כאילו כלום

דמותו של ניצב שמעון לביא, מפקד המחוז הצפוני במשטרת ישראל, נמתחת לאורך כל שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": מזקנו המעוצב, דרך האקדח עם הקת המשופצרת ומכנסי המדים המגוהצים ועד נעלי ההרים השחורות. מבטו נחוש, מאחוריו כפר ערבי אופייני, ומלפניו ציטוט שנדפס באותיות לבנות, בפונט מודגש: "אני אומר לשוטרים שלי: מי שמעז לפגוע בכם, אתם רשאים להרוג אותו".

וזהו. כאילו כלום.

העורך הנצחי של "המוסף לשבת", אביב הברון, לא ראה בעייתיות מיוחדת בציטוט הזה. גם לא עורך העיתון, נטע ליבנה. להפך. ב"ידיעות אחרונות" מצמידים לציטוט שבכותרת את הקלישאה העיתונאית "ניצב שמעון לביא משחרר נצרה". כאילו ההצהרה הקרימינלית של השוטר הבכיר אינה בפועל, באופן מבהיל, שחרור נצרה לכל דבר ועניין.

לביא אינו פליטת ריאליטי, זמרת פופ או דוגמן הלבשה תחתונה, מושאי ראיון שהמכונה של "ידיעות אחרונות" רגילה לעכל כמו דונאטס בסדרת שוטרים אמריקאית, אלא שוטר אמיתי, מפקד בכיר שלפקודתו נשמעים מאות נושאי נשק היכולים להפעיל כוח קטלני. מי שכשאומרים להם "אתם רשאים להרוג" יכולים באמת ללכת ולהרוג. לא בכאילו, לא כדימוי, לא כ"כותרת".

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (פרט)

שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" (פרט)

אבל ההצהרה של מפקד בכיר במשטרה שלפיה הוא מורה לאנשיו לרצוח אזרחים אם הללו מנסים לפגוע בהם מפלחת את התודעה של עיתונאי "ידיעות אחרונות" בלי שתיעצר בשום חומר מוצק שיתייחס אליה כאל יותר מחומר מילוי לשער. לא סתם חומר מילוי, כזה שאפשר גם למחזר. מחר, או אולי בשבוע הבא, כשבעיתון ידווחו על עוד ערבי או אתיופי שקיבל כדור בראש באיזו תקרית, יוכלו לשלוף בעיתון את השער שפרסמו היום, ולצקצק.

"החיים של האזרח הערבי במדינה שווים פחות מהחיים של אזרח יהודי", אומר ח"כ סמי אבו-שחאדה לנחום ברנע. "אני אוכיח לך: מאז 2001 נרצחו בישראל יותר מ-1,000 ערבים; יותר מ-60 ערבים נהרגו מירי שוטרים. זה נורא, בכל זאת, אף אחד בצמרת המשטרה לא שילם בתפקידו". הדברים נדפסים בעמוד 3 של "המוסף לשבת". אבל אולי העורכים לא קוראים את הטור של ברנע.

קורונה סבבה

שישה שבועות וחצי לפני הבחירות, הכותרות הפוליטיות מגיעות למקום השני או השלישי בשערי העיתונים, שמלבד "הארץ" מקדישים את כותרותיהם הראשיות למגפת הקורונה. כרגיל, ההבדל הבולט במסגור הוא בין "ישראל היום" לכל השאר.

"בשבוע האחרון השתלט גוון ברור של דכדוך על שיח הקורונה בישראל", כותב עמוס הראל ב"הארץ". ובכן, לא ב"ישראל היום". העיתון שעיתונאיו לעולם לא יחמיצו פנים אל מול המציאות הישראלית. אלא אם כן יקבלו הוראה ישירה כמובן.

הקורונה, כפי שהתברר, היא נגיף מסוכן במיוחד עבור מנהיגים פופוליסטיים. אלו שהקריירה הפוליטית שלהם נשענת על יכולות מזהירות בתחום התעמולה, המצטיינים בניהול מציאות וירטואלית נצחית של קמפיין, נתקלים בקורונה כמו ארנב תועה שניסה לחצות כביש מהיר ונתקל בקיר לבנים. הקורונה קורעת את המסכה המאגית מעל פניהם ומפנה זרקור לעובדה שחיינו מתנהלים באמצעות מערכת מורכבת של מוסדות ויחידים, ולא בזכות כריזמה של מנהיג בודד. היא מבליטה שיותר מכריזמה ונכונות לשקר ולהסית, חשוב שלמנהיג יהיו יכולות ניהול, שיפגין אחריות ציבורית ושיצליח לרכוש גם את אמונם של מי שלא הצביעו עבורו.

לכן, סיקור מגפת הקורונה הוא אתגר מורכב עבור "ישראל היום", שכמו אשה מוכה ממשיך לשמור אמונים לדף המסרים של בנימין "תיק 2000" נתניהו. העיתון לא יכול להסתיר את המגפה, לפחות כל עוד לא הצליח לחסל כליל את כל העיתונים האחרים, אבל גם להצניע אותה זה לא פתרון הולם, מאחר שלעתים נתניהו מעוניין דווקא בהעלאתה לתודעה, אם מסיבות פוליטיות (הקמת ממשלת אחדות), אם מסיבות פוליטיות (אכיפת סגרים) ואם מסיבות פוליטיות (האצת מבצע החיסונים).

היום למשל, למרות שמספרים גבוהים ועגולים הם לעורכי טבלואידים מה שעורכי טבלואידים שטבעו באמזונס הם עבור דגי פירניה, המספר "5,000", מספר המתים במגפה בישראל עד כה, מופיע ככותרת ראשית בשער "מעריב" ("5,000 קורבנות"), ככותרת מתחת לראשית בשער "ידיעות אחרונות" ("5,000 מתים"), וכהערת שוליים בפונט דקיק בשער "ישראל היום", במשפט "ישראל נוגעת ברף 5,000 המתים מקורונה".

כידוע, ישראל כבר עברה את הרף אתמול. "הטרגדיה שלא עוצרת", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", "בזמן שבהנהגה רבים על היציאה מהסגר, ישראל חצתה רף עצוב במיוחד במספר המתים. הדרך לניצחון על המגפה עוד ארוכה". "למרות התחלואה הגבוהה: ישראל מתחילה לצאת מן הסגר", נכתב על שער "ישראל היום", "עימותים וצעקות בישיבת הממשלה המכרעת: ויכוח על מועד תחילת ההקלות והיקפן. מנכ"ל משרד הבריאות: אם נצליח לחסן עוד, נוריד את התחלואה הקשה". המידע דומה, המסר שונה.

גם בעמודים הפנימיים, אותו מידע פחות או יותר נמסר בכל העיתונים, אבל המוזיקה והדגשים שונים. כך למשל תוצאות בדיקה שערכה קופת חולים מכבי משובצות ב"ידיעות אחרונות" בעומק ידיעת סל כללית על החיסונים, תחת הכותרת "עניין של חיים ומוות". ב"ישראל היום", לעומת זאת, אותו מידע נשלף וזוכה לידיעה משל עצמו תחת הכותרת "נתונים חיוביים: רק 0.06% מהמחוסנים נדבקו בקורונה כעבור שבוע". ב"מעריב" כותרת ידיעת הסל על חדשות הקורונה היא "מחיר המחדל", ואילו ב"ישראל היום" היא "מחפשים מוצא".

ההבדלים בולטים גם בדיווח החדשותי על ישיבת הממשלה שבה דנו על הארכת הסגר, מוקש רציני עבור עיתון כמו "ישראל היום", שכן הישיבה המחישה את הבלגן המאפיין את ההתנהלות הממשלתית, את חוסר ההסכמה הקיצוני בין חבריה ובאופן כללי הסגירה את העובדה שנתניהו אינו שמש העמים. שלושת העיתונים מקדישים לכך ידיעות פח המורכבת בעיקר מציטוטים נטולי הקשר או הסבר, אך זו של "ישראל היום" היא הקצרה והדלה ביותר במידה ניכרת, למרות שחתומים עליה שלושה כתבים מול כתב אחד בעיתונים המתחרים.

אפשר כמובן להזכיר ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הם עיתונים צעקניים ורודפי סנסציה (מה שנכון), שנוטים להבליט את השלילי ולעורר פאניקה (שוב, נכון) ומטים דרך קבע את הסיקור שלהם לפי האינטרסים הפוליטיים של בעליהם (נותר במדינה מישהו שיתווכח עם עובדת החיים הזו?), אבל יהיה קשה לייחס את השינוי בסיקור המגפה לכל התכונות המרנינות הללו, ולא רק משום ש"ישראל היום" ניחן באותן תכונות בדיוק, אלא בשל הדבר המעצבן הזה, שעורכי שלושת העיתונים הללו ודאי היו שמחים להיפטר ממנו: המציאות.

ומה לעשות שבמציאות נתניהו מפגין לאורך משבר הקורונה ציניות חסרת מעצורים והעדפה מסמרת שיער של שיקולים פוליטיים על פני האינטרס הציבורי (ניצול המגפה לפירוק החזית נגדו והקמת ממשלת האחדות, הפקעת זמן אוויר ואווירת החרדה הציבורית לתעמולה פוליטית, סירובו לטיפול דיפרנציאלי במוקדי תחלואה, מענקים פופוליסטיים וכמובן מניעת העברת תקציב מדינה).

למעשה, ניתן לטעון שזהו האלמנט העקבי היחיד בהתמודדות הממשלתית עם המגפה, ושבניגוד להתנהלות הכושלת הכללית, מלבד מבצע החיסונים, הבאה לידי ביטוי בכאוס התמידי שאופף את מדיניות הממשלה (רגע, אז יש לימודים ביום ראשון?), הציניות הזו אינה גזירת גורל נסלחת, פועל יוצא של התמודדות של אנשים בשר ודם עם מגפה עולמית. ולכן, אם סיקור עיתונאי הוא שיקוף נאמן וכן של המציאות, הרי שזה של "ישראל היום" מקבל את הציון הנמוך ביותר גם בסיקור הקורונה, למרות התחרות הבאמת עלובה.

עוד קורונה

ידיעת הקורונה המעניינת ביותר מופיעה בהבלטה ב"ידיעות אחרונות", בכותרת הראשית ("התקווה הישראלית לתרופה"), שמפנה לכתבת השער של מוסף "7 ימים": שרית רוזנבלום שוחחה עם רופאים בבתי-החולים איכילוב והדסה המחפשים אחרי תרופה לקורונה.

את הידיעה הבהירה והמקיפה ביותר ניתן למצוא גם היום ב"הארץ". "ערב ההקלות בסגר, מבצע החיסון רחוק מלעמוד ביעדים – ולא רק בגלל הקצב", נכתב על שער העיתון בכותרת של ידיעה מאת עמוס הראל, בכיר דווחי הקורונה בעיתונים. "כל המודלים שהוצגו לממשלה בסוף דצמבר חזו ירידה תלולה במספר החולים הקשים כבר מאמצע ינואר ואילך, כתוצאה של מבצע החיסונים. כל המודלים התבדו", הוא כותב. הסיבות, ככל הנראה, הן "הדומיננטיות של הווריאנט הבריטי החדש והמדבק והנכונות הפוחתת של הציבור בארץ להישמע להנחיות הסגר".

"בצד החיובי של המשוואה, הולכת ונבנית החסינות של האוכלוסייה המבוגרת", כותב הראל, "אלא שעכשיו מתחיל הקושי האמיתי: לשכנע את מי שלא ממהרים להתחסן. מתנגדי חיסונים, המפיצים פייק ניוז על סיכונים מדומים של החיסון, תורמים לרתיעה. אבל קיימת בעיה גם בגישה הקפוצה של משרד הבריאות. מרוב שבכיריו מסבירים לציבור עד כמה ההתחסנות לא תקנה לו הטבות כלשהן, פוחתת הנכונות של ישראלים צעירים לבוא להתחסן".

הראל מתייחס גם להשפעות הפוליטיות של התפתחות מבצע החיסונים: "כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, דיבר לפני חודש על כוונתו לפתוח את המשק במרץ ולאפשר לחגוג את ליל הסדר בחיק המשפחה המורחבת, הוא הסתמך על החיסונים. אבל הווריאנט הבריטי טרף את הקלפים ונתניהו יודע שלא יוכל לחגוג חזרה לשגרה לפני הבחירות ב-23 במרץ. [...] אם לקראת סוף מרץ המשבר עדיין יהיה בשיאו, ייתכן שהמקסימום שנתניהו יוכל לחתור אליו הוא עוד תיקו, בתקווה להמשיך בסבבי התשה ולהוסיף לשלוט באמצעות ממשלת מעבר כמעט נצחית".

ביביתון

למרות כל האמור לעיל על מסירותו הנרפית של "ישראל היום", כלומר של משפחת אדלסון והעורך בועז ביסמוט, לפוליטיקאי בנימין נתניהו, אדלסונולוגים משועממים יצביעו ודאי על נוכחות יוצאת דופן בשער העיתון לאחד משני היריבים הפוליטיים הגדולים ביותר של נתניהו – נפתלי בנט. דמותו מופיעה לצד אלו של מנסור עבאס וחגית משה על שער העיתון, תחת הכותרת "הדרמה בימין: הבית-היהודי עם בנט". במעלה השער מופיעה הפניה לראיון שערך דויד פרץ עם ראש עיריית שדרות אלון דוידי, שהצטרף גם הוא לימינה, עם ציטוט שאינו משתמע לשני פנים: "בנט הוא היחיד שנותן תקווה".

בתקופה שקדמה לניסיון לחוקק את "חוק 'ישראל היום'" ב-2014, ההתלכדות הלא-טהורה האחרונה של המאפיה של מוזס לחיסול המאפיה של נתניהו, ידע בנט להצביע על כך ש"ישראל היום" אינו עיתון ימין אידיאולוגי אלא "פראבדה, עיתון של איש אחד", כלשונו, מפעל תקשורתי שרתום לחיסול יריבים פוליטיים בלי קשר להשתייכות האידיאולוגית או אפילו המפלגתית שלהם.

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שר החינוך נפתלי בנט בטקס לרגל פתיחת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, עם הספונסרים שלדון ומרים אדלסון והנשיא ראובן ריבלין. 19.8.2018 (צילום: בן דורי)

שר החינוך נפתלי בנט בטקס לרגל פתיחת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל, עם הספונסרים שלדון ומרים אדלסון והנשיא ראובן ריבלין. 19.8.2018 (צילום: בן דורי)

מאז זרמו מים עכורים רבים בירקון, לא הרחק ממעון הפאר הישראלי של האדלסונים בשכונת בבלי בתל-אביב. נחשף התיעוב ההדדי בין הזוג נתניהו והזוג אדלסון על רקע ההתנהלות המטורפת של הראשונים (כך למשל אדלסון תיאר בעדותו כיצד בארוחת ערב משותפת שרה נתניהו האשימה את מרים אדלסון כי היא מנהלת רומן עם עורך "ישראל היום" עמוס רגב, האשמה מעליבה בכל-כך הרבה רבדים), ונחשפה דעתו האמיתית של נתניהו על המתנה בשווי מיליארד שקל שהעניקו לו האדלסונים: עיתון "דל", כהגדרתו, וכזה ששווה לצמצם את תפוצתו תמורת רתימת הסיקור ב"ידיעות אחרונות" לטובתו ("תיק 2000").

פרשנים פוליטיים, כנראה האנשים הנמהרים ביקום לצד חובבי צניחה חופשית ומצביעי כחול-לבן, מיהרו לנחש ולקבוע כי האדלסונים בחרו בבנט כצעצוע הפוליטי החדש שלהם, ואכן לאורך השנים האחרונות התמתן היחס של העיתון ליריביו הפוליטיים של נתניהו, מימין ומשמאל, ופעם פעמיים בשנה ניתן לקרוא בו גם ביקורת מפורשת על נתניהו. אך הקו בכללותו נותר נאמן לדף המסרים. בנקודות הקריטיות, "ישראל היום" מתיישר תמיד עם בלפור והעורך שהחליף את רגב, בועז ביסמוט, התגלה כאסקופה נדרסת לא פחות, אם כי קולנית הרבה יותר.

הדוגמה של חגית משה

הידיעה על תמיכת הבית-היהודי בימינה, שזוכה לאזכור מכובד על שער "ישראל היום", מוזכרת בכותרת המשנה לראשית של "הארץ" וגם על שער "ידיעות אחרונות": "התרגיל של בנט: למרות מאמצי נתניהו לאיחוד בימין, הבית-היהודי פרשה ותתמוך בימינה".

מה שלא מזכירים ב"ידיעות אחרונות" או ב"ישראל היום" הוא שלפני כמה שבועות כתבו בביטחון גמור את ההפך הגמור. שווה לחזור לאייטמים ההם, משום שהם ממחישים באופן המזוקק ביותר מדוע הפרשנות הפוליטית בעיתונים היא שום כלום בצורה הטהורה ביותר המוכרת בטבע (האנושי).

"התוכנית של נתניהו לנטרול בנט", זעקה הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" ב-15 לינואר: "אחרי המגזר הערבי והשולמנים, רה"מ בוחש גם בבית-היהודי. נתניהו פועל למנות את סגנית ראש העיר ירושלים, חגית משה, ליו"ר המפלגה – כדי שלא תשתף פעולה עם בנט".

ב"ידיעות אחרונות" זיכו את הסקופ בידיעה בעמוד הפותח, בחתימת שלושת הכתבים המסקרים את הזירה הפוליטית, עמיחי אתאלי, יובל קרני ואיתמר אייכנר. השלושה הסתמכו על "גורם המעורה בפרטים", שלפיו משה היא המועמדת של נתניהו. מי שלא הבין, או לא טרח לקרוא את הידיעה, היה יכול להסתפק בכיתוב התמונה של משה: "המועמדת של נתניהו". "נתניהו מזהה את משה כיו"ר מפלגה שתסור למרותו, וכמי שלא תשתף פעולה לאורך זמן עם יו"ר ימינה נפתלי בנט", כתבו העיתונאים של "ידיעות אחרונות".

כבר בזמן אמת הסקופ של "ידיעות אחרונות" הסריח מעובש, משום שהוא פורסם שבוע לפני כן ב"ישראל היום" על-ידי בוחש כלום אחר, מתי טוכפלד. "בעידוד רה"מ: חגית משה, סגנית ראש עיריית ירושלים, תתמודד על ראשית הבית-היהודי", היתה הכותרת. "משה נעתרה להפצרותיו של ראש הממשלה, ושלשום הודיעה כי תתמודד מול [ניר] אורבך. במידה שתנצח גוברת ההערכה כי המהלך הראשון שתוביל יהיה לחבור לסמוטריץ', לריצה נפרדת איתו, או כמכפיל כוח במשא-ומתן לחיבור עם ימינה", כתב טוכפלד (שבועיים אחר-כך יחזור על הדברים כתב אחר של העיתון, יהודה שלזינגר, בראיון עם משה).

התובנה הזו הצליחה להגיע גם לידיעה של ג'וש בריינר ב"הארץ", שצירף אליה את ההכחשה של משה, שהתבררה כמדויקת ("נתניהו דיבר איתי כמה פעמים מתוקף תפקידי כסגנית ראש עיר. יכול להגיד לך את זה כל סגן ראש עיר, זה קורה. אבל זה לא הסיפור. אני לא יודעת כמה זה חשוב לו וכמה הוא מעורב"). לכותרת של דפנה ליאל בחדשות 12 ("הישג לנתניהו: חגית משה נבחרה לראשות הבית-היהודי"), וגם דני זקן הזכיר אותה פעמיים ב"גלובס".

הפתטי מכולם הוא עמית סגל, שטורו ב"ידיעות אחרונות" ירד לדפוס לפני שנודע על תמיכת משה בימינה, והיום הוא מתפרסם כשכתוב בו, כעובדה מוגמרת, פעמיים, שמשה חברה דווקא לסמוטריץ'. גם טוכפלד לא נותן למציאות לבלבל אותו וכותב היום בטורו ב"ישראל היום" (גם הוא יורד מוקדם לדפוס) שמשה היתה "אשת הקשר היחידה" של נתניהו בציונות הדתית, וכי תוכניתו שתזנח את ימינה ותחבור לבצלאל סמוטריץ' היא בגדר "הצלחה".

נכון, בסוף קרה בדיוק ההפך, אבל מי זוכר? ומה זה משנה? הרי אם פרשן מירוצי סוסים יספק הערכה מלומדת בקשר לסיכוייו הטובים של אחד הסוסים, והלה, מעשה שטן, יתפגר באמצע המסלול, אף אחד לא יחשוב לבוא אליו בטענות. זה רק ספורט חביבי, ספורט הניחושים, ואנחנו כאן רק בשביל המשחק, הריגוש, השכחה והמפלט משגרת החיים, הצרות והקורונה. הטרגדיה היא, כמובן, שבמקרה הזה הסוסים האלה יצטרכו בסוף המירוץ לנהל עבורנו את שגרת החיים, הצרות והקורונה. סוסים שעם ישראל יהיה צריך לבחור על סמך פרשנות של פרשני מירוצים.

הוגן ומאוזן

עורך-דינו של נתניהו, בעז בן-צור, פנה לארנון מילצ'ן, עד תביעה ומי שהיה בעבר לקוח שלו, והציע לו לשוחח עם ראש הממשלה – הנאשם בפלילים בין היתר בכך שקיבל מתנות בשווי מאות אלפי שקלים ממילצ'ן. מילצ'ן, ועוזרתו האישית הדס קליין, פנו לפרקליטות וסיפרו כי עורך-הדין של הנאשם פנה אליהם. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הוציא מכתב לבן-צור ובו הזהיר אותו כי לעורך-דין של נאשם אסור על-פי החוק לפנות לעדי תביעה. הכותרת ב"ישראל היום": "סנגורו של נתניהו במכתב לתובעת: 'אתם מנסים להפחיד אותי'".

תרבות

מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (אחד משני מוספי התרבות היחידים בעיתונות המודפסת המרכזית. מדהים, לא?) עולה על תופעה מעניינת: צריכת אירועי תרבות בזמן הקורונה הפכה לנחלתם של העשירים, שיכולים להרשות לעצמם להזמין הופעות אליהם הביתה.

במוסף (עורך: רביב גולן) לא ממסגרים כך בדיוק את התופעה, ומתמקדים יותר בזווית הצרה של נסיונות הפרנסה של היוצרים, אך רז שכניק מתייחס לכך בפתיח לכתבה: "15 אלף שקל, מחיר די סטנדרטי, יהיה גבוה מאוד לרוב שכבות האוכלוסייה ויתייג את המיזם לכזה המופנה לעשירים בלבד. עם זאת, קשה מאוד לבוא לאמנים בטענות על שיתוק אגרסיבי, ארוך ובמידה מסוימת אפילו שרירותי ולא הוגן של עולם התרבות. זה פשוט המצב".

"זה פשוט המצב" הוא אחד המשפטים האומללים ביותר שעיתונאי יכול לכתוב, ואכן, הכתבה עצמה, אם אפשר לקרוא לה כך, היא פשוט שני דפים של מחירונים (המערכת נותנת קרדיט לליאור אוחנה וגילית קוזבה על איסוף הנתונים) של כמה זמרים ולהקות, סטנדאפיסטים, די-ג'ייז ובאופן ביזארי שממחיש היטב את האופן שבו מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות" תופס את מושאי הסיקור שלו, גם של חמישה טבחים.

הרגלים ישנים

במוסף "עסקים" של "מעריב" טורח אלי ציפורי להזכיר לנו שהמיתוג שלו כ"ביביסט" הוא בסך הכל מסך עשן לשליחותו העיתונאית המקורית: מלחמה בציבור לטובת הכסף הגדול, בדרך כלל תוך זריית דיסאינפורמציה והסבת מבוכה לעצמו. הפעם ציפורי יוצא להגנת הבנקים הגדולים, וספציפית בנק הפועלים, המנסה להשמיד את האפשרות לתחרות בשוק האשראי בעקבות החלטות ועדת שטרום (שציפורי מירר את חייו ב"גלובס" עוד כשדרור שטרום היה רגולטור שניסה לטפל בעסקיו של המו"ל אליעזר פישמן).

ציפורי מסביר שאפליקציית ביט, שמשתלטת על שוק התשלומים בזכות הסבסוד שבנק הפועלים מעניק לה, היא בכלל הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות, כותב את המלים "תחרות" ו"טובת הצרכנים" בתוך מרכאות בלי להבין את האירוניה העצמית, וכותב משפטים מדהימים כמו "תנו לכוחות השוק לעשות את שלהם" ו"רק החדשנות מסוגלת לשבש את המגזר הפיננסי המסורתי, ולא רגולטורים כמו שטרום".

מודעה המקדמת עישון כטיפול רפואי לחולי אסטמה

פרשן כלכלי שב-2021 עדיין מאמין בכוחות השוק כפרא האציל שיסדר לנו הכל טיפ-טופ בלי רגולציה מעצבנת משול לרופא שממליץ למטופליו הסובלים מאסתמה לסגל לעצמם הרגל עישון חביב. כך גם פרשן שכותב על חדשנות כמזור לבעיות המגזר הפיננסי אחרי המשבר העולמי של 2008, שהתאפשר רק בזכות החדשנות של המגזר הפיננסי העולמי (ושישראל ניצלה ממנו בזכות המיושנות של המגזר המקומי), בדמות עסקאות פיננסיות סופר-מתוחכמות וחובקות עולם (שהסתירו בתוכם נכסים רעילים באדיבות בנקים מקומיים בארצות-הברית).

בעולם האמיתי, חדשנות וטכנולוגיה מסוגלות לייצר שינוי חיובי רק באמצעות רגולציה אגרסיבית – מהברונים השודדים של עידן הרכבות ועד לפיצוח מיקרוסופט בארצות-הברית, או רפורמת הסלולר כאן בישראל. לא ברור מדוע במוסף הכלכלה של "מעריב" התנדבו כך לוותר על סיקורו של אותו עולם ולתת במה לקרקס הנודד של רופא אליל כמו אלי ציפורי.

ענייני תקשורת

ב"ידיעות אחרונות" קורא נחום ברנע "לאזרח" את גלי-צה"ל.