מתים ממחלות הם מתים שקופים. מי שהכיר אותם מתאבל עליהם, אבל מותם אינו אירוע חדשותי. הדרתם של מתי המחלות ממהדורות החדשות ממצב מוות מסוג זה כמוות "טבעי", כחלק מהסדר החברתי והחיים. החדשות, בהכללה גסה, עוסקות באירועי אי-סדר – בניין שקרס, תאונת דרכים, פשע, מחדל. משתמע מכך שמה שלא מוצא את דרכו לחדשות הוא, למעשה, חלק מהסדר.

בניין עומד על תִלו, תנועה זורמת כסדרה, התנהגות לא עבריינית וממשלה מתפקדת – כל אלו הם אירועים שגרתיים שאינם מדווחים, בדרך כלל, ואינם נתפסים כחדשות. בהתאם, מוות אלים הוא מוות שובר שגרה. הוא אירוע אי-סדר, ועל-פי רוב הוא תופס מקום מרכזי במהדורות החדשות. לעומתו, מוות ממחלות נתפס כחלק מסדרי העולם – אנחנו חיים, ובסוף מתים. ככזה, המוות ממחלות כמעט שאינו מוצא מקום במהדורות החדשות.

ואז הגיעה מגפת הקורונה. מוות ממחלה, אבל איזה מוות! אירוע גלובלי, חובק עולם, שבבסיסו אי-ודאות עצומה ומוות בהיקפים יוצאי דופן. מגפת הקורונה היא מחלה שהצליחה להבקיע את שגרת הדיווח על מחלות ולהתניע את ריטואל התקשורת העוצמתי ביותר, אירוע המדיה האולטימטיבי, זה שכונה בפי פרופ' תמר ליבס ז"ל "מרתון האסון". חדשות מתפרצות, מהדורות מיוחדות, שידורים ישירים ודיווחים חיים על מצב המתים. "כתבינו פרושים בכל מוקדי ההתרחשות".

חוקרי תקשורת מייחסים לאירועי מדיה תפקיד מרכזי בעיצובה של תודעה קולקטיבית. לריטואל התקשורתי הזה מיוחסים כוחות אדירים "להדביק" את הצופים למסך. אירועים היסטוריים כמו חתימה על הסכם שלום, הכתרה או חתונה ממלכתית, או אירועים גדולים כמו המשחקים האולימפיים, הם דוגמאות קלאסיות לאירועי מדיה.

אלו אירועים שמתרחשים ב"עולם האמיתי", מחוץ לדיווחי התקשורת, אבל התקשורת היא חלק בלתי נפרד מהם. אירועי FOMO (ראשי תיבות של Fear Of Missing Out). אירועים שהציבור מרגיש הוא לא יכול להחמיץ, וההמונים משתתפים בהם דרך המסכים. ההתכנסות ההמונית הזאת סביב המסכים אמנם נעשית איש-איש בביתו, אבל היא מתרחשת במקביל בכל הבתים (או במרביתם), וכך נוצרת חוויה משותפת שמאשררת את השייכות לקהילה ומעצבת את זהותה.

אבל בניגוד לאירועי מדיה אחרים, שבהם האירוע עצמו מתקיים במקום ובזמן מוגדרים, המגפה היא אירוע שמתרחש לאורך זמן, בכל מקום, ומכאן שהיא למעשה לא מתרחשת בשום מקום או זמן ספציפיים. או, ליתר דיוק, המקום והזמן הספציפיים של המגפה הם מהדורת החדשות.

The revolution will not be televised, but the pandemic will.

המגפה מתקיימת בטלוויזיה, והצופים מתכנסים סביב המסכים. אבל איך נראית מגפה בטלוויזיה? הווירוס הוא בלתי נראה, והמוות הוא מוות "תמים". מיתה במיטה, בבית-חולים או בבית החולים, פשוטו כמשמעו – בבית של החולים. כשהמוות השקוף, שאינו גרפי באופיו מגיע לטלוויזיה, הנראות שלו היא גרפית. כלומר בגרפים.

אחד הייצוגים החזותיים של המגפה בתקשורת הוא האינפוגרפיקה. הגרפים והטבלאות עמוסי הנתונים שמספרים את הסיפור. כמה חלו? כמה מתו? מה היחס בין החולים לגודל האוכלוסייה? מה היחס בין התל"ג למספר המונשמים? ואיפה יש הכי הרבה נדבקים? כמו שסטאלין חזה: "מותו של אדם אחד הוא טרגדיה, מותם של מיליונים – סטטיסטיקה".

"המחיר הטרגי של בתי-האבות". "ישראל היום", אינפוגרפיקה, 7.4.2020

אבל המוות מקורונה בחדשות הוא לא רק סטטיסטיקה. חלק מהמתים, בעיקר הראשונים או בעלי הסיפורים קורעי הלב, פרצו אל מחוץ לעמודות הגרפים. מותם קיבל מסגור של טרגדיה, מעבר לסטטיסטיקה. החולים האלו, למרות היותם אנשים פשוטים מן היישוב שמתו ממחלה, קיבלו את הריטואל התקשורתי המזוהה עם מוות לאומי או אלטרואיסטי. שמם, סיפורם האישי וסידורי ההלוויה שלהם היו חלק מכרוניקת הדיווח. בני משפחותיהם זכו להספיד אותם, קבל עם ועדה, על המסך. סיפורם האישי נכרך בזה הקולקטיבי, הלאומי.

בספרי, "The Mourning News", התעללתי בשפה האנגלית והצעתי לקרוא לדיווחים מהסוג הזה Obituarial News. מחוץ לישראל, מודעות אבל – Obituaries – הן פורמט תקשורתי שנועד למסור מידע על מותו של אדם ולספק את התשתית להתאבלות עליו או עליה. מודעות אבל מציגות תיאור תמציתי של חיי האדם שמת, בצירוף שמו ולעתים גם תמונתו ושמות מוקירי זכרו. המידע זה הופך את האדם לאביל, Grievable, שניתן להתאבל עליו, שמותו בעל ערך, ומשדר שהוא או היא חשובים כאדם, שהם חלק מקהילה ונרטיב משותפים.

חלק ממתי הקורונה, בעיקר הראשונים או בעלי הסיפורים קורעי הלב, פרצו אל מחוץ לעמודות הגרפים. מותם קיבל מסגור של טרגדיה, מעבר לסטטיסטיקה. למרות היותם אנשים פשוטים מן היישוב שמתו ממחלה, הם קיבלו את הריטואל התקשורתי המזוהה עם מוות לאומי או אלטרואיסטי

את הספר, שעוסק בניתוח הסיקור החדשותי של אירועי מוות אלים והמוני, פתחתי בהתייחסות לדיווח של כתב CNN אנדרסון קופר מ-13 ביוני 2016. 48 שעות קודם לכן נרצחו 49 אנשים במועדון של הקהילה הגאה באורלנדו, וקופר דיווח מרחובות העיר. במשך דקות ארוכות, כשהוא עומד מול המצלמה, לרגעים משתנק מדמעות, ציין קופר את שמותיהם של כל הנרצחים, שם אחרי שם אחרי שם.

"הם יותר מרשימת שמות", אמר קופר, "הם אנשים שאהבו ונאהבו על-ידי אחרים. הם אנשים עם משפחות וחברים וחלומות. האמת היא שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה, אבל אנחנו רוצים שתשמעו את השמות שלהם ותדעו, ולו במעט, מי הם היו". למי שחי כאן בישראל, הרגעים הטלוויזיוניים האלו הזכירו, אולי, את טקסי "לכל איש יש שם", בהשראת שירה המפורסם של זלדה.

נדיר שמתים ממחלות זוכים להפוך לאייטם תקשורתי. נדיר שמתים ממחלות מפעילים את הריטואל החדשותי שקראתי לו Obituarial News, ונדירים הם מתי הקורונה שזכו למעמד הזה. אבל אי-אפשר לדבר על מוות מקורונה ועיתונות בלי להזכיר את שער ה"ניו-יורק טיימס" מ-24 במאי 2020. ב"טיימס" הדפיסו באותו יום את שמותיהם ופרטיהם האישיים של אלף – אחוז אחד – מתוך 100 אלף מתי הקורונה האמריקניים (נכון לאותו יום; מאז המספר עלה).

שער ה"ניו-יורק טיימס", 24.5.2020 (לחצו להגדלה)

הפקעת עמוד השער של העיתון לטובת אלף פריטים של Obituarial News הוא אמירה בפני עצמה. הספרות המחקרית על ריטואלים, כולל ריטואלים תקשורתיים, מדגישה את חשיבות השהיית השגרה, את המעבר מה-Ordinary ל-Extraordinary, כשהמסר הוא עצם קיום הטקס. השהיית השגרה והפעלת הטקס מזמנת את הקהילה להתכנס לרגע של רפלקסיביות ולאשרר מחדש את הברית שמחברת בין פרטיה.

בערב ה-24 במאי היו חדשות, וביום רגיל החשובות שבהן היו נכנסות לעמוד השער של העיתון. הבחירה לדחוק את החדשות לטובת ה-Obituaries נועדה להזכיר לקוראי העיתון שהמוות הזה שובר שגרה. הוא יוצא דופן. והמתים הללו הם חלק מאיתנו, הם באחריותנו. מותם הוא אביל (Grievable) ומחייב את קהל הקוראים לפעולה. הפרשנות שלי לעמוד השער של ה"ניו-יורק טיימס" היא שמעבר לזיכרון והנצחה, השער מפנה אצבע מאשימה נגד מי שלא עשה מספיק כדי למנוע את התפרצות המגפה, ולכן עליו לשאת באחריות למותם של המתים.

זווית אחרת של המוות מקורונה בחדשות היא "הכפר הגלובלי". מהן השלכות המגפה על תפיסת הגבולות שלנו – הפיזיים והזהותניים? מצד אחד, זוהי מגפה עולמית, פנדמיה. דונלד טראמפ מכנה את הקורונה "הנגיף הסיני" כדי להזכיר שהכל התחיל בסין. המעקב אחר התפשטות המגפה, בעיקר בימים הראשונים, מיסגר את הסיפור כמשהו עולמי, גלובלי. נגיף שמתפשט ממקום למקום בכל רחבי העולם. מפת הגלובוס צבועה בצבעים שונים ונתונים השוואתיים של מדינות העולם והתמודדותן עם הנגיף ממלאים את המסך.

שאלת ההידבקות והפגיעות מהווירוס חידדה, לכאורה, את הרעיון הקוסמופוליטי. כולנו חשופים לפגיעה, כולנו עלולים להידבק. זהו אחד התסריטים שהסוציולוג אולריך בק הזכיר בתזה שלו על "חברת הסיכון". בק הצביע על הסיכון כגורם אי-ודאות שמשפיע על התודעה האינדיבידואלית והקולקטיבית במודרניות השנייה. לטענתו, תודעת החשיפה לסיכון מארגנת מחדש את הקהילה לא רק כקהילה לאומית, אלא גם כקהילה קוסמופוליטית, המורכבת מ"אזרחי העולם" ומאחדת אותם.

הפחד מסיכון והרצון לשרוד תמיד היו גורם חברתי מלכד, אבל בניגוד לתפיסות לאומיות שמטפחות תפיסה של עבר משותף, בחברת הסיכון הגורם המלכד הוא דמיוּן העתיד המשותף, אל מול הסכנות שאורבות בפתח. בק הצביע על סיכונים שאינם מצייתים לגבולות לאומיים ולכן הופכים אותנו לפגיעים ללא קשר לשיוך הלאומי שלנו – אסונות סביבתיים (לרבות מגפות), משברים פיננסיים וטרור גלובלי. אל מול הסיכונים הללו, כל "אזרחי העולם" חשופים במידה דומה, בלי קשר למעמד חברתי, זהות לאומית, מגדר וכו'.

התמודדות עם הסיכונים הללו מחייבת מדינות וארגונים בינלאומיים לשלב ידיים ולפעול במשותף כדי למגר את הסכנה. אלו הם, לשיטתו, מצבים קוסמופוליטיים שמחייבים סולידריות בין "אזרחי העולם" ללא קשר לזהות הלאומית-מקומית שלהם. בניגוד לסולידריות לאומית, שמבוססת, לכאורה, על בחירה משותפת של חברי הקהילה ונכונות לערבות הדדית ביניהם, הסולידריות הקוסמופוליטית היא סולידריות כפויה, שמאלצת אינדיבידואלים מקבוצות שונות לחבור יחד כדי לשרוד. זוהי סולידריות שמבוססת על תלות באנשים שלא בחרנו בהם כחברים בקהילה שלנו, אבל אין לנו מנוס אלא להכיר בקיומם ובתלות ההדדית שלנו בהם – ולהפך.

אבל בניגוד לתחזית של בק, מגפת הקורונה הובילה דווקא להתכנסותן של מדינות, ודחקה כל מדינה לאמץ אמצעי התמודדות שונים. טיסות בוטלו, אזרחים נקראו לחזור לארצותיהם, וכל מדינה לקחה אחריות על אזרחיה והדירה החוצה – פשוטו כמשמעו – את מי שאינו אזרח. גבולות נסגרו, ויתרה מכך, בישראל, אזרחים נקראו להסתגר בבתיהם ולא לצאת מעבר לרדיוס מצומצם. המגפה הגלובלית הובילה להתמודדות היפר-לוקאלית. איש-איש בביתו.

אבל בזמן שהמדינה סוגרת את הגבולות – הטכנולוגיה, לפחות וירטואלית, מסירה אותם. מה עשו כל איש ואשה בביתם? התייצבו מול המסך – של הטלוויזיה, של המחשב ושל הטלפון החכם – וצפו בשידורים, או שידרו לכל העולם. חוויית ההסתגרות בבית, מול המחשב, מול הזום – החוויה ההיפר-מקומית של הבידוד – החוויה הזאת הפכה גלובלית.

הוגים בתחומים של תקשורת סבל ומוסר עוסקים לא פעם בשאלת המרחק בין הצופים לנצפים. עד כמה יכולים הצופים "להתבונן בסבלם של אחרים", כשם ספרה של סוזן סונטאג, ולהבין ללבם. במקרה שלפנינו, הצופים הם הסובלים ומצוקתם משודרת מחדר העבודה או מסלון ביתם לכל העולם, כמו בכל העולם. החוויה ההיפר-לוקאלית היא-היא החוויה הגלובלית. במובן מסוים, דווקא ביטול חופש התנועה מבטל גם את המרחק הדמיוני ביננו ובין האחר.

ד"ר טל מורס מלמד בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה ירושלים. ספרו "The Mourning News" עוסק בהיבטים חברתיים, פוליטיים ומוסריים של סיקור חדשותי של מוות המוני