זה עשרה ימים שמתנהל מו"מ קואליציוני. זה עשרה ימים שהתקשורת מדווחת על המו"מ הקואליציוני. זה עשרה ימים שהתקשורת מנוצלת על-ידי הפוליטיקאים לצורך המו"מ הקואליציוני. זה עשרה ימים שהתקשורת יודעת שהיא משמשת אמצעי עיקרי בידי הפוליטיקאים לצורכי המו"מ הקואליציוני. זה עשרה ימים שהתקשורת מקבלת על עצמה את התפקיד שמייעדים לה הפוליטיקאים במו"מ הקואליציוני. זה עשרה ימים שלתקשורת נדמה שהציבור מודע לתפקיד הציני שהיא ממלאת במו"מ הקואליציוני. זה עשרה ימים שבאמצה את ההנחה הזו עושה התקשורת טעות גדולה וזונחת את תפקידה לפענח את ההתרחשויות ולא להסתפק בדיווח עליהן.
הנחת היסוד שמחברת בין התקשורת לפוליטיקאים במו"מ הקואליציוני היא שהם רשאים להלעיט אותה בכל מידע שעולה על דעתם ושתפקידה לדווח עליו. לכאורה מתקיים ביניהם משחק תפקידים ראוי ומוכר: הפוליטיקאים הם מקור המידע והעיתונאים הם הצינור להעבירו לציבור. כאשר עיתונאי מקבל ממקור מוסמך (במקרה זה, פוליטיקאי המעורב במו"מ הקואליציוני) ידיעה שיש בה חידוש ויש בה עניין ציבורי, אין מניעה שידווח עליה.
זה אינו מצב הדורש מהעיתונאי תחקיר מדוקדק או הצלבה מורכבת של מקורות. די בכך שפוליטיקאי שמעורב באופן אישי במו"מ הקואליציוני מספר לו על מהלכם של המגעים כדי להתניע את התהליך המביא עיתונאי לפרסם ידיעה. במקרה הטוב, העיתונאי יברר את אמינות פריט המידע שנמסר לו עם פוליטיקאי נוסף המעורב במו"מ הקואליציוני, ובמקרה פחות טוב, אבל לא תמיד פסול, יסמוך על מהימנותו של המקור – שהרי הוא, המקור, נמצא בסוד העניינים.
הנוהל הזה מופעל זה עשרה ימים כאשר הן לפוליטיקאים והן לעיתונאים המדווחים ברור מלכתחילה כי מתקיימת ביניהם מערכת של תן-וקח שתכליתה לא רק ליידע את הציבור על המתרחש בחדרי המו"מ, אלא גם להשפיע על התפתחותו, וזאת בתוקף עצם הסיקור שמעניקה לו התקשורת. יותר מאשר הפוליטיקאים משתפים את התקשורת במידע על מהלך המו"מ הקואליציוני כדי להביאו לידיעת הציבור שזה עתה בחר בהם, הם עושים זאת כדי להתכתב זה עם זה מעל ראשו.
בתוקף המוסכמה הזו, מועברים מסרים ממפלגה למפלגה, מפוליטיקאי לפוליטיקאי, כשכל הנפשות הפועלות יודעות ומבינות שהן שותפות למניפולציה תקשורתית רבתי, אך הן ממשיכות בכך. הן נוהגות כך משום שהן מניחות שהפומביות שהן נותנות לחילופי השדרים האלה מחייבת אותן, יוצרת דעת קהל שאמורה להעניק גיבוי לעמדותיהן, ובכך משפרת את יכולת המיקוח שלהן מול יריביהן הפוליטיים.
הנחת היסוד הזו טעונה עיון: האם ההתנהלות הזו אכן מועילה לפוליטיקאים במו"מ? מה הגיונה כאשר כל הפוליטיקאים וכל כלי התקשורת משתתפים במשחק הזה ומודעים לו? ומה על כבודו של הציבור, שהופך בדרך זו לקורבנה של מהתלה שאין לו שליטה עליה? ומה על מעמדה של התקשורת, שנותנת ביודעין יד לתהליך הפוגע באמינותה ומכרסם בסמכותה?
ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם, אתמול (צילום: פלאש 90)
הציבור אינו מבחין בהכרח בקריצות המלוות לכאורה כותרות מהסוג הזה, שנלקחו מהעיתונים של עשרת הימים האחרונים (כמותן הופיעו גם במשדרי האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה): "הסכמה ראשונית בבית-היהודי ל'מתווה לפיד' לשוויון בנטל"; "לפיד: לא חושש להישאר באופוזיציה"; "הסיכום של בנט ולפיד: יחד לממשלה או יחד לאופוזיציה"; "לפיד: נפיל את נתניהו תוך שנה וחצי – אם לא ייענה לדרישותינו"; "מקורב לנתניהו: ללפיד עלה השתן לראש"; "הבית-היהודי: ש"ס המאיסה את התורה על החילונים"; "נתניהו מנהל מגעים עם בנט ולבני בניסיון נוסף ללחוץ על לפיד"; "הליכוד: לפיד טירון פוליטי, הרבנים יקפלו את בנט"; "ליברמן דורש לשמור לו את תיק החוץ"; "רוה"מ ללפיד: לא תקבל את החוץ"; "לבני צפויה להצטרף לממשלה ולהשתתף במו"מ המדיני"; "ליברמן דורש: ממשלה עם החרדים כדי לבלום את לפיד"; "נתניהו קורא לממשלת אחדות לאומית"; "ביש-עתיד מעריכים: לפיד יתעקש על ממשלה קטנה"; "הבית-היהודי: נתניהו רוצה אותנו בחוץ"; "נתניהו יציג מתווה גיוס חדש כדי לפשר בין לפיד והחרדים"; "לפיד ובנט מתנגדים למתווה יעלון".
הציבור אינו מודע בהכרח לכך שהכותרות הללו והמידע שלכאורה גלום בהן אינם אלא איתותים פוליטיים שמהובהבים מצד אל צד. חלקו, לפחות, מתייחס לדיווחים האלה כאל תכנים עיתונאיים כפשוטם. יש להניח שחלק הארי של צרכני התקשורת, בוודאי זה שמסתפק בכותרות, אינו ער למימד התועלתני השזור בהן. הוא אינו בקי ברזי המשחק הפוליטיים, הוא אינו מודע לדפוס האיתות-והתגובה המתקיים בסיקור החדשותי הזה, והוא אינו קושר בין כותרת המבשרת על חתירתו של נתניהו לכונן ממשלה רחבה לבין כותרת המצטטת את לפיד כמי שמזהיר אותו שיפסיד את השלטון בתוך שנה וחצי אם לא ייענה לדרישות שמציגה יש-עתיד.
תפקיד העיתונות אינו רק לדווח, אלא גם לסייע לציבור לפענח את המתרחש. כאשר התקשורת מסתפקת במעמד של צנרת שדרכה מוזרמים מסרים גולמיים, היא אינה ממלאה את תפקידה כראוי. האופי המניפולטיבי של סיקור המו"מ הקואליציוני עד כה אינו מוצהר, אינו מובלט דיו (הוא נזכר, מדי פעם, בפרשנויות) ואינו נהיר דיו לציבור.