כמו בכל סבב חדש של לחימה ועימותים, גם הפעם עיתונאים מנסים למצוא את המרכיב שיסמל את אירועי התקופה, וייחד אותה לעומת אלה שקדמו לה. אצל חלקם זהו בניסיון רציני להבין מה שונה ומשמעותי במאורעות הנוכחיים, אצל אחרים מדובר בסך הכל בנסיון להפוך אקטואליה קשה ומורכבת למוצר תקשורתי קל לעיכול. בסבב ההסלמה הרב-מימדי של 2021, עם רקטות מבחוץ והתפרעויות מבפנים, נראה כי כלי תקשורת רבים בחרו ברשתות החברתיות, ובעיקר בטיקטוק, לסמל ולמנוע של המהומות והמלחמה.
החיבור בין רשת חברתית צעירה, תרתי משמע, לבין אירועים ביטחוניים קשים, מצית את הדמיון וכינויים כמו "טרור הטיקטוק" או "אינתיפאדת הטיקטוק" כבר הופיעו בכותרות ודיווחים בתקשורת. מישהו כבר פתח עמוד ויקיפדיה לערך "טרור הטיקטוק" ועורכי ויקיפדיה, כבר למדנו, מזהים את רוח התקופה מהר יותר מכל אחד אחר.
אלא שהדיווחים על "טרור הטיקטוק" לא מצליחים לשכנע שהרשתות החברתיות הן המחולל העיקרי להתלקחות הקשה במיוחד שאנחנו רואים כרגע, או שהתפקיד שהרשתות החברתיות תופסות בהבערת הרחובות שונה מזה שהן תופסות בדינמיקות חברתיות אחרות. הבנה של התפקיד הזה יכולה בהחלט להיות מועילה בניסיון לחזות ואולי למתן הסלמות כאלה בעתיד, אך המחשבה כאילו רשת חברתית, קיצונית או שטחית ככל שתהיה, היא האחראית לאלימות, מחמיצה את העיקר. בפועל, מדובר באותו סכסוך ישן שישראל מנסה לנהל ולא לפתור כבר שנים.
בצד היהודי ובצד הערבי ההתלהמות והשנאה שבעבעו ברחובות, במסגדים ובתקשורת מציפות כעת את הפיד. הקלות בה אירועים מתווכים ומהדהדים לכל מקום והקלות בה ניתן להתארגן כדי להגיב להם, מקצרת זמן ומרחק ואולי גם מגדילה את העוצמה, אך היא לא מקור המהות או הקונפליקט עצמו. שני המרכיבים העיקריים שהרשתות החברתיות ותוכנות המסרים מוסיפות לקונפליקט המתמשך היא יכולת התארגנות ותקשורת טובה יותר ובנייה של שיח ולגיטימציה בקרב מי שנוטלים חלק במעשי האלימות.
עד כה, התפקיד הארגוני והלוגיסטי שמשחקות הרשתות החברתיות בולט בעיקר בצד היהודי. הצעירים הערבים, כך נראה, יוצאים לרחובות ליד הבית ולא נזקקים לקבוצות תיאום ומבצעים. בצד היהודי ניתן להבחין בשני סוגי קבוצות שהשתמשו ברשתות: מתנחלים ואנשי המגזר הדתי שניסו לארגן מיליציות חמושות ולהקים חמ"לים כדי לשמור על גרעינים תורניים, בתי כנסת ותושבים שהותקפו, בעיקר בלוד; וקבוצות של פעילי ימין קיצוני, כמו אנשי להב"ה ו"לה פמיליה", שקראו לפעולות נקמה נגד ערבים, כמו אלו שראינו בימים האחרונים בבת ים, ביפו, בחיפה ועוד.
אלו האחרונים מעדיפים קבוצות סגורות, בעיקר ברשתות כמו טלגרם שנתפסות כפרטיות ובטוחות יותר. יוזמות אזרחיות כמו "פייק ריפורטר" והבלוק הדמוקרטי חשפו עשרות קבוצות כאלה, שביקשו להפתיע את המשטרה במהומות מאורגנות ופעולות תגמול ברחבי הארץ.
תפקיד משמעותי נוסף של הרשתות הוא בליבוי היצרים והמוטיבציה של פורעים בשני הצדדים. בצד הפלסטיני הרשתות החברתיות שיחקו תפקיד מרכזי, אך לא ככלי של התארגנות אלא יותר כרמקול של התססה והתלהבות ומנוע של הזדהות והשראה לפעולות אלימות.
ספק רב אם מרבית הפורעים ששרפו בתי כנסת ומכוניות ותקפו עוברי אורח באבנים, ביקרו במסגד יום קודם לכן וקיבלו השראה מהאימאם או עוקבים אחר פרסומי החמאס. מרבית המוטיבציה והביטחון לצאת לרחוב להתעמת עם שוטרים ויהודים מגיעה מתמונות ושידורים שהגיעו מירושלים או משירים וסרטונים שרצו ברשתות והרימו את רף האלימות. על קרקע רעילה של עוני, פשיעה נרחבת, מערכת חינוך כושלת ותחושת דיכוי ואפליה ארוכת שנים, ההתפרצות התחילה בעיקר במקומות הנחשלים ביותר כמו לוד, לקייה (בנגב) ועכו.
לשידורים החיים ברשתות החברתיות והציוצים מירושלים המזרחית היה תפקיד מרכזי בהפצה של הארועים והעצמת התגובה אליהם. יומיים של עימותים קשים סביב הר הבית ומסגד אל אקצא, ששיאם הסימבולי בדליקה שאחזה בעץ על הר הבית, הציתו אש וירטואלית שהתפשטה ברשתות באופן חסר תקדים, גם מחוץ לגבולות ישראל.
יו"ר הרשימה-המשותפת ח"כ איימן עודה מפיץ את סרטון היהודים הרוקדים ברחבת הכותל, כשברקע בעירה באל-אקצא (צילום מסך)
הרשתות לא יוצרות אלימות יש מאין, אך הן מוחקות גבולות של זמן ומרחק ומזרזות את הפצתה. הסרטון בו נראים מתנחלים חוגגים ושרים ברחבת הכותל בזמן שמאחוריהם מתחוללת שריפה על הר הבית, הפך לאחד הויראליים שהיו כאן מעולם. מיליונים צפו בו בישראל וברחבי העולם. לסרטון מהלינץ' בבת ים שצייץ צלם "הארץ" תומר אפלבאום נחשפו כבר מיליון בני אדם.
בעולם הערבי ובחברה הערבית כאן אצלנו נהוג לומר "כולנו אל אקצא". שידורים חיים וציוצים בזמן אמת מאירועים בתוך המסגד ועל ההר הפכו את הסיסמה הזאת למוחשית. וירטואלית, כולם היו באל אקצא, והתגובות בהתאם.
האופי הפתוח והלא היררכי של הרשתות מאפשר התפשטות של שיח אלים מעבר לגבולות חברתיים וגיאוגרפיים, אך הוא גם אמור להפוך אותם לשקופים ונגישים יותר עבור מי שאמור למנוע אלימות ולטפל בה. אם התארגנויות אזרחיות הצליחו לחדור לרשתות הימין ולנטר אותן, גם השב"כ והמשטרה היו אמורים לעשות זאת. גם גלי ההסתה והשנאה ששטפו את החברה הערבית בשבועות האחרונים היו צריכים להיות שקופים לאנשי המודיעין ולסמן להם שהצרות בדרך. הכשל המשטרתי והביטחוני היה לא לא רק במענה שניתן לפרעות בשטח, אלא גם בזיהוי המוקדם ובמניעה שלו.
סימון של המדיום התקשורתי החדש כגורם המזרז או המניע של המהומות לא ימנע את הסבבים הבאים. הבנה וחקירה של הדינמיקות האלה, גם ברמת ההתארגנות וגם ברמת השיח, יכולה לסייע בתגובה אליהם.
גם לפלטפורמות הטכנולוגיות עצמן יש תפקיד ואחריות, שלא נראה שהן לוקחות על עצמן. טלגרם ופייסבוק (שבבעלותה גם ווטסאפ ואינסטגרם) יכולות וצריכות לנטר ולסמן יוזמות, פעולות ופרסומים מסיתים ואלימים. כמו באירועי הקפיטול בארה"ב, גם אצלנו נראה שהן נרדמו בשמירה, אם בכלל העמידו שומרים. הרשויות בישראל צריכות לדרוש מהם שיתוף פעולה מלא כדי להבין מה התפספס ומה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה.
התשובה של האזרחים שמתנגדים לאלימות צריכה להיות הפצה של תוכן ומסרים נגדיים. בימים האחרונים אנחנו עדים ליוזמות סולידריות, פיוס ותמיכה הדדית שהופכות ויראליות ומצליחות, אך הרבה פחות מהיוזמות האלימות והמסיתות. לא במקרה. מחקרים רבים כבר הראו כי רשתות חברתיות כמו פייסבוק ויוטיוב מתעדפות ומעודדות שיח מקטב ובועות הדהוד על פני שיח מגשר וסולידרי שחושף דעות שונות משלך.
האתגר הטכנולוגי-חברתי הוא גדול והפתרון עוד לא נמצא, בהנחה שהאינטרסים הכלכליים של הרשתות לא ישנו בצורה דרמטית את המצב אצלן. בסופו של דבר, כפי שלא ניתן להאשים את הרשתות בהסלמה ובסכסוך עצמו, כך גם אי אפשר לצפות שהן יספקו את הפתרון. הוא נמצא אצל קובעי המדיניות, מערכת החינוך ובכלי התקשורת. אלו שכבר מחפשים את הכותרת הבאה על "טרור הטיקטוק".