שני טורים כתבה ביומיים האחרונים הפרשנית הבכירה של "דה מרקר", מירב ארלוזורוב, על הסכסוך בין השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל לבין שר האנרגיה ד"ר יובל שטייניץ. ודוק: על הסכסוך, ולא באמת על מה שעומד על הפרק.
ועל הפרק עומדת סוגיה מורכבת, ואפילו הרת גורל, בעלת השלכות ישירות ויומיומיות על כל אזרח ואזרח בישראל: התוכנית הלאומית לכלכלה דלת פחמן לשנת 2050. אולם ארלוזורוב, בשני טורים, יום אחר יום, חוץ מלמחזר רפש פוליטי ולמחזר הצהרות ונתונים שנלעסו בחודשים האחרונים, בלי לבדוק אותם או לאתגר אותם, לא מוסיפה שום תובנה לוויכוח המתוקשר ומוכיחה שאחרי הכל, לא תמיד מיחזור הוא הפתרון.
ארלוזורוב מגנה בצדק את בולמוס התקשורת של גמליאל, תוך שהיא מהדהדת את הטענה של שטייניץ שכל מה שהשרה גמליאל רוצה זה עוד כותרת. אבל מה הם הטורים שלה אם לא שי של כותרת ועוד כותרת לשר שטייניץ, אותו היא מציגה כסוג של פעיל סביבה ואחד שלא מבין מה גמליאל רוצה ממנו. נו באמת.
כבר מכותרת הטור הראשון - "סביבה ממשלתית מזוהמת: שטייניץ רצה לקבל צל"ש, גמליאל נתנה לו טר"ש" - ניתן להבין באיזה צד של הויכוח ארלוזורוב מצדדת, זה של שר האנרגיה כמובן. ולא שאני מבקש לצדד פה בצד השני, השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל. יש לי הרבה ביקורת על מהלכיה, ואני מסכים לחלוטין עם לא מעט מהקביעות של ארלוזורוב לגביה, ובעיקר בנוגע לתאוות התקשורת של השרה.
אני גם חושב שיש הרבה חורים בתוכנית לכלכלה דלת פחמן שהשרה שלפה ברגע האחרון, למשל שאין ממש תוכנית בתוכנית. רק יעדים להפחתה.
כותרת הטור הראשון של ארלזורוב ב"דה מרקר" (צילום מסך)
אבל אם ארלוזורוב היתה עושה את מלאכתה נאמנה, היא היתה טורחת להתייחס קצת יותר בביקורתיות גם למספרים ולסיסמאות של שטייניץ ומשרד האנרגיה. במקום זה ארלוזורוב מדקלמת בלי בעיה את דף המסרים של שטייניץ, מביאה את הסיסמאות שלו כאמת מוחלטת ולא שואלת כלום לגבי התוכניות שמשרד האנרגיה מקדם.
בכלל, אם אני חייב לבחור צד, אז אני בוחר בצד של הציבור, ובמקרה הזה גם השר שטייניץ וגם השרה גמליאל לא מקבלים צל"ש. יתרה מכך, במקרה הזה ארלוזורוב מקבלת טר"ש.
מעבר לטלנובלה שארלוזורוב פורשת, ומערבבת בה את אסון הזפת, שגם המשרד שבראשו עומדת גמליאל וגם המשרד של שטייניץ היו אחראים לו, היא מביאה הרבה נתונים, שמטרתם אחת, להציג את ההצלחה של משרד האנרגיה ולהדהד את הכישלון של המשרד להגנת הסביבה. אבל לא רק שמרוב עצים לא רואים את היער, ולא רק שארלוזורוב אפילו לא מטילה בנתונים ספק, היא למעשה לא מביאה את הנתונים החשובים באמת במקרה זה, נתוני פליטות גזי החממה דה-פקטו, כי הרי על כך הוויכוח וזה הנושא שבמרכז התוכנית לכלכלה דלת פחמן והסכמי פריז וגלזגו, אליהם ארלוזורוב מכוונת.
מסחררת או מפגרת
כבר בכותרת הטור השני - "באנרגיה מתחדשת, ישראל היא מדינה מפגרת - והיא גם תישאר כזו" - מתגלה המבנה הרעוע שמעמידה ארלוזורוב. הרי בטור הראשון כתבה ארלוזורוב ש"חל גידול מסחרר בשימוש באנרגיות מתחדשות — מ–2% אנרגיות מתחדשות בחשמל ב–2014 ל–10% ב–2021", ציינה שיעד האנרגיות המתחדשות של משרד האנרגיה הוא "הישג חריג" ושישראל היא "שנייה בעולם אחרי הונדורס" באנרגיה סולארית.
מה קרה? האם אחרי הטור הראשון המחמיא לשטייניץ, ארלוזורוב החליטה גם לבדוק את הגרסה שלו? לא, היא פשוט מסירה ממנו אחריות. "ישראל לא תוכל להגיע לכלכלה מחושמלת דלת-פחמן כל זמן שהתחבורה כאן תמשיך לנסוע על דלק. בינתיים, אנחנו לא בכיוון", היא כותבת בטור השני. כלומר, הבעיה היא לא במשרד האנרגיה, אבל האם הדלקים לתחבורה הם לא חלק מתחום האחריות של המשרד? האם לא היה זה משרד האנרגיה שהצהיר במסמך של יעדי משק האנרגיה לשנת 2030 על מעבר להנעה חלופית עם חשמל וגז טבעי, וקבע כי "יעדי משק האנרגיה לשנת 2030 הינם כי 100% מהרכבים הפרטים החדשים שימכרו בישראל יהיו חשמליים"?
ארלוזורוב גם לא מספרת לקוראים שמשרד האנרגיה שבראשו עומד שטייניץ לא עמד ביעדי האנרגיות המתחדשות ל-2020, וזאת למרות שמדובר ביעד נמוך עבור מדינה שטופת שמש ומובילה בתחום הטכנולוגיה הסולארית כמו ישראל. אולי ארלוזורוב החמיצה את הדו"ח שמבקר המדינה פירסם בעניין.
כותרת הטור השני של ארלזורוב ב"דה מרקר" (צילום מסך)
ארלוזורוב גם שכחה לכתוב שהיעד החדש שהציב משרד האנרגיה, 30% אנרגיה מתחדשת לייצור חשמל לשנת 2030, יעד שלווה בפסטיבל תקשורתי ועוגן בהחלטת ממשלה, לא כלל יעדי ביניים או סנקציות. כלומר, בדיוק הפגמים המהותיים שהיא מצביעה עליהם, בצדק, בנוגע להצעת ההחלטה של גמליאל והמשרד להגנת הסביבה.
והאם לא ראוי לשאול מדוע דווקא 30%, האם לא צריך ואפילו אפשר להציג יעד שאפתני יותר? והאם לא ראוי לשאול ולהציג גם עמדות לגבי הגז הטבעי, הגביע הקדוש של שטייניץ, ולא לקבל כתורה מסיני את גרסתו כאילו זהו הפתרון היחיד?
ובעיקר, ארלוזורוב מחמיצה גם בנקודת המפתח שבלב מסע הליטופים שלה לשר האנרגיה: הטענה כי מדיניות הגז האגרסיווית שנתניהו ושטייניץ הובילו הביאה להפחתת פליטות גזי החממה. ארלוזורוב היתה חייבת להזכיר שההצהרות של שטייניץ ומשרד המדען הראשי שלו לפיהן המעבר מפחם לגז טבעי הפחית את פליטות גזי החממה, הן לכל הפחות מוטלות בספק.
מחקרים ונתונים בשטח מהעולם מצביעים על הבדל חשוב בין הפחם לגז: שריפת גז טבעי אכן פולטת פחות גזי חממה משריפת פחם, אולם בניגוד לפחם, הגז הטבעי עצמו הוא גז חממה, אגרסיווי עשרות מונים מגזי החממה הנפלטים בעת השריפה. ומכיוון שבדרך מבטן האדמה לתחנת הכוח "בורח" גז ("פליטות לא מוקדיות בשרשרת ההפקה והאספקה"), פליטות גזי החממה בשימוש בגז טבעי יכולות להיות דומות ואפילו גדולות משימוש בפחם.
וכן, לרשימת הדברים שארלוזורוב לא מזכירה אפשר להוסיף גם את ההתפתחות המתמדת בתחום הסוללות ואגירת האנרגיה בישראל, שמעמידה סימן שאלה מעל התזה המרכזית שלה בדבר עתיד האנרגיות המתחדשות אצלנו.
מה עוד לא כותבת ארלוזורוב? הפרשנית הבכירה לא טורחת לספר לנו מה היא מציעה. כך שמלבד להוסיף עוד גז למדורה, הנדל"ן העיתונאי הנרחב שארלוזורוב הפקיעה לא הוסיף דבר לשיח.