פרס פוליצר לעיתונות נפתח, החל מהשנה, גם ל"ארגוני עיתונות מקוונת בלבד, העוסקים בעיקר בדיווח חדשותי ובכיסוי אקטואליה". ארגוני עיתונות אמריקאיים העונים להגדרה הזו יכלו להגיש מועמדות מטעמם (המועמד עצמו יכול להיות בן כל לאום) בכל אחת מ-14 הקטיגוריות של הפרס הגדול לעיתונות. ואכן, 65 מועמדויות הוצגו השנה על-ידי גורמים העומדים בקריטריונים הללו.
אחד המועמדים שהגיע לרשימה הסופית בקטיגוריית "קריקטורה מערכתית" הוא מאט וורקר, קריקטוריסט הבית של אתר החדשות הוושינגטוני "פוליטיקו". וורקר הוא קריקטוריסט קלאסי, שלמדיום שבו עבודותיו מתפרסמות אין לכאורה משמעות מעבר לעובדה ש"פוליטיקו" הוא ביסודו עיתון און-ליין (אם כי יש לו גם מהדורה מודפסת ומהדורות משודרות). גם הנימוקים להעלאת וורקר לגמר אינם מיוחדים לעולם המקוון: "על יכולתו לשלב אמנות ברעיונות, שתוצאתה קריקטורות חכמות, משכנעות יותר מאשר בוטות, תוך שימוש באנימציה לעתים, כדי להרחיב את טווח הביטוי".
האנימציה היא העניין, גם אם אופן הופעתה באתר בסיסית, סתמית ונטולת חדשנות. העובדה שוורקר נבדל מעט מעמיתיו, הקריקטוריסטים שעבודותיהם מודפסות בלבד, רק בזכות ניצול יכולת ההנעה שמאפשר העולם המקוון מעידה על הבעייתיות שבקטיגוריה "ארגוני עיתונות מקוונת".
צבי גיל ודני בלוך (המנוח) עמדו על הקושי בהרחבה הזאת של הפוליצר. הם מצטטים את דבריו של סיג גיסלר, ראש המינהל לפרסי פוליצר, שאמר בדצמבר 2008: "זו הרחבה מתבקשת של המטרה ההיסטורית של פרסי פוליצר. אנו ממשיכים לעקוב אחר השינויים במדיה ומנסים להתאים את עצמנו לשינויים האלה". גיל ובלוך ראו בכך בשורה חשובה לעיתונות המקוונת, אבל הדגישו שההרחבה, לצערם, כך משתמע מהדברים, עדיין אינה נוגעת לבלוגרים ולכותבים עצמאיים.
בדף הנתונים על אודות פוליצר 2009 מצוין כי תוכן מקוון היה כרבע מכלל החומר שהוגש, ומילא תפקיד בשבע מן הזכיות – בקטיגוריות שירות ציבורי, תחקיר עיתונאי, פריצה חדשותית, דיווח מקומי וארצי, כמו גם פריצה חדשותית בצילום, וצילום כתבות. רוב התוכן המקוון הוגש על-ידי אתרי העיתונות המודפסת.
עניין של זמן
אז מה עם פרס סוקולוב, נשאלת מדי שנה השאלה, לאחר שחתני הפרס כולם מתבררים ככותבים בגילדת העיתונות המודפסת והמשודרת, ובכיסם, בין הוויזה לרשיון הנהיגה, מונחת לוחית הקסם המכונה "תעודת עיתונאי", בחתימת מזכיר האגודה או פקיד בלשכת העיתונות הממשלתית. אז מתי יינתן פרס על עבודה עיתונאית לעיתונאי הפועל ברשת?
עניין של זמן, יש להניח. פרס סוקולוב מוגדר אמנם כפרס לעיתונות הכתובה, אבל גם לאחר שינויי התקנון משנת 2005, זהו פרס לעיתונות המודפסת ולארגוני העיתונות המודפסת. על-פי הגדרתו, "הפרס נועד לציין את הגילויים החיוניים שבעיתונות הישראלית הכתובה בעברית, הראויים לשמש מופת תקשורתי וציבורי". מטרתו הראשונה היא "לעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם העיתונאית והטביעו את חותמם על העיתונות הכתובה" (המטרה השנייה היא לציין הישגים בולטים בתחום התחקיר העיתונאי).
קצב ההסתגלות של פרס סוקולוב למציאות היה אטי מיום היווסדו. בראשיתו הוצע הפרס לעיתונאים מתחום העיתונות הכתובה בלבד (זאת, אף שעיתונות רדיופונית היתה מדיום דומיננטי כבר כשהפרס נוסד). התקשורת האלקטרונית – כלומר המשדרת – צורפה רק בשנת 1981, יותר מעשור לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הסדירים. בקצב הזה עשויות לחלוף שנים עד שהעיתונות המקוונת תזכה להציג מועמדות לפרס, וזמן רב עוד יותר עד שעיתונאים שאינם משתייכים לארגוני תקשורת יוכלו להגיש מועמדות לפרס, ואף לזכות בו.
שמרנות היא תכונה המאפיינת תקנוני פרסים. ועדת פרס שבוחנת מפעלות חיים עוסקת מעצם הגדרתה בבחינה שהיא מעבר למיידי. וככל שמתארכת רשימת הזוכים, שנה אחר שנה, כך נבנה למעשה אופיו של הפרס. ברור איך הפרופילים של שני הזוכים השנה בקטיגוריית "העיתונות הכתובה", יוסי מלמן וצבי בראל, תואמים את אלה של זוכי השנים הקודמות: ותק, ידע, ניסיון, התמדה, הישגים מצטברים. קשה לראות איך ייטמע באלה עיתונאי רשת, גם אם "הצטיין בעבודתו העיתונאית והטביע את חותמו על העיתונות הכתובה", כדרישת התקנון.
התשובה השטחית לכך היא כי עיתונות הרשת עדיין לא חוגגת בר-מצווה. תשובה מעמיקה יותר תצטרך לפתוח בדיון שיטבע הגדרות חדשות לשאלה מה זאת עיתונות רשת – ולדיון הבלתי נמנע בשאלה מהי עיתונות בכלל.
הערעור של אילן יצחייק
לפני כשנה עירער אילן יצחייק, מי שהיה המשנה לעורך הראשי של ynet, על אי-זכייתו בפרס סוקולוב לשנת 2008. יצחייק הגיש את עצמו כמועמד לפרס על פרויקט שיזם, ערך והפעיל, "היומן האופטימי של יורם פורת". היומן ליווה את פורת, חולה במחלה הניוונית ALS, משנת 2003 באתר, ולימים היה לספר.
בערעורו, שהופנה לראש העיר תל-אביב, המעניקה את הפרס, ציין יצחייק כי הסדרה "זכתה לתהודה רבה בארץ ובעולם, העניקה השראה לאלפי קוראים, סייעה לעשרות חולים ולבני משפחותיהם להתמודד עם המחלה". הוא גם ציין כי הספר שמתבסס על הסדרה הוא "הספר הראשון בישראל שמקורו כסדרת כתבות באינטרנט, וגם הספר הראשון והיחיד עד כה שמציג התרחשות אינטראקטיבית במבנה מורכב וייחודי, שממחיש את ההעצמה שלה זכתה העיתונות הכתובה עם כניסתה למדיום האינטרנטי".
"הסדרה הוגשה כמועמדת לפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה – בהעדר כל קטיגוריה אחרת המוקדשת לעיתונות המקוונת (כשם שיש קטיגוריה ייחודית לעיתונות המשודרת). בכל היבט שהוא – אתרי התוכן והחדשות באינטרנט נחשבים 'עיתונות כתובה' לכל דבר ועניין, ועומדים בכל קריטריון מחמיר של העיתונות הכתובה", ובדרישות שמעמיד תקנון הפרס לעיתונות הכתובה.
יצחייק טען כי מהחלטת חברי הוועדה עולה הרושם כאילו מועמדותה של הסדרה "נפסלה על הסף אך ורק בגין פרסומה באינטרנט, ולא בעיתונות 'המודפסת' המסורתית [...]. "יש בי רצון ותקווה, הוסיף, "ש[הערעור] ישמש בסיס להחלטה פורצת דרך של ראש העיר תל-אביב–יפו להביא לתיקון בתקנון הפרס העירוני, ולהנחות שבעתיד יתייחס הפרס בקטיגוריית העיתונות הכתובה גם לפעילות שמקורה באתרי החדשות והתוכן באינטרנט (העיתונות המקוונת)".
"בשנים האחרונות עברה העיתונות המקוונת שינויים מהותיים", כתב יצחייק, "וכבר אין לה צורך להצטדק בפני הציבור או הממסד על ערכה המקצועי העצום. מדובר בקטיגוריה עיתונאית רצינית, חשובה ופופולרית מאוד. באתרי התוכן באינטרנט נחשפו פרשיות רבות, האתרים הגדולים מפעילים מערכות גדולות, אמינות ומקצועיות, ובין כתבי האינטרנט נמנים כותבים ועיתונאים מן השורה הראשונה בישראל".
יצחייק פעל בערעורו כדי להניע לפעולה בכיוון שבו הלכו מחלקי הפוליצר. הוא ביקש להרחיב את המושג "העיתונות הכתובה" המופיע בתקנון הפרס כך שיכלול גם את עיתונות הרשת, ואותו עצמו. יש בגישה הזאת היגיון מעשי. המהדורה המודפסת והמהדורה האינטרנטית של עיתון הן שתי שלוחות מקבילות של העיתונות הכתובה, ועל כן ההפרדה הנובעת מן המדיום המוליך את התוכן היא שרירותית ומלאכותית.
ערעורו של יצחייק עשוי להראות כדרישה רפורמיסטית, אבל למעשה זוהי הרחבה של הגישה השמרנית, הגילדאית, אל תוך הרשת. אלא שכאן יש קושי מהותי: קו ההפרדה הקיים היום אינו בין הרשת ובין מה שאינו רשת, אלא בין ארגוני העיתונות המוסדיים הפועלים ברשת ובין היחידים והקבוצות הפועלים ברשת באופן עצמאי ומחפשים לעצמם כיווני התפתחות.
האתר "סקופ" עותר
מי שלא יסתפק בהגדרה "עיתונאי הוא מי שיש לו תעודת עיתונאי", לא יוכל שלא להיכנס לדיון המהותי בשאלה, "מיהו עיתונאי?".
לפני כשנתיים עתר אתר חדשות הגולשים "סקופ" לבג"ץ בדרישה לחייב את לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) להכיר בו כאמצעי תקשורת ולהעניק לכתביו תעודת עיתונאי. מעצם העתירה ברור כי האתר מכיר בסמכותה של הלשכה הממשלתית, והוא דורש להרחיב את הגדרותיה כך שתכלול אתרים מסוגו. האם יגיע הרגע שבו עיתונאי באתר חדשות גולשים יעתור לבג"ץ בדרישה לדון בפועלו בוועדת פרס סוקולוב?
ישנם שומרי החותם שטוענים כי הרשת אינה יכולה ליהנות מכל העולמות: גם להיות פטורה ממגבלות שונות שהעיתונות השמרנית מטילה על עצמה, וגם לדרוש לעצמה מעמד דומה. אני נוטה להצטרף לאלה, אם כי מהכיוון ההפוך, ולטעון כי עיתונות הרשת אינה צריכה להחזיק בכיס תעודה ולא לצפות לפרסים המיועדים לעיתונות השמרנית.
הדרישה של בלוגרים ואתרי חדשות ברשת למעמד רשמי, כמו הכמיהה לתעודת עיתונאי ולפרסי עיתונות, נוגדת, לכאורה, את תרבות הבלוגינג. אבל תרבות הבלוגינג היא תוצאה של נסיבות צמיחתה. ועדיין, לא מעט בלוגרים חולמים לקבל הצעת עבודה מהעולם השמרני, בסגנון "קח אותי, סוקולוב".
השאלה אם בלוגר העוסק בעיתונות הוא עיתונאי, היא ותיקה כימי הדיווחים של מאט דראג' על מוניקה לווינסקי – 11 שנה, אם לא יותר – ואין צורך להכריע בה תקנונית או משפטית דווקא עכשיו, כשהשינוי בתקשורת העיתונאית הוא כה דינמי.
בין אם הבלוגינג הוא שיצמיח את עיתונות החדשה, פשוט מפני שהקיבולת של הרשת היא אינסופית ומפני שיש בה עדיין רעב לחידושים, ובין אם העיתונות השמרנית תיאלץ להשתנות כדי לשרוד, ותפנים לתוכה ערכים של עיתונות הרשת – ברור שהמושג "עיתונאי" לא יוכל להישאר עוד זמן רב בהגדרתו המצומצמת, המקובלת היום.
כל אחד, ואף אחד
לשם הגדרה חדשה של המושג "עיתונאי" יהיה הכרח להתנתק לא רק מן השאלה באיזה מדיום התוצר העיתונאי מופץ, אלא גם מכל הגדרה ארגונית, כזו המאפשרת הנפקת תעודות והגשת מועמדויות לפרסים.
"עיתונאי", כבר היום, הוא כל אחד, ואף אחד. עיתונאי אינו אדם ואף לא מקצוע. עיתונאי הוא מעמד, רגעי או מתמשך. כל אדם יכול להימצא ב"מעמד עיתונאי" לצורך מסוים או כמקצוע לחיים. תלמיד כיתה א' המראיין את המנהלת לאתר בית-הספר או בעל טור עטור פרסים המראיין את ראש המדינה – שניהם נמצאים במהלך הראיון במעמד עיתונאי זהה.
"המעמד העיתונאי" הוא מצב שבו אדם אוסף מידע בעל ערך עיתונאי ומעבדו מתוך כוונה מוצהרת לפרסמו ברבים. המעמד העיתונאי אינו תלוי בגודל הארגון ולא בהיקף התפוצה (או בנפח תנועת הגולשים). הוא יכול להיווצר לצרכים מסחריים או חברתיים; עם או בלי תעודה בכיס.
ככל שתתפתח חברת המידע, יהיו האנשים שעוסקים בהפצת מידע ועיבודו מגוונים יותר. לא צריך לצפות מן העיתונות המוסדית שתרחיב את עצמה עד שתכיל את הקצוות הרחוקים של המעמד העיתונאי, אבל יש טעם במאמץ לדחוף את קו הגבול של העיתונות רחוק ככל שניתן.
התקווה היא שיצמחו עיתונאי רשת וארגוני עיתונות רשת עצמאיים שיפתחו סדרי יום חדשים וצורות עיתונאיות חדשות - בינתיים, בלי תעודה ובלי פרסים. סתם, מפני שאפשר, ובעיקר כי יש מה לומר. ואם אפשר יהיה לעשות מזה כסף, למה לא?