אני מתנדב כחבר מועצת העיתונות והתקשורת בישראל לאורך כ-20 שנה כשליח אגודת העיתונאים בירושלים.

מה הביא ומביא אותי לישיבות המועצה?

לא הקרואסון והקפה בישיבות, אם יש, אי שם בשולחן שבצד. לא החוויה המרטיטה (אם יש חניה כמובן) של מסע פעם או פעמיים בחודש מירושלים הטעונה מתחים אל אולם בבית הסופר בתל אביב הזוהרת. ואפילו אין מסעות פינוק. לא נסעתי בשם המועצה לכנסים בחו"ל.

באתי למועצה מכח אותה ידיעה שהביאה אותי אחרי לימודי משפטים בירושלים ועריכת עיתון הסטודנטים אל בית ספר לעיתונות באוניברסיטה אמריקנית. אותה ידיעה שליוותה אותי לאורך שנות עבודה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות": עיתונות היא שליחות. היא מקצוע. היא אופי.

כדי למלא את השליחות הזאת – עיתונאי מבקש ובממשל דמוקרטי אף מקבל זכויות. הגנה על חיסיון מקורות מידע למשל. אך כדי להיות ראוי להן הוא חייב לעמוד בחובות אתיקה.

כשאתה באקדמיה אתה חוקר תקשורת. כשאתה בעיתונות אתה עושה אותה. חי אותה. רואה את שורת הפיתויים ההולכת וגדלה שבדרך. והם רבים. כשאתה אומר "כן" לעורך ולבעל הבית אתה, בדרך כלל, נע מעלה בסולם הדרגות.

היום אתה מסקר חבר כנסת ואתה נחמד אליו. מחר הוא כבר שר ואתה דוברו. והזמנים קשים. וכלי תקשורת רבים אינם עומדים בלחץ התחרות הנמשכת. ותם עידן החוזה הקיבוצי שהיה מגן קשיח על עובדים – גם בתקשורת.

באתי למועצת העיתונות ונותרתי כחבר פעיל בה כי מצאתי בין שורותיה נשים ואנשים שהמחויבות לאתיקה של המקצוע היתה חלק מהם. בדי. אן. איי. בנשמתם.

כל כך טבועה בהם עד שאפשר לאפיין ולתאר את "הטיפוס העיתונאי" לעומת בעלי מקצועות אחרים. משפטנים. פוליטיקאים. את דרך החשיבה שלו. את התגובה שלו ללחצים או פיתויים.

אני מוצא לא אחת ב"עין השביעית" נימה של זלזול במועצה ובאלה המחויבים להמשך פעילותה. נוטים להצמיד לה דימוי מנומנם.

אני שואל את עצמי מדוע.

נכחתי לאחרונה בישיבה טעונה שבה פעלתי עם חברות וחברים אחרים להגנת זכותו של עיתונאי לפרסם מידע שנפסל על ידי עורך - לפרסם את המידע הזה ברשת חברתית ובבלוג/פוסט/ציוץ אישי. להשארת איזכור הזכות בתקנון האתיקה.

זאת כדי להרתיע לחצי עורך הבאים מלמעלה בניסיון לפסול תחקיר או אף פיסת מידע אך לא מטעמים עיתונאיים בלבד. הדיון בסוגיה היה ערכי ולוהט. הועלו טעמים לכאן ולכאן.

כן, עיתונאי שכך  יעשה יסיר מעצמו הגנות משפטיות. עלול לסכן את מקום עבודתו. אך הטיפוס העיתונאי אינו יכול לשאת קבורת תחקיר שעליו עמל בלא פרסום כלשהו.

בדיווח ב"עין השביעית" על אותה ישיבה לא מצאתי על כך מילה וחצי מילה.

האם איננו מצייצים די בטוויטר? לא מעלים פוסטים במינון משמעותי בפייסבוק? חשבון הטלגרם של המועצה נרדם?

המועצה קיבלה לשורותיה בברכה עיתונות עצמאית ועיתונות רשת. הבאים קיבלו על עצמם את תקנון האתיקה של המועצה. כן, יש דרך לעשות עיתונות טובה בעידן הניו מדיה. יותר מכך – דוקא בעידן הזה מתברר יותר מאי פעם ערכה הייחודי של עיתונות מקצועית לתיאור אמין של המציאות בה אנו חיים.

אומרים לי שאין עיתונאי אובייקטיבי. כולנו רק בני אדם. באים לזירת דיווח עם מטענים אישיים. נכון - אך יש בהחלט שיטת עבודה אובייקטיבית. של איסוף מידע. הצלבת מידע. בחירת מקורות. מודעות להוראות התקנון של המועצה שלוטש לאורך שנים על ידי אלה שעשו דרך חיים בתקשורת, אלה שאיכפת להם.

מועצה בראשות נשיאים ונשיאה שהביאו ניסיון ובקיאות משפטית ואקדמית כ-יצחק זמיר, מרדכי קרמניצר, דליה דורנר.

הקלות הבלתי נסבלת של יצירת פייק ניוז והפצתו מחייבת דבקות בתקנון הזה. הנחלתו לדור הצעיר בתקשורת. הניסיון הגובר מאד של גורמי ממשל להטות דיווח תוך קידום אנשי שלומנו כשיטה – גם הוא מחייב אותה.

באחת: מועצת העיתונות חיונית לקיומה של תקשורת מקצועית - לא פחות מן "העין השביעית".