. מי שמערער עליהן מציב את עצמו מול כיתת יורים: בשם הקדמה וההיענות לרוח הזמן, הוא מוקע כמי שאבד עליו הכלח.

כאשר ערוץ 2 מעמיד במרכז מהדורות החדשות שלו את ה"אנלייזר", זה נחשב לעדכני, צעיר ורענן, וכאשר עורכי "מבט" אינם בוחלים לשדר את גניחות המוות של לזר מרמלשטיין, שהקליט את המעמד שבו ירה בו חתנו לשעבר, מתורצת ההחלטה בדרמה שהיתה במעמד. כאשר עיתוני הצהריים עשו להם הרגל יומי לפרסם, סתם כך, תמונות דיוקן של נערות נאות בעמודי החדשות המרכזיים שלהם, מוגדר הנוהג "חדשות רכות", וכאשר "ערב חדש" ו"חמש עם רפי רשף" מקצים, כדבר שבשגרה, מקום לקידום תוכניות בידור בהמשך הערב בשני הערוצים, מנומקים השידורים האלה בתחרות בונה ומפרה. ברקע מטרטרות תחנות הרדיו הפיראטי, הכובשות קהל מאזינים בלתי מבוטל, את בשורתן והבליהן מבלי להידרש לעמוד במבחנים אלמנטריים של אתיקה עיתונאית, ובקדמת הבימה מלאים כל ערוצי התקשורת בתמונות ובתיאורים קרתניים על חופשת הפסח של משפחת נתניהו.

המתירנות הזו מתרחשת בתקופה שבה התקשורת נוכחת בכל פן של החיים; במדינות מסוימות - ישראל היא אחת מהן - קורה לא אחת שהתקשורת היא הממד העיקרי שבו מתנהלים החיים הציבוריים. "אני מתוקשר, משמע אני מתפקד", אומר לעצמו המנהיג, או נושא המשרה הציבורית, הפוסט-מודרניסטי. התופעה הזו מטילה לכאורה על העיתונות משנה אחריות, אבל במקום להציב סרגל לבחינת התנהגות, היא נגררת אחר קול ההמון. כאשר התקשורת מאבדת את חוט שדרתה היא הופכת לספוג ומשמיטה מידיה את תפקידה החברתי.

קשה בעידן הפוסט-מודרני לעמוד בשער ולקרוא לסדר. קני-המידה מיטשטשים, אמיתות יסוד נמחקות, אופנות עיתונאיות באות וחולפות, עולם המושגים נמצא בתזזית מתמדת. על העיתונות מרחפת סכנה שאת מקומה של השליחות הציבורית, שעמדה עד כה ביסוד קיומה, תופס והולך המרדף שהיא מנהלת אחר טעם הקהל.

גיליון 14, מאי 1998