זה תמיד מגיע יום יומיים לפני. התחקיר מוכן, עבר סבב עריכה או שניים, והפנייה לתגובה משוגרת. ואז מתחיל מכבש הלחצים. פניות אישיות, טלפונים, מפגש, זעם, כעס - ובסוף גם איומים.

כשניגשנו לפרסם את התחקיר על התעמרות בעבודה באתר מאקו לפני כמה חודשים, נפגשנו עם מושאי התחקיר והאחראים על האתר. שטחנו בפניהם את הטענות והממצאים הרבים שעלו, והם מנגד הסבירו מה שהיה אפשר להסביר וניסו להקטין טענות אחרות. יום לאחר אותה פגישה, שהוגדרה כאוף רקורד משני הצדדים כדי לאפשר שיח פתוח וכן, הגיעו הטלפונים וההודעות המרמזות ממקורבים. במקרה הזה היה מדובר ממקורבים מוכרים יחסית, כאלו שנפגשים איתם יום יום במרחב התקשורתי המצומצם. לאחר מכן הגיע גם הטלפון המאיים עם האמירה ש"כל החיים אתה תתחרט על התחקיר הזה".

בסוף פרסמנו כמתוכנן. תחושות הקלה ורווחה בקרב יותר מעשרה נפגעים שהתחקיר השמיע את קולם, ובמקביל גל של פניות מעובדים בכלי תקשורת אחרים שרצו לספר על התעמרויות במערכותיהם. ובמקביל, לאט לאט, התחוור לנו שהדברים שרוככו או נותרו בחוץ מפאת היעדר הצלבה מספקת, היו נכונים ומוצדקים.

אבל זו רק דוגמה אחת. בשנתיים וקצת שאני עורך את "המקום הכי חם בגיהנום", וביתר שאת בשבע שנות קיומו, האיומים והלחצים שלפני פרסום תחקירים וכתבות רגישות הפכו לחלק מהשגרה. השאלה מה אתה עושה איתם. בכלי תקשורת אחרים, גדולים יותר, יש יותר שדרות ניהול והשפעה למשוך בהן חוטים ולהטות ולמנוע פרסום. בגוף תקשורת קטן ועצמאי של 6-7 אנשים, האפשרויות האלו מצומצמות, וכשהסיפור חזק וראוי, כך גם ראש החץ לפרסמו ממוקד וחד יותר.

הדוגמאות רבות מספור, אך ננסה למנות חלק מהן. המפורסמת ביניהן היא האיום שהפך  לתביעת השתקה המוכרת של אפי נווה נגד שפורר בגין הכתבות שפירסמה אודותיו ואודות לשכת עורכי הדין. תביעה שבסופו של דבר נמשכה על ידי הלשכה, לאחר שנוה הודח ממנה בעקבות פרשת מין תמורת מינויים. אבל היא לא היחידה. שפורר גם זכתה למטח איומים מרתיע, רב עוצמתי ובינלאומי - כשרצתה לפרסם את חגיגת השכר הכפול של ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל היוצא.

כשרצינו לפרסם את התחקיר של אביגיל ביטון על הפסיכיאטרית ד"ר טלי וישנה, שעלו כלפיה טענות על חוות דעת פרטיות שמעניקה לאבות מנכרים, קיבלנו איום בתביעה. כשבאנו לפרסם את התחקיר לפני חודש על מה קרה בקרב בג'נין ומעורבותו של גל הירש באירוע, איים עלינו האחרון, המוכר באיומי התביעות שלו נגד כלי תקשורת, באיום תביעה באמצעות עורכי דינו היקרים.

בכל המקרים הכתבות פורסמו כסדרן, עם שינויים מתבקשים בהתאם לתגובות ולייעוץ המשפטי שמסייע לנו. ברוב המקרים איומי התביעה הדרמטיים התפוגגו כלא היו לאחר פרסום הכתבה. כי ברוב המקרים המטרה של אותם מכתבים מנוסחים היטב מעורכי הדין ותגובות מאיימות היא להרתיע, להשתיק, להקטין, גם באמצעות איומים אישיים ("לא יודע מה המטרה שלך ומה יש לך נגדי") - הכל כדי להניא מפרסום.

ואולי חשוב יותר להזכיר את הסיפורים והתחקירים הרבים שמגיעים ל"מקום" בגלל שאותם איומים והרתעות כן מצליחים במקומות אחרים. עיתונאים בכירים יותר או פחות מעבירים אלינו סיפורים שאצלם, בכלי התקשורת הגדולים הממוסדים שיש להם גב, הם לא יוכלו לפרסם. כי לא נעים, כי חייבים משהו למישהו, כי לא רוצים את הכאב ראש.

ל"מקום הכי חם" יצא שם, שהפך לסלוגן האתר, של "עיתונות ללא פחד". אם הסיפור חשוב, מעניין, בדוק, מוצלב, עם תגובה ובדיקה לפי כל כללי העיתונות והאתיקה המחמירים - הוא יפורסם. שיקולים כמו טובות לחברים, התקבלות על ידי הברנז'ה או איומים משפטיים - הם הדברים האחרונים שיעניינו אותנו.

תומר מיכלזון הוא עורך "המקום הכי חם בגיהנום"

הלחצים, האיומים וההתמודדות של העיתונות העצמאית • פרויקט יום חופש העיתונות הבינלאומי 2021 של "העין השביעית" ושקוף"