העיתונות הכתובה שלחה נציגות נכבדה לסידני. העיתונאים הישראלים נתבקשו לייצר, במהירות שיא ובמסגרת לוח זמנים דוחק, דיווחים עדכניים, כתבות צבע משובבות נפש, ראיונות חפוזים והגיגים שטחיים, כדי למלא את מוספי הספורט החגיגיים של תקופת האולימפיאדה.
אלא ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הגדילו לעשות – הם גם פרסמו מדורי ביקורת טלוויזיה. עמוס אורן ב"ידיעות אחרונות" ויהודה נוריאל ב"מעריב" הפליאו את מכותיהם בעמיתיהם מערוץ 1, באלימות ובבוטות ראויות לציון.
למרבה הצער, ביקורת תקשורת זה מקצוע מסוכן – מישהו תמים, לא נורא מתוחכם וחסר ניסיון, אולי אפילו איזה קורא מן השורה, יכול לקחת אותה ברצינות. הוא יכול אפילו, שומו שמיים, לנסות ליישם את הקריטריונים המקצועיים והאתיים של המבקר ולהחיל אותם על העיתון שאותו מבקר חד עין ועט הוא אחד מכותביו. הוא יכול אפילו, וזה ממש נורא לא נעים, לבחון בכלי הביקורת המושחזים הללו את כתיבתו ודעותיו של המבקר הזה בכבודו ובעצמו.
למשל – ולפעמים צרים לקרוא שוב כדי להאמין – עמוס אורן מ"ידיעות אחרונות" כותב כך על משה גרטל: "יצאת נקניק, גרטל. ולא סלאמי". ועל זוהיר בהלול: "למה סורס הסוס השחור בהלול?" (בחיי!). ויהודה נוריאל מ"מעריב" כותב על גרטל: "בדיחות קרש, היסטריה, בלבול". מלים כדורבנות. אכן, בדיחות קרש, היסטריה, בלבול, וגם פרובינציאליות מביכה, פתוס מתלהם (או התלהמות פתטית), בורות, ותנודות מאניות-דפרסיביות אפיינו את שדרני ערוץ 1, אבל לא פחות מכך את "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", בסיקור הכושל של האולימפיאדה.
כל זה היה יכול להיות קוריוז, אלמלא היה לביקורות הללו גם פן עקרוני יותר. כשיהודה נוריאל ("מעריב") מאשים ומגנה את גדעון הוד על "הערותיו הגזעניות, הסקסיסטיות" הוא צודק בהחלט. גזענו וסקסיזם זה גועל נפש. בעניין הסקסיזם יכול היה נוריאל להיעזר בדיווחו יוצא הדופן של עמיתו לעיתון, רון עמיקם, ממשחק הוקי שדה לנשים: "יש עוד כמה בלונדיניות מצודדות ביותר שכמו כל שחקנית הוקי משחקות במיני וחולצת לייקרה מתפוצצת בהורמונים וגורמות לאיצטדיונים כאן להיות מפוצצים... אתם צריכים רק לדמיין מה קורה להולנדית שרצה שעה וחצי באזור בו אין בכלל אוזון". או את תיאור קרב ההיאבקות של אותו כתב עצמו (סקסיזם? הומופוביה? טעם רע במיוחד?): "משהו שנראה כמו אקט מיני אנאלי שלא מותיר מקום לספק".
עד כאן סקסיזם. בעניין הגזענות (עוד מידה מגונה) לא צריך נוריאל לפשפש הרבה. באותו מדור עצמו, לאחר שכמעט כל שדרי הטלוויזיה זכו ממנו לקיתונות של רותחין, זוכה אחד מהם לטיפול מיוחד, בשפה ייחודית, ותוך שימוש בעולם אסוציאטיבי השמור לו בלבד. כך כותב נוריאל על זוהיר בהלול: "עם כל הפוליטיקלי קורקט, שידור טלוויזיה אינו ועידת האו"ם לקידום העולם השלישי. יואש אלרואי נכנע לאינתיפאדה של בהלול". בקטע אחר מציין נוריאל שגם בערוץ 2 כבר מסתובבת איזו "בהלול" (איספהאן בהלול, בתו של זוהיר בהלול, היא כתבת בחברת-החדשות של ערוץ 2, ותחומי הסיקור שלה לא קשורים בשום צורה ואופן לספורט).
ועכשיו, ילדים, נשמח אם תענו על השאלות הבאות: מדוע זכה בהלול, בין כל הכתבים הגרועים (לדעתו של נוריאל), לכינוי "עולם שלישי"? במה חטאה בתו, ומדוע אין זה מן הראוי ש"תסתובב" לה עם השם "בהלול" בערוץ 2? למה דווקא בהלול (ולא הוד או גרטל) נמצא בסידני בגלל שעשה "אינתיפאדה"? והאם, עם כל הפוליטיקלי קורקט, הפך גם "מעריב" לוועידת האו"ם לקידום העולם השלישי?
איך כתב נוריאל באופן כל-כך קולע: "הדבר האחרון שמותר לערוץ 1 לעשות, זה לבקר את רמת הספורטאים הישראלים באולימפיאדה... לטלוויזיה הישראלית מגיע הציון אפס". נכון. והדבר האחרון שמותר ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות" לעשות, זה לבקר את רמת השידורים (האיומים, דרך-אגב, על כך אין ויכוח) של ערוץ 1. איך אומר הפתגם הפרסי: "השום צחק על הבצל מפני שהוא כל-כך מסריח".
▪ ▪ ▪
הקטע הבא הוא תיאורטי ופנטסטי. כל קשר בינו ובין התקשורת הישראלית הוא מקרי בהחלט ועל אחריות הקורא בלבד.
יש דבר כזה, "פרדוקס האויב". אם האויב שלך מוצג כפחדן, טיפש, חלש (מה שמוציא אותך אמיץ, חכם, חזק), יש חשש שאיש לא יפחד ממנו במידה הראויה. אבל אם הוא נתפס כמאיים מדי, בכל כושר עמידה מרשים, ומפחיד בתחבולותיו ובחוסנו – נו, טוב, אז לא רק שתזרע דמורליזציה ומורך לב, אלא תיאלץ (או תיאלצי) גם לנסות להסביר איך הוא גובר עליך (או לפחות משתווה אליך) בפרמטרים חיוניים כל-כך.
יש לפרדוקס הזה פתרון פשוט. קוראים לו דמוניזציה. האויב שלך, מה לעשות, הוא פשוט לא אנושי. האמריקאים התמחו בפתרון הזה – הם השתמשו בו פעמיים בהצלחה (נגד היפנים ונגד הסובייטים) ופעם אחת בצורה כושלת (נגד הווייטקונג). אויב שמסרב לקבל את כללי המשחק שכפית עליו הוא לא אנושי, ולכן שום דבר שהוא יעשה ולא יכול לגרום לך למחשבה נוספת על אנושיותך שלך.
פתרון מצוין. אויב לא אנושי שמתקומם, ושלמעלה ממאה מלא-אנשיו (מתוכם כעשרים לא-ילדים) נהרגים בעשרה ימים, אינו שרוי באבל כבד. אצלנו, בני האנוש, אם שבעה בני-אדם היו נהרגים בהפגנה אלימה בכותל מאש צלפים, היינו כמובן מגיבים בזעם אותנטי. אצל האויב הזעם האותנטי, כמו כל דבר אנושי אחר, פשוט זר לו. אנחנו, שאלפים מילדינו, חניכי תנועות הנוער האידיאליסטיות שלנו, צעדו מול שוטרים בריטים במאבק לעלייה חופשית ומדינה עברית, יודעים שרק אויב לא אנושי שולח בציניות ילדים מול קלגסים חמושים.
רק אויב לא אנושי אינו מתרשם מהכתבות שלנו, משיחות הסלון שלנו, מהנכונות שלנו לוויתורים מרחיקי לכת ובראשם הניסיון שלנו לייחס לו, לאויב הנורא ההוא, מידה מוגבלת של אנושיות. עכשיו אנחנו נורא מאוכזבים מהאויב ההוא. הוא לא כמונו, מה לעשות. הוא פשוט לא בן-אדם.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 29, נובמבר 2000