נחום היקר,
הכל התחיל כנראה בראיון הלילי ההוא, במאי 2007, כשהסכמת להעניק לקוראי "העין השביעית" באמצעותי ראיון לרגל זכייתך בפרס ישראל. צר לי שסיבכתי את שנינו בכל זה, אבל היה לי ברור כי קוראיך הנאמנים זה 40 שנה, כמוני, ובמיוחד קוראיך החדשים והצעירים מצפים למוצא פיך באשר לעיתונות הרשת הצומחת לעינינו. אם להודות על האמת, קיוויתי כי תפרוש בפנינו חזון שיש בו עידוד לכוחות החדשים. מעין חזון הנביא, שבו איש הבלוק עם בלוגר ירבץ. חשבתי שתנצל את ההזדמנות כדי להעביר, בזהירות הראויה, את מקל השליחים אל הדור הבא.
בוודאי הבחנת אז בהפתעתי מתגובתך החריפה. תגובה שהיתה מתגוננת מדי מפני הרשת המאיימת, ומגוננת מדי על העיתונות המוסדית, ותוקפנית ומעליבה כלפי הבלוגרים, שהם כנראה ההורים הקדמונים של דורות העיתונאים של המאה שלפנינו. הדור הזה מחפש את עצמו ואת מקומו בחברה, לעתים ממניעים נרקיסיסטיים ולא פעם בתחושת שליחות, לעתים בהיטפשות ולפעמים בהעמקה מעוררת השתאות. ממש כפי שחיפשנו את עצמנו בשנים ההן.
בכל זאת, חשבתי, אולי הדברים נאמרו בלהט הרגע. אולי היית מעוצבן אז על משהו ספציפי, אולי היתה זו סתם תגובה ספונטנית, בלתי מנוסחת, חד-פעמית וחסרת חשיבות. משום כך התאכזבתי כל-כך למקרא דבריך במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" מן ה-8.10.09, בקטע שכותרתו "שיעור בתקשורת", ובו הבעת את דעתך על אריאנה הפינגטון, ממייסדות אתר העיתונות "הפיגנטון פוסט", ועל הבלוגרים בכלל, בטקסט רהוט, מנוסח בלשונך, מותקן ומוּגהּ, שבוודאי נקרא בקפידה על-ידי עורכיך המצוינים:
כמוך, גם אני קראתי שוב ושוב את רשמי ביקורה של הפינגטון בישראל, וכמוך תהיתי לפשר המשפט המוזר שייחסה לשר הביטחון אהוד ברק, שעימו הסבה לארוחת ערב בבר היין שביפו, יחד עם רעייתו, כמה אורחים ומאבטחים. המפגש הזה התקיים אפוא במעמד המאפשר שיח לא לגמרי מכופתר בין השר לאורחת ולשאר יושבי השולחן. לא מכופתר בהשוואה, נניח, לראיון בלשכה (שבו הצדדים, כלומר עוזריהם, מניחים כמה מכשירי הקלטה בדיוק באמצע הדרך בין המראיין למרואיין, מעמד שמשמעו שהכל און-רקורד, וכי שום צד לא יוכל לטעון שדבריו הוצאו מהקשרם).
במעמד ההוא, הלא לגמרי פורמלי, קלטה הפינגטון משפט מוזר כשלעצמו מפי שר הביטחון. וכך בודדה ותימללה אותו לעצמה ביומנה, בקטע שפורסם ב-22.9.09 תחת הכותרת "ארוחת הערב שלי עם אהוד":
During his time as Prime Minister, Barak ended Israel's military occupation of southern Lebanon, and was part of the failed Camp David summit with Bill Clinton and Yasser Arafat. Given this, I asked him to compare George W. Bush's leadership to Obama's when it comes to Israel. "I'm an ABB," he said. "Anyone But Bush. Obama is investing a lot of his political capital in the peace process, and it's important that we don't waste this moment."
אני לגמרי מבין מדוע נזדקרו גבותיך. יש כאן אי-בהירות, מבחינת הבנת הנקרא. למרות הכתוב, לא ברור מיהו זה המעיד על עצמו שהוא ABB. האם זה אהוד ברק, המתאר את ברק אובמה כאומר שהוא חייב להיות "מי שלא יהיה, רק לא בוש"? או שהכוונה היא שאהוד ברק מעיד כך על עצמו?
כמוך, גם אני התבלבלתי. קשה להניח שברק המקומי מגדיר את עצמו באופן כה מנוגד להתנהלותו האישית והמדינית. נראה שהפינגטון לא קלטה את המשפט במלואו או שלא היטיבה לשבצו בהקשרו המלא בשיחה הקולחת. זו תקלה לא נעימה, שיכולה לקרות גם לעיתונאי מנוסה, שיתמלל תזכורת לשיחה שכזו, בין סכין ומזלג לכוס יין, ובמיוחד כשהמעמד מתרחש בארץ זרה.
כאן נכנסת לתמונה דבורית שרגל, המייסדת והמפעילה של "ולווט אנדרגראונד", בלוג סיקוֹרת (סיקור+ביקורת) העיתונות הנמרץ, ובפוסט שהעלתה ב-12.10.09 דיווחה כי תירגמה ושלחה להפינגטון את דבריך (מה-8.10.09), בצירוף בקשה לתגובתה. וזו אכן הגיבה בחריפות הראויה למי שמושווית לציפי חוטובלי האמריקאית ולשאר הכיבודים שהטחת בה ובשכמותה.
"ולווט" הוא בלוג צנוע בהשוואה לתפוצת "מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות", ועל כן יכולת, נחום חברי, להניח לדברים כפי שהם ולהמשיך לעסוק בעיתונות הגרעין הקשה, כפי שאתה עושה מימים ימימה. ועל כן התאכזבתי לגלות כי בחרת שלא להרפות, ונתת בראש "לקהילה", ש"נעלבה עד עמקי נשמתה האינטרנטית", ("ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 16.10.09). הוויכוח אמנם המשיך להתנהל סביב השאלה מהו בדיוק הדבר שנאמר בשיחה והפינגטון שיבשה, ככל הנראה, אבל באין הקלטה רשמית, נפרט הדיון לפרודות נוהליות: מי טילפן, מי השאיר הודעה, מי אמר מה ומתי, מי התעלם ומי הכחיש.
בדבר אחד אני מסכים איתך: קהל הגולשים האדיר הפוקד את יומני הפינגטון לא ממש עושה עניין מהשאלה מה בדיוק נאמר באותו רגע בשיחה ועד כמה המציאות רחוקה מן הייצוג שלה ב"יומן ישראל" שלה. עם כל הערכתי למפעלה האינטרנטי של הפינגטון, גם אני, כמוך, לא רואה בה פרשנית מדינית מוסמכת של הזירה הסבוכה שלנו. אילו היינו מקיימים על כך בינינו שיח וֶטֶראנים, הייתי מעיר בחצי חיוך שכלום לא השתנה במערכת היחסים הנצחית שבין הקסם הנשי העיתונאי הזר לגבריות הבטחונית המקומית, מאוריאנה (פלאצ'י) ועד אריאנה (הפינגטון). כלום, חוץ מעניין אחד קטן: מהפכת התקשורת האינטרנטית, ששום טקסט אירוני, מתנשא או מלגלג, לא יעצור.
נחום יקירי,
הכותרת שנתתי אז לשיחתנו היתה "דור הבלוק אל דור הבלוג". כותרת המבקשת לא רק לנסח את ההבדלים בין הדור שלנו לדור הבא, אלא גם לתת מימד של המשכיות למעבר בין הדורות. היום אני כותב לך, אחי לחפירות העיתונות, כדבר "האיש שלנו בבית" אל "האיש שלנו בשטח".
אני יושב בבית, לא רק מפני שהעיתונות של היום אינה יכולה (ומן הסתם גם אינה רוצה) להציע לי תמורה הוגנת על עבודתי. אני יושב בבית כי מן הבית רואים דברים שבשטח לפעמים קשה להכילם. כמי שלמד רבות ממך, גירשתי את העיתונאים מאולמות המערכת אל השטח, כל עוד ניתנה בידי הסמכות לעשות זאת. במשך ארבע שנים כתבתי ל"חדשות" מן השטח, בין השאר לטור הנודע "היה שם". היום אני יכול להודות כי גם כאנשי שטח ידענו להיות נרקיסיסטים, ניו-ג'ורנליסטים ובלגניסטים, כאלה שלומדים לקלוט מהר ולחזור הביתה בריצה כדי לספר – בעיקר על עצמנו. זה לא המדיום, זה תמיד אנחנו.
לעולם לא אשכח את ועידת השלום הבינלאומית במדריד, באוקטובר 1991. כעורך עיתון צעיר יחסית, שעדיין ניתנו בידיו כל האמצעים, שיגרתי לשם לא פחות משישה מטובי כותבינו (השביעי הייתי אני). כל משלחת השתכנה במלון בחלק אחר של העיר, ומרכז העיתונות הגדול מוקם בפארק המרוחק במידה שווה מכל האתרים גם יחד. די מהר גיליתי שהתגודדות מול מלונות המשלחות אינה מניבה הישגים עיתונאיים, ומצאתי את עצמי נסוג לחדרי המלון שבהם השתכנו. ושם, כצפוי, מצאתי את חברי, שזלגו איש-איש אל מכשיר הטלוויזיה שבחדרו ואל הטלפון הצמוד אליו.
הכיסוי הטוב ביותר, התברר לכולנו, היה "מן הבית". כל המידע מן השטח זרם בטלוויזיה ובטלפון. סיפורו המאקרו והמיקרו הגלויים והחושפניים דילגו על המרחקים ועקפו את המחסומים באמצעות השלט והחייגן. כמו בכדורגל, החוויה במגרש היא תמיד מסעירה, אבל אחריה חייבים לרוץ הביתה לצפות כמו שצריך בשידור המוקלט. ממש לראות את הגולים, ולא רק לשמוע אותם.
אני לא רוצה שישתמע, חלילה, כאילו אין עוד צורך באנשי שטח. להפך. כל עוד יש שטח, תמיד צריך שיהיה בו עיתונאי (או לפחות בלוגר). אבל בוא לא נקדש את השטח על חשבון ביטול הבית.
היום, ממסך 12 האינטש של הלפטופ שבשולחן העבודה בסלון, אני רואה את העולם (ובתוכו, כמובן, את עצמנו) בחדות שכמותה לא ראיתי מעודי. אני רואה את העולם לא רק בעיני, אלא בעיני עשרות, מאות ואולי אלפי חברי, כמה מהם עיתונאי שטח, ואחרים בלוגרים רחמנא לצלן. חבר חכם הגדיר את הראייה החדשה שלי כהולוגרמית: אני בונה תמונה מנקודות. ככל שמספר הנקודות בה רב יותר, היא חדה וממשית יותר. לך תנסה לאסוף נקודות משען בנסיעה במונית...
נחום חברי,
כששואלים אותי מה מצב העיתונות, אני אומר שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר. נכון שהעיתונות המוסדית בנסיגה מנטלית ובהתכווצות מדאיגה, וכמובן אינה נותנת ביטוי לדור הבא, שלא גדל על נייר עיתון. אבל הדור הבא מבין את מקומו ביקום והוא נותן ביטוי לעצמו בעצמו, בלי משכורת מובטחת ולעתים ללא כל הכנסה.
אתה זוכר בוודאי את הימים ההם, בסוף שנות השבעים, שבהם נסגרו העיתונים סופית בפני אנשים חדשים, שהתדפקו לשווא על דלתותיהם. הקביעות של הוותיקים והקנאות של גילדת העיתונאים היו כשלשלאות על דלתות הכניסה למקצוע. כך נולדו המקומונים; עצבניים, חפיפיים, עסוקים בעצמם. וכך קם עיתון "חדשות", שספג קיתונות של ביקורת על שאנשיו אינם יודעים את המלאכה (ומאז סגירתו, פליטיו מאיישים את מיטב המשרות בעיתונים שלעגו ובזו להם). כנראה שככה זה מהפכות. יצריות, שטחיות, מזגזגות. אבל שום כעס, נזיפה או בוז לא יחסמו את האנרגיה שבהן.
אני יושב היום בבית, וגם אם האתר שאני כותב בו אינו מאפשר עדיין פרסום תגובות (כפי שנהוג בכל אתר עיתונות מקוונת ראוי לשמו), אתה יכול לראות בי בלוגר. גם חברי לאתר, טובי אנשי הרשת, הם בלוגרים. וכך גם הקוראים החדשים, שהאוריינות שלהם שונה מזו שלנו, ומשוכללת בהרבה. דייגי מים עמוקים, אנשי קישוריות ואנשי קונטקסט. כאלה שחורשים בכל טקסט, לא רק בבלוגוספירה, אלא גם, ובעיקר, בבלוקוספירה.
אני נוטה להאמין שסדר היום של הבלוגוספירה מורכב יותר ומעניין יותר מזה שמגישה היום העיתונות המוסדית. הבלוגוספירה פטורה מלמלא קונטרסים ברצח המזעזע של אתמול, שיישכח מחר. היא פטורה מהשיקולים מה מוכר ובאיזה טון צריך להתחנחן אל הקוראים כדי שלא ינטשו. אני מגלה בבלוגוספירה נושאים שלא תפסו מקום בעולמי ודיונים ומאבקים שהעיתונות המוסדית שכחה מזמן, או טרם גילתה. ואפילו מידע קולח ופרטני (לא מאושר רשמית, כמובן) על כל מה שלעיתונות המוסדית אסור לפרסם.
כל זה אינו גורם לי להתנשא או לבוז לעיתונות המוסדית. להפך, אני הראשון לטעון שצריך לשמרה כאתרוג, על הטובים והרעים, הלאומיים והחתרניים, המטופשים והעילגים שבכותביה – וכמובן את ערכיה. הרשת טרם הצליחה להפעיל מאסה קריטית של עיתונאים שאפשר יהיה לקרוא ליצירתם המשותפת עיתון. וכשזה יקרה יום אחד, זה יקרה נכון, מתוך זיקה עמוקה לעיתונות הקלאסית ולכל הטוב שבה.
ואשר ליחסים בינינו, נחום, אל דאגה. תמיד אראה בך חבר, מורה דרך ומודל לחיקוי. גם עכשיו, כשאתה בשטח ואני יושב בבית, מונח לצד הלפטופ הכחלחל שלי גם הבלוק. הוא מנייר והוא צהוב והוא נהדר, והוא מתמלא במהירות ותמיד מזכיר לי מאין באתי.