לאחרונה מתפרסמות יותר ויותר ידיעות הנוגעות לתפקיד הרשתות החברתיות, ובראשן הטלגרם והטיקטוק, בליבוי אש המהומות וסבב הלחימה הנוכחי; כה חריפה הביקורת עליהן, שכמעט נדמה שאלמלא אותן רשתות, היינו מחלקים זה לזה פרחים ברחובות.

הסיטואציה מזכירה לי את ימי האביב הערבי, שלאחרונה ציינו עשור לראשיתו. באותה התקופה נישאו פייסבוק וטוויטר על כפיים כפלטפורמות שהביאו את המחאה אל סף דלתם של ערבים צעירים ומשכילים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובמדינות נוספות, ובאולפנים היללו המומחים את מהפכת הפייסבוק.

דבר אחד הם לא השכילו להעביר באותם משדרים מיוחדים: העובדה שמחאה היא לעולם תולדה של מתח סמוי הרוחש מתחת לפני השטח, מאיים להתפרץ ומחכה לרגע הנכון. פייסבוק לא גרמה לאביב הערבי, אלא אפשרה לאותם צעירים מובטלים שמאסו בהנהגתם המושחתת להתארגן ביעילות רבה יותר, לתאם מהלכים, ליצור ערוץ תקשורת בין הפעילים ולשתף את העולם כולו – הן בפרקטיקות המחאה עצמן והן בדיכוי השלטוני.

במרוצת השנים השתנה הלך הרוח הציבורי כלפי הרשתות החברתיות, ולא לחינם. אט אט הפנימו העיתונאים, אנשי הממשל, החוקרים והציבור עצמו כי אין מדובר בעמותות שוחרות שלום ואחווה שמטרתן לחזק את הדמוקרטיה בעולם, אלא בחברות עסקיות לכל דבר ועניין, המבקשות להגדיל את רווחיהן; פלטפורמות תוכן שהמודל העסקי שלהן מבוסס על הארכת זמן השהות של המשתמשים - לא פעם בטקטיקות שבהן משתמשים בעלי קזינו כדי למנוע ממהמרים לעזוב או לשים לב לזמן החולף.

הרשתות החברתיות הפכו לכלי מעקב ודיכוי פרסונליים, שבאמצעותם ניתן לבחון כל התבטאות, לייק, שיתוף או תגובה - ולהוקיע אותם אם הם נתפסים כלא תקינים בעיני הרוב

הרשתות החברתיות - שהתיימרו לחבר אנשים, ליצור פלטפורמת שיח ולאפשר אינטראקציה בין משתמשים ממקומות שונים האוחזים בדעות שונות - נעזרות באלגוריתמים המציגים לנו את התכנים המעניינים אותנו על בסיס אפיון פסיכו-סוציאלי שלנו ("בועות פילטר"). בד בבד, ובשל הנטייה האנושית לחבור לטיפוסים הדומים לנו, אנו מקיפים את עצמנו בחברים ובמכרים המהדהדים באוזנינו את המסרים שבהם אנו מאמינים ממילא ("חדרי הדהוד"). כך גורמות הרשתות החברתיות להקצנה פוליטית ולליבוי שיח שנאה.

במהלך מבצע "צוק איתן" לפני שבע שנים, זיהו פרופ' ניק ג'ון ופרופ' שירה דביר גבירצמן שינוי באופני השימוש של גולשי פייסבוק באופציית Unfriend: מאפשרות שמיעטו להפעילה, לפרקטיקה הפגנתית שנועדה לבלוט ולהיראות בפומבי. אולם כעת נראה כי מתרחשת לנגד עינינו תופעה הפוכה: הרשתות החברתיות הפכו לכלי מעקב ודיכוי פרסונליים, שבאמצעותם ניתן לבחון כל התבטאות, לייק, שיתוף או תגובה - ולהוקיע אותם אם הם נתפסים כלא תקינים בעיני הרוב (והרוב הדומם אינו בהכרח הרוב המסתמן ברשתות, כפי שאבחנה תיאוריית ספירלת השתיקה כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת).

במקום לאנפרנד את "החבר הסורר", הגולשים קוראים אותו לסדר וחורצים את דינו מעל בימת הפייסבוק. כך קרה, למשל, כאשר ביקש חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מאזרחי מדינת ישראל להחרים את חברת סלקום, כ"עונש" על כך שהציגה מודל של חיי שיתוף בין יהודים לערבים; וכך קרה גם כאשר התבטאות אנטי-מלחמתית של מיה לנדסמן, אחת מכוכבות סדרת הטלוויזיה "המפקדת", הובילה להצפת דף הפייסבוק של תאגיד השידור בהמוני תגובות שליליות.

אכן, הרשתות החברתיות מאפשרות את השיח האלים והמתלהם, המבקש מכולם ליישר קו ולהתכנס סביב הדגל, במיוחד בעת צוקה ומצוקה ובפרט בקרב קהלי יעד צעירים מאוד. אולם כמו בראשית האביב הערבי, כך גם כאן: ספק אם הטיקטוק והטלגרם מאפשרים הלכה למעשה את אותן התפרצויות אלימות משני הצדדים, אלמלא קיומם של אותם שסעים חברתיים עמוקים המאפיינים את החברה הישראלית זה שנים.

ד"ר שרון חלבה-עמיר היא מרצה בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן