פתולוגיה

"זה היה שבוע רע לנתניהו, אולי אחד הגרועים בכל הקדנציה שלו", כותבת סימה קדמון בשער "ידיעות אחרונות". לצדה מתאר עמית סגל כיצד "בעוד המחלה מתלקחת מחדש והאבטלה עודנה בממדים המוניים, עסק נתניהו במאבקים במנדלבליט, בקבלת החזרי מס, בריבונות. הוא מצא עצמו באופסייד נדיר, אבל ברור מאוד, לדעת הקהל". ידיעה בולטת בשער מקדמת הפגנה שתתקיים במוצ"ש נגד המממשלה, שמקבלת מקום של כבוד גם בעמודים הפנימיים.

גם הכותרת הראשית של העיתון חמורה במיוחד וחותמת שבוע של כותרות ראשיות קטלניות לנתניהו ולמשרד הבריאות: "ב-17 במאי ישראל חתמה את גורלה לעשור הקרוב". הציטוט, המיוחס לבכיר אלמוני ש"היה בלב ההחלטות בקרב על הקורונה", נשלף מטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של העיתון ומככב גם ככותרת שלו.

הטור עצמו לא מלמד דבר שקוראי העיתונים לא קראו כבר בעבר, וברנע לא מגבה את ההצהרות האנונימיות שהוא מספק בעובדות חדשות ומשכנעות. כן מעניינת הערת האזהרה שהוא מוסיף: "אני לא מומחה לאפידמיולוגיה, גם לא לניהול משברים כלכליים. כל מה שיש לי הוא פנקס ועט ונגישות חלקית למקבלי החלטות. מה שייאמר כאן מבוסס על שיחות עם מייצגי הגישה השמרנית, הזהירה, שניסתה לבלום בעוד מועד את הביטול הגורף של מגבלות הקורונה".

מעניין מה היה נכתב בטורו של ברנע אם נתניהו ומוזס לא היו מסתכסכים, ולברנע היתה נגישות מלא-מלא למקבלי ההחלטות, כמו בתקופת אולמרט. האם נתניהו היה נעדר מבימת הנאשמים של העיתון ומשאיר שם את אנשי משרד הבריאות לבדם, כמו שקרה בגלגולים קודמים של סיקור הקורונה ב"ידיעות אחרונות"?

בכל אופן, במתקפה על הפקידים, "ידיעות אחרונות" עקבי. בכל טורי הפרשנות (ברנע, קדמון, פלוצקר) ניתן למצוא ביקורת על פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ומי שהפכה לפנים של הטיפול המשרדי במגפה לאחר פרישתו של המנכ"ל משה בר סימן-טוב. סדצקי, שפרשה השבוע מתפקידה, מככבת בשער העיתון, בשער המוסף "7 ימים" ובכתבת השער של רונן ברגמן ואיתי אילנאי על צוות הבטחוניסטים שכמעט הציל את המדינה ונבלם בידי סדצקי (עוד אשמים: בר סימן-טוב, גרוטו, נתניהו).

פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות לשעבר. בית-המשפט העליון, 16.4.2020 (צילום מסך)

יותר מש"ידיעות אחרונות" עוין את משרד הבריאות, נראה שהוא אוהב את מערכת הביטחון. אפשר אולי ללמוד מכך משהו על הנגישות שכן נשארה ל"ידיעות אחרונות", בדרכו להפוך מהעיתון של המדינה לאתר אינטרנט פופולרי. מעניין להבחין גם שב"הארץ" וב"מעריב" ניתן למצוא כתבות וטורי פרשנות שמציגים נרטיב דומה, בניסוחים ודוגמאות שונות: הממשלה הפריעה למערכת הביטחון להציל את ישראל מהקורונה.

עוד מעניין להבחין כי לאש החזקה ש"ידיעות אחרונות" החליט להמטיר על נתניהו אחרי תקופה ארוכה של הודנא עקבית למדי יש גבולות גזרה ברורים למדי: נתניהו על הכוונת, ועוד לפניו פקידי משרד הבריאות, אבל לא שותפיו לממשלת הקורונה, אנשי כחול-לבן.

שער "הארץ" מעלה את בני גנץ, יו"ר כחול-לבן, שר הביטחון וראש הממשלה החלופי – ובקיצור, החלופי – לראש לוח המטרה שלו. "הבעיה מתחילה מלמעלה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון לצד דיוקן של גנץ. "כל עם ראוי כנראה להנהגה שהמליך עליו", כותב עמוס הראל, "ממשלת החירום שהוקמה כדי להתמודד עם משבר הקורונה החלה במקום הכי נמוך, ומאז מוכיחה שיש עוד לאן להידרדר". מאמר המערכת מוכתר בכותרת "נפגעי ממשלת ישראל".

אבל אל דאגה, ב"הארץ" נמצא מספיק מקום גם לחבטות ממוקדות בראש הממשלה הבלתי חלופי: במאמר הראשי במדור הדעות מנבאת רוית הכט כי המשבר הכלכלי "יגמור אותו" ("ללא סיבוב פרסה בטיפול בעניין הכלכלי"), לצדה קורא נחמיה שטרסלר לנתניהו "ללכת הביתה" וכמובן גם יוסי ורטר מיידה בנתניהו את הבליסטראות הרגילות, אבל מה חדש. במדור הדעות האחורי של "הארץ" מציעים בני ואורין מוריס ניתוח של דמותו ומנהיגותו של נתניהו, פסיכולוגיסטי ואקלקטי אך מעניין יותר מכל מאמרי הדעה האחרים.

בין השאר הם כותבים את המלים הפשוטות הבאות: "האם זוג צעיר יכול לקנות דירה בישראל לאחר עשור של 'רפורמות'? האם עתה אפשר לסמוך על משרד הבריאות בטיפול בזקנים ובחולים? האם אפשר להפקיד את ילדינו בבתי-הספר מתוך אמון במערכת החינוך? הכישלון האחרון בניהול משבר הקורונה אינו היוצא מהכלל, הוא רק חשף את מחדל הנהגתו קבל עם ועולם. בכל תחום מהותי לחיי האזרח מתגלה נתניהו כאיש חסר השפעה למדי, כזה שלא מותיר חותם משמעותי מלבד תרבות שקר וסממנים של הפקרות והזנחה".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במהלך מסיבת עיתונאים. ירושלים, 30.6.2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

גם בן כספית מעניק ניתוח קודר כרגיל לאופיו ויכולותיו של המנהיג: "בנימין נתניהו הוא מומחה שיווק בקנה מידה עולמי. הוא מסוגל למכור כל דבר לכל אחד בכל מקום ובכל מזג אוויר. כשצריך לקנות, יש בעיה. הוא לא מסוגל לשלם. כל עוד הוא מוקף באנשי ניהול וביצוע, העסק מתקתק. כשהוא מנסה גם לנהל, העסק נמק. [...] בכל הקשור לקורונה נתניהו קיבל החלטה או שתיים נכונות בתחילת האירוע, מכיוון שהוא אלרמיסט טבעי ופאניקר מוכח, הוא סגר את השמיים מהר יחסית וגם את הסגר המוחלט הטיל מוקדם. זהו, פחות או יותר. מעבר לזה הוא לא נקף אצבע. הוא לא מינה פרויקטור. הוא לא שחרר שום סמכות".

שערי "ישראל היום" במהלך השבוע הבליטו את הביקורת על הטיפול במשבר הקורונה. היום מנסה הכותרת הראשית להרגיע ("'רשת הביטחון': מענקים, הלוואות ודמי אבטלה"). "נתניהו וכץ הציגו את התוכנית לייצוב המשק", מודיעה כותרת המשנה, "ביטחון לשכירים, לאלו שעובדים ולאלו שבחל"ת". חלום. כפולת העמודים הפותחת מוקדשת ל"תוכנית ההצלה הכלכלית" ומודיעה על "צעדים דרמטיים".

יש בכותרות אפילו הכאונת על חטא, ללמדנו שהמנהיג בשר ודם, כמונו: "רה"מ לקח אחריות על ההקלות: 'השלב האחרון של פתיחת המשק התבצע מוקדם מדי'". "מי שיעיין בגליונות האחרונים של ביטאון המעון", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "יגלה שהאחריות לפגעי הכלכלה והבריאות מתחלקת בין האדונים כץ, אדלשטיין ובני גנץ". ואכן, האחריות הרפה ש"ישראל היום" מגלגל על נתניהו היום נעדרת לחלוטין משערי גליונות השבוע, שדמותו של נתניהו אינה מופיעה בהם אפילו ברמז. במקומו כוונה האש למשרד הבריאות ולסדצקי (עוד התלכדות אינטרסים מעניינת של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות").

בסיקור שמעניק אריאל כהנא היום ב"ישראל היום" לתוכנית הכלכלית של נתניהו את כץ אין זכר לביקורת. אין גם זכר לידיעה שלפיה שר הבריאות קיים מסיבה עם עשרות מוזמנים רגע לפני הטלת ההגבלות (יש ידיעה על כך שראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, מהאיומים הפוליטיים הפוטנציאליים הבודדים על נתניהו, אמר שאם היה צעיר היה נדבק בקורונה ו"נתפס ללא מסכה" באירוע). בעמודי החדשות אין זכר להפגנה המתוכננת במוצ"ש, מה שמאשש את קביעת הפרשנים מ"הארץ" שלפיה זהו האיום הפוליטי החמור ביותר על ראש הממשלה, משום שהוא אינו צבוע בצבעי שמאל-ימין.

ובכל זאת, ניצני ביקורת כן מתפרסמים היום ב"ישראל היום", בטור הפרשנות של מתי טוכפלד במוסף השבועי. הם לא מגיעים לשער, והטור הפותח, של אמנון לורד, הוא כתב ההערצה המבולבל הרגיל לנתניהו, אבל הם כן מגיעים לכותרת הטור עצמו – דבר שלא קרה בעבר, כשביקורת על נתניהו מצאה את דרכה לטוריהם של דן מרגלית ומוטי גילת. "בכל שנות שלטונו לא נתקל נתניהו במגבלות הכוח כפי שנתקל בהן חזיתית השבוע", פותח טוכפלד את הטור.

בהמשך המוסף מתפרסם גם טור תגובה לעירית לינור מאת אחד ממשתתפי ההפגנות נגד נתניהו ("ממובילי המחאה בבלפור"), ובטור הסוגר את המוסף נוזף בנתניהו אפילו אראל סג"ל, מאנשי התקשורת העובדים איתו צמוד-צמוד (יש גם הלצה: סג"ל עוצר לרגע את חלוקת ההוראות לנתניהו, לאוצר, לתקשורת ולקוראים כדי לנזוף בקיביצרים שמחלקים עצות בזמן משבר, ש"מלאים עצות כרימון רקוב". "קצת צניעות", הוא מבקש).

נתניהו לא יכול לשבוע נחת אפילו מהחברים הנאמנים בבלוק, מי שבזכותם החזיק מעמד במשך שלוש מערכות בחירות רצופות. "החרדים כועסים על נתניהו – ומתקרבים לגנץ", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". לא צריך להאמין לשליח, אפשר לקרוא את הדברים במקור: "נהפכנו למרמס על-ידי הממשלה שמטילה סגרים על ערים ושכונות חרדיות", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר".

"המבשר", הימני מבין ארבעת היומונים המפלגתיים והאוהד ביותר כלפי נתניהו (עורך: בנימין ליפקין), מאשים את ראש הממשלה בחטא שהוא עצמו פימפם ללא הרף אל הציבוריות הישראלית: "הממשלה בראשות נתניהו אחראית גם על האכיפה הבררנית נגד החרדים על-ידי שוטרים שאורבים לילדים וחסרי ישע ומטילים עליהם אימה וקנסות", נכתב מתחת לכותרת הראשית. לצדה מובאים כמה משפטים מטור פרשנות (מאיר ברגר), ובהם משתלח הכותב בנתניהו ומאשים אותו בעליבות נפש, שפלות וציניות.

את רחשי לבו של הציבור הדתי-לאומי יכול נתניהו לקבל מ"בשבע", החינמון הגדול במגזר, וכזה שעובדיו אינם מחויבים לאג'נדה של משפחת אדלסון: "ממשלת האחדות הפריטטית, עתירת השרים והכיבודים, לא מצליחה במשימה העליונה האחת והיחידה שלשמה הוקמה: המלחמה בקורונה", נכתב שם.

במדור הדעות של "מקור ראשון" אפשר לקרוא על כך ש"כולנו אשמים" (ארי שביט) ושזה לא הזמן למתוח ביקורת (מוטי קרפל). בתחתית הדף נדפסת בכל זאת קצת ביקורת על המנהיג (יאיר שלג). העורך הראשי, חגי סגל, מקדיש את רוב טורו לגערה ב"צועקים" ומבקש מכל המבקרים לשמור על קור רוח ולסתום, או לפחות לדבר בשקט. מיד אחר-כך הוא צועק על החרדים, מאשים אותם ב"אטימות קשה לנוכח פני האויב", בכך שהם "וכחנים קטנוניים" ומי שאפילו תורה אין להם; ומתנפל על השופטים שהם בכלל חובבי שחיתות, שלא באמת אכפת להם אפילו מעליונות המשפט וכל מה שהם רוצים הוא להמשיך לכפות את עצמם על עם ישראל ולשלוט בו בעריצות. כלומר, מותר לצעוק, אבל רק על מי שסגל לא אוהב.

הפרשנים כולם מסכימים שאיום הבחירות – שבחודש ומשהו האחרון דיברו עליו מדי פעם לא כתרחיש אפשרי אלא כהתרחשות מוגמרת – הולך ומתרחק. "פירוק הממשלה והליכה לקלפיות, מהלך שעד לפני שבוע-שבועיים היה נראה סכנה ברורה ומיידית, לא על הפרק כרגע", קובע ורטר ב"הארץ". עמית סגל מזכיר את הבחירות שהתקיימו מיד אחרי מלחמת יום כיפור, שבהן ניצחה העבודה בראשות גולדה מאיר. "לקח זמן עד שההלם הציבורי היתרגם למפלגת מחאה ולמהפך. הפער בין התסיסה הגוברת לבין היעדר אלטרנטיבה גורם ודאי להרהור אחרון [אצל נתניהו] אם להוון את הנכסים הפוליטיים עכשיו, בטרם יתאדו", אך גם הוא מסכם: "נראה שאין פניו [של נתניהו] לבחירות".

נתניהו יכול להתנחם בעיקש ובמביך מבין מעריציו החדשים: באחד העמודים האחוריים של "מעריב" קורא אלי ציפורי להסתכל על חצי הכוס המלאה, מציע שהמצב הכלכלי הוא בעצם די סבבה ושהקורונה היא בכלל מתיחה לא מוצלחת. ציפורי מגדף את סדצקי וקובע שהיא פקידה מנותקת מהשטח שלא ניהלה מעולם חנות מכולת, למרות שהיא פרופסור לאפידמיולוגיה ולשעבר מנהלת היחידה לאפידמיולוגיה בשיבא. הפובליציסט שהפך ביביסט מעדיף לצטט את נשיא האיגוד הפתולוגי הבולגרי, שקבע כי אף אחד לא מת מהקורונה וכי המגפה היא המצאה של ארגון הבריאות העולמי.

זה אולי הסיכום הטוב ביותר למצבו של נתניהו: התקשורת, מימין לשמאל, שוטמת אותו. אפילו פמפלט הבית ועיתונאי החצר מלאים ביקורת כרימון (רקוב), והוא נותר כמעט לבדו. מימינו עיתונאי תקוף טורט, משמאלו פתולוג בולגרי.

סיבוב פארסה

בתוך טורו של יוסי ורטר מסתתר תיאור מעניין המובא כדרך אגב, שלפיו יחסי הגומלין בין נתניהו לבין כלבלבי התקיפה המשרתים אותו בתקשורת ובמדיה החברתית אינם חד-סטריים. "נתניהו התלבט ארוכות כיצד לנהוג" בהצעת החוק של ימינה להקמת ועדה שתבדוק ניגודי עניינים של שופטים, כותב ורטר, "נטייתו הברורה היתה להפיל את ההצעה. ברגע האחרון, הוא התהפך, אישר לקואליציה לתמוך – והיתר זו הפארסה שראינו ביום רביעי במליאה.

"במערכת הפוליטית שוררת מוסכמה עתיקת יומין: כשנתניהו משנה את דעתו במפתיע, הוא אינו פועל עצמונית. הוא מופעל. והמפעיל נמצא לרוב בבלפור. הפעם האצבע מכוונת, לכאורה, לעבר בנו יאיר. בחלוקת הסמכויות והיצרים המעוותת במעון, ג'וניור אחראי על המערכת המשפטית, וה'גברת' מנהלת את ענייני הכספים. [...] הפעם נתניהו שינה את דעתו גם בעטיים של גורמים נוספים, חוץ משפחתיים.

"כמה עיתונאים מהימין הפעילו מסע לחצים אדיר על לשכת ראש הממשלה, לשכת יו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה מיקי זוהר, כדי להביא את הצעת סמוטריץ' להצבעה. אדם שהיה עד לטרללת ההיסטרית שהתרחשה בימין הגדיר את הלחצים 'מטורפים'. העיתונאים נמנים כולם עם חבורת מגדפי העליון והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. מבוקר יום רביעי עד לשעת ההצבעה, כשעוד לא היה ברור אם הליכוד יתמוך או יטרפד, הם היו בקמפיין.

"'תפרקו כבר את הממשלה הזו', דחקו בנמענים, 'מה יוצא לנו ממנה? החלת ריבונות אין, אבי ניסנקורן יושב לו במשרד המשפטים. לפחות תעבירו את הוועדה של סמוטריץ''. נתניהו לא רצה בפירוק הממשלה, אבל כן ביקש להרגיע את השצף והקצף של החברים שמפיצים את משנתו ברבים. הוא בחר בדרך האמצע: חברי הליכוד הורשו להצביע בעד. גיוס מסיבי, כמו שבסיעת הליכוד יודעים לעשות, לא התבצע, וניצחו מתנגדי הזובור שתכננו בימין לעשות לשופטים".

הון אנושי

אורי פסובסקי ממשיך במסורת הראיונות הכלכליים המעניינים שלו ב"גלובס" (ולפני כן ב"כלכליסט"), והפעם עם פרופ' מארק בליית, המוכתר כמי שחזה את עליית הפופוליזם בדמוקרטיות המערביות. פסובסקי מציב בפניו שאלה: כיצד זה שהאנושות מעולם לא היתה עשירה יותר, ובכל זאת העולם תוסס ממחאה והפגנות. התשובה, כמובן, היא שהעושר האדיר מחולק בחוסר שוויון קיצוני: "אני יודע שהאנשים שגדלתי איתם מסתכלים על כל זה ואומרים: 'מה לעזאזל קרה?'. הם עובדים כל הזמן עבור פחות ופחות מזומן. מבקשים מהם לקחת עוד ועוד סיכונים, ומישהו אחר תמיד גורף לעצמו את הרווחים".

משבר הקורונה יכול להיות הזדמנות, אומר בליית, "לנצל את הרגע הנוכחי לא רק כדי להתמודד עם הצרכים המיידיים של המגפה, אלא עם קווי השבר היסודיים שאנחנו מזהים. והחדשות הטובות הן שחלק מזה כבר קורה עכשיו". למשל בחלוקת כסף למי שנפגעו מהמשבר, מהלך שמהדהד פתרונות רוחב שבליית ואחרים מציעים, כמו הקמת קרנות עושר לאומיות.

הבעיה שניצבת לפנינו, הוא מסכם, "היא חוסר אומץ פוליטי". "עכשיו יש לנו אנשים שמושלים באמצעות התבוננות בסקרים כל 12 דקות, מסתכלים בטוויטר ובפייסבוק כדי להחליט איזו מדיניות היא רעיון טוב. האנשים האלה לא באים מאיגודי עובדים או מהקהילייה העסקית. הם באים מהפרסום ומהטלוויזיה. הם פשוט שיט. מה שחסר הוא לא רעיונות. זה איכות ההון האנושי, האומץ והאמונה ליישם רעיונות".

"האם הגל השני של הקורונה ישטוף את המנהיגים הפופוליסטיים?", שואל גיא רולניק ב"דה-מרקר". "השבוע המסך נפל", כותב רולניק, "תוך 72 שעות התברר שמלך הסטארט-אפ ניישן, על צבאות הביון, הריגול, הרפואה, הגנרלים והמיליארדרים המקיפים אותו, הזניח במשך שלושה חודשים את ניהול האירוע. מהרגע שבו הוא פורר את האופוזיציה ודחה את משפטו, העניין שלו בניהול משבר הקורונה ירד. אם אי-אפשר לזמן מסיבות עיתונאים מדי ערב, נתניהו מאבד עניין. סיפוח הוא עניין הרבה יותר מדליק וסקסי. הרבה יותר קל ונוח להסית, להדליק ולהתסיס ברשתות החברתיות מאשר לנהל משבר בריאותי מורכב. [...]

"נתניהו ניצח את הגל הראשון של הקורונה מסיבה פשוטה. מה שנדרש בשלב הראשון הוא רק לקבל החלטה מרכזית אחת בזמן: לסגור. זאת היתה החלטה נהדרת, אבל היה נוח מאוד לקבל אותה כי היא התלכדה עם האינטרס הפוליטי והאישי שלו. אבל השלב השני של הטיפול בקורונה שונה בעליל.

"יש רגעים כאלה בפוליטיקה הישראלית, לא רבים, שבהם צריך לספק משהו קונקרטי לציבור ואי-אפשר רק להסתפק ביחצנות. עכשיו צריך לקבל מאות החלטות ולהוביל מאות ואלפי מקבלי החלטות בכל השירות הציבורי. עכשיו צריך מנהיגות וביצוע. עכשיו צריך ממשלה חזקה, מתפקדת, קשובה ואפקטיבית. עכשיו לא צריך פופוליזם, אלא מקצוענות, עבודת צוות ואמון. [...]

"נתניהו, כמובן, לא לבד. לצד המדינות שהצליחו להכניע את הנגיף ויוצאות בהדרגה מהמשבר, כמו גרמניה בהנהגת אנגלה מרקל, נמצאים שני הליצנים, מכחישי הקורונה, ששולטים יחדיו ביותר מחצי מיליארד אזרחים בצפון ודרום אמריקה. הדרך הטובה ביותר להבין מה שהתרחש בישראל בגל הראשון ובגל השני הוא לבחון את מה שקורה בחצי השנה האחרונה אצל נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, שני המנהיגים הפופוליסטים הבולטים בעולם. [...]

"ארגז הכלים והרעיונות הפופוליסטי – זריעת פילוג, האשמת האליטות גם אם אתה חלק מהן, פיזור ניחוחות גזעניים – שימושי מאוד למי שרוצה להגיע לשלטון, ואפשר גם לשרוד איתו כאשר יש רוח גבית חזקה מהכלכלה הגלובלית או המקומית. אבל יש רגע שבו צריך באמת לנהל את המדינה. יש תקופות שבהן האיכות והאפקטיביות של השירות הציבורי, המוסדות הדמוקרטיים וההון החברתי קריטיות. והרגע הזה הגיע באביב 2020. [...]

"בדרך כלל עוברות עשרות או מאות שנים עד ששיטה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית נחשפת בקלונה. עשורים עברו עד שהקומוניזם הוכתר ככישלון מוחלט, ו-30 שנה נדרשו עד שנזקי הניאו-ליברליזם בארצות-הברית דקרו את העין, והכלכלנים, האינטלקטואלים והפוליטיקאים החלו להפנות את גבם לשיטה. הקורונה, לעומת זאת, עשוי להאיץ את התהליך ההיסטורי ולחשוף מוקדם יותר את פרצופו האמיתי של הפופוליזם הלאומני שהחל לגאות עם היבחרו של טראמפ ב-2016. [...]

"אבל בסוף המנהרה הזאת יכולות להיות גם הסתעפויות מפחידות, משום שההיסטוריה לימדה אותנו שרעיונות פופוליסטיים, בעיקר של שנאה ופילוג, יכולים להיות אטרקטיביים מאוד, והמהירות שבה דמוקרטיות נהפכות לשלטון אוטוקרטי הרבה יותר גדולה ממה שהציבור החרד לדמוקרטיה יכול לדמיין".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב עמית סגל כי סקר של משרד הבריאות בנוגע לקמפיין פרסומי שיעודד שמירה על מדיניות ההגבלות העלה כי מסר של ערבות הדדית הוא החזק ביותר, גם יותר מזה של שמירה על הבריאות. לפי סגל, הערך הזה ניזוק קשות בשבועות האחרונים ונראה כי "הווירוס המאוס של 'כן ביבי לא ביבי' פגע גם במערכת החיסונית של הציבור הישראלי מפני המגפה. ישראלים רבים התקשו לקבל מסרי ריחוק חברתי ממי שהם לא סובלים".

תרבות

"ההחלטה לסגור את כל מופעי התרבות חונקת תעשייה שנאבקת על חייה", נכתב על שער מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "מאחורי כל זמר מצליח עומדים עשרות אנשים שפרנסתם תלויה בו, ונפגעו קשות בימי הקורונה". רז שכניק מראיין את קבוצת בעלי המקצוע העובדים עם הזמר עידן עמדי.

משבר עובד התרבות מצליח אפילו להוציא משפט קוהרנטי מטור בלבולי הביצים של שלמה ארצי ב"7 ימים": "כל שנותי כזמר ראיתי רק סאונדמנים שבאים בשקט, עושים במסירות אין קץ את העבודה שלהם, שותקים והולכים הביתה. ולכן כשעכשיו הם זעקו לעזרה, זה היה סימן לכאב אמיתי".

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה (מאיר תורג'מן) מעניינת עבור סטודנטים לתקשורת: היא מנוסחת באופן מניפולטיבי כדי להטעות את הקוראים ולדחוף אותם לצריכת מוצר קטלני, אך למרות שאורכה שורות ספורות בלבד, היא כוללת גם "מפתח" שמסביר מיהם הקוראים המיועדים הנוספים של הטקסט ומהי הסיבה שבגינה נרתם העיתון להטעייה מסכנת החיים.

"אייקוס – מוצר פחות מזיק עבור מעשנים", נכתב בכותרת הידיעה, שנדפסת בעמוד 9 בקונטרס החדשות של העיתון. מינהל התרופות האמריקאי (FDA) התיר לשווק את אייקוס "כמוצר בעל סיכון מופחת, עם חשיפה מופחתת לטבק", נכתב בידיעה עצמה. "מדובר בניצחון לפיליפ-מוריס, שיצאה בקמפיין לובי מול ה-FDA כדי להוכיח למינהל שהמוצר בטוח יותר".

ל"ידיעות אחרונות" היה כנראה חשוב לפרסם את הידיעה בגליון שישי, המופץ בתפוצה רחבה לאין ערוך משל גליונות ימי השבוע, ולכן נדחה הפרסום עד היום, למרות שאישור ה-FDA התקבל לפני שלושה ימים ופורסם ב"כלכליסט" (מבית "ידיעות אחרונות") כבר לפני יומיים.

"ידיעות אחרונות", 10.7.2020

לכאורה, הידיעה מצהירה במפורש שלא מדובר בהחלטה שלפיה מוצר העישון אינו מזיק לבריאות, אלא רק כי הוא מזיק פחות. ואולם, גם בניסוח הזה טמונה הטעיה, כפי שנמסר בתגובה גורפת של הארגונים העוסקים במלחמה בעישון: "סיגריית האייקוס היא מוצר טבק ממכר ומזיק לבריאות. איגוד רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית, האגודה למלחמה בסרטן, המיזם למיגור העישון והחברה הרפואית לגמילה מעישון מדגישים כי חשיפה מופחתת אינה שוות ערך לסיכון מופחת. נכון להיום אין מידע לגבי הפחתה בסיכון למחלות ולמוות בטרם עת משימוש בסיגריית האייקוס.

"חשוב להדגיש כי מה שכן ידוע הינו שסיגריה זו הינה מוצר טבק ממכר ומזיק חד משמעית לבריאות. החוק בישראל מתייחס אל סיגריית האייקוס בצורה זהה לסיגריות טבק אחרות, והודעת ה-FDA אינה משנה זאת ובשום פנים ואופן לא צריכה לשנות, לאור הסיכון הבריאותי הנובע מהשימוש בסיגריית אייקוס. על סמך ניסיון רב שנים, כאשר סומכים על חברות הטבק, בריאות הציבור נפגעת והתשובות המדעיות מגיעות לאט ובאיחור. בסופו של דבר מסתבר שמדובר לבסוף באותו הגברת בשינוי אדרת".

מדוע אפוא נתנו ב"ידיעות אחרונות" יד לידיעה בשירות חברות הסיגריות? התשובה, כאמור, בגוף הידיעה: "כעת תוכל פיליפ-מוריס לשווק את האייקוס כבטוח לעומת סיגריות וכן ביחס לסיגריות אלקטרוניות. החברה תנסה לבדל את המוצר מסיגריות גם במדינות נוספות, כמו בישראל. בארץ אסור להשתמש במוצר במקומות ציבוריים וכן אסור לפרסם אותו. בשנת 2017, לפני האיסור, פיליפ-מוריס השקיעה כ-22 מיליון שקל בפרסום אייקוס בישראל". באופן מעניין, ביום רביעי הקרוב תתכנס ועדת הכלכלה כדי לדון ביישום החוק לאיסור פרסומות והגבלת השיווק של מוצרי טבק.

הנה דוגמה נוספת לאופן שבו צריך לקרוא ידיעות המתפרסמות בקבוצת התקשורת של מר נוני מוזס. "הנדל מטאטא את ניגוד העניינים סביב הדואר", דיווחו אתמול ב"כלכליסט". באיזה ניגוד עניינים בדיוק מדובר? קוראי "כלכליסט" כבר יודעים; מדובר בכתבה השלישית שפורסמה בנושא בימים האחרונים. עבור מי שלא עקב, הם מפרטים שוב: "דניאל רוזן גיבש המלצות לרפורמה בדואר במקביל לניסיון לרכוש את החברה". רוזן עמד בראש הוועדה שהמליצה להפריט (חלקית) את הדואר. לפי דיווחיו של הכתב אביאור אבו, רוזן ושותף שלו פגשו גורם עסקי (שמו שמור במערכת) כמה חודשים לפני הקמת הוועדה ודנו עמו באפשרות לרכוש מניות של הדואר אם וכאשר יוצעו למכירה.

החשיפה עצמה ראויה, אך היא באה כשלצדה הסתרה. אחד מסעיפי הרפורמה (שטרם אושרה סופית על-ידי שר התקשורת, יועז הנדל) מבקש להסיר את פיקוח המחירים על דואר כמותי, שמחייב כיום את דואר ישראל לגבות מחיר גבוה יחסית על כל מכתב שנשלח כך. מי שצפויה להיפגע מהסעיף היא חברת דיוור בשם מסר.

ב"כלכליסט" מציינים אמנם שחברת מסר היא המתחרה העיקרית של דואר ישראל בתחום זה, אבל לא מרחיבים בנוגע לקשר בינה ובין העיתון. כפי שדווח לפני שבועיים ב"דה-מרקר", חברת מסר שייכת לקיבוץ בארי ולחברת בר הפצות, שאחד מבעליה הוא ארנון (נוני) מוזס.

ענייני תקשורת

טראמפ ו"ישראל היום". מעמדו של נשיא ארצות-הברית הולך ומידרדר, הפופולריות שלו בסקרים דועכת ובמפלגה הרפובליקאית כבר נשמעים קולות המהרהרים בהחלפתו לקראת הבחירות וההתמודדות מול ג'ו ביידן הדמוקרטי. אחת מתומכיו הגדולים של טראמפ, אם לא הגדולה שבהם, היא משפחת אדלסון. מרים ושלדון הם התורמים הגדולים ביותר למפלגה הרפובליקאית, והם בוחשים גם בציבוריות הישראלית בכסף גדול לא פחות, דרך "ישראל היום".

מאז נחשפו "תיק 2000" ומערכת היחסים החשאית בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס החלו גלי ספקולציות בקשר לנאמנותה של המשפחה ושל "ישראל היום" לנתניהו. ומה באשר לטראמפ? האם האדלסונים ישמרו אמונים למועמד הקפריזי, הבור והעברייני שעזרו להמליך על האומה האמריקאית?

בפריימריז הרפובליקאיים שנערכו לפני הבחירות האחרונות ידעו האדלסונים ללהטט בין המועמדים והעבירו את תמיכתם מאחד לשני ולשלישי עד שהתייצבו על טראמפ. היום ניתן לקרוא בחינמון כותרת יוצאת דופן. הנוהל הרגיל לדיווח ב"ישראל היום" על אינספור השערוריות שמתנחשלות סביב טראמפ הוא הדגשה של התגובה ומתקפת הנגד, אם לא התעלמות כליל. היום לעומת זאת נדפסת בעיתון הכותרת "ביהמ"ש לטראמפ: לחשוף את דו"חות המס". "נשיא ארה"ב ספג אתמול מכה", נפתחת הידיעה.

חמוצים עלק. "שלושה דברים, אמר שלשום בערב ל'הארץ' אדם שהיה מעורב בטיפול במשבר הקורונה מראשיתו, הביאו עלינו את הגל השני", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "פתיחה לא זהירה ומבוקרת של המשק, הזנחת התוכנית להקמת המנגנון האפידמיולוגי לקטיעת שרשראות ההדבקה והפגיעה באמון הציבור במדיניות הממשלה.

"דקות אחדות אחרי השיחה הזו פרסם רועי ינובסקי בכאן ידיעה מדהימה: ערב כניסתן לתוקף של ההגבלות החדשות שיזם, שלפיהן חל איסור על התקהלויות של יותר מ-20 איש גם בבתים פרטיים, בחר שר הבריאות יולי אדלשטיין לנהוג אחרת. הוא חגג את יום הולדתה של אשתו במסיבה בנוכחות עשרות מוזמנים.

"אדלשטיין האשים את ינובסקי בפרסום 'פייק ניוז', אבל זה, במחילה, קשקוש. העניין אינו בשעה שבה נכנסה ההנחיה לתוקף, אלא במדיניות. אם משרד הבריאות מזהיר שמסיבות כאלה הן חממות הדבקה, מדוע בוחר השר לקיים אחת כזו כשהמצב כבר ברור לו?

"בבריטניה התחוללה סערה דומה לפני כחודשיים, כשהתברר באיחור שדומיניק קאמינגס, יועצו הקרוב של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, הפר את הנחיות הסגר הנוקשה באפריל ויצא עם בני משפחתו מחוץ ללונדון בעודם חולים בקורונה. העיתונות הבריטית לא הרפתה מהפרשה במשך שבועות רבים. בישראל, נדמה שאנחנו עוברים לסדר היום תוך שעות. שר הבריאות הרי רק מצטרף לרשימה ארוכה של מפרי הנחיות, ובהם ראש הממשלה, הנשיא, שרים ופוליטיקאים".

החופש הגדול. "איכשהו, בתרגיל אקרובטי עוצר נשימה, הוא מצליח בו בזמן להשתין מהמקפצה וגם לזנק לאוויר ולשתות את השתן, בעודו עושה שני ספינים לפני הנחיתה במים, ולהכריז שזה בכלל בירה נטולת אלכוהול, צוננת ומרעננת", כותב רוגל אלפר ב"הארץ" על תגובתו של שר הבריאות יולי אדלשטיין לחשיפה שלפיה קיים מסיבה עתירת מוזמנים רגע לפני הטלת ההגבלות על אירועים כאלה בדיוק.

העובדה שהמסיבה נערכה לכבוד אשתו של השר, שהיא גם בתו של אחד הבעלים של "הארץ", ליאוניד נבזלין, לא מפריעה לאלפר להיכנס בזוג בבוטות האופיינית לו, ולעורכים לפרסם את המתקפה: "אשתו, אירינה נבזלין, טוענת שאפשר לפזר את ההפגנה, אין מה לראות כאן: 'ביקשתי מכולם לפני שהם באים, לראות שאין להם סימפטומים ושום כלום. בסופו של דבר החלטתי שאי-אפשר לדעת מתי הקורונה הזאת תסתיים, ואני עושה בכל זאת שתהיה לי אפשרות לראות את החברים שלי. בסוף החלטתי אחרי הרבה שיקולים שאני לא מבטלת'.

"מה שגברת נבזלין איננה מבינה זה שהיא מדברת כמו פריביליגית מתפנקת, בת של אוליגרך, שמחוסנת מפני העוני של הקורונה, ומחוסנת מפני הגבלות הקורונה. [...] מתוך אמפתיה לציבור שמביט בפרנסתו טובעת בגזרות שאדלשטיין מנהיג היה על אירינה נבזלין לגזור על עצמה איפוק. שהרי הגזרות הכלכליות אינן נוגעות לה. למצער, שתגזור על עצמה לא לנפנף בעושרה ולשקשק בתכשיטיה. כן, העניין העקרוני הוא בין היתר הכסף. הכסף שמרפד את שר הבריאות וחוסך ממנו את תלאות הקורונה. אדלשטיין, זה הכסף, טמבל".

בעל הבית השתגע. "ב-2020 אנחנו מוצאים בשמאל האמריקאי מרכיב קולני מאוד, המטיל דופי בעצם ייסודה של ארצות-הברית, מפני שהיא קמה בחטא", כותב יואב קרני בטורו שבמוסף "G" של "גלובס". "בשירות המרכיב הזה, הפסלים הם רק מטאפורה. מלחמה למפיליהם לא עם המפוסלים, אלא עם הרפובליקה שהקימה אותם, או אִפשרה אותם. ה'ניו-יורק טיימס' פרסם השבוע מאמר מאת 'צאצא של תומס ג'פרסון' הקורא לפירוק הפנתיאון שלו בוושינגטון. כשלעצמי, אני חושב שה'ניו-יורק טיימס' השתגע, והוא הופך מעיתון ליברלי גדול לפמפלט רדיקלי. אבל האם חולשת הדעת הבוקעת משמאל תעזור לטראמפ? לפי שעה, אין סימנים כאלה".

אין תחקירנים בימין. כל העיתונים מדווחים על הודעה של קרן וקסנר, שמנסה שוב להדוף את הטענות נגדה בשל תשלום המיליונים הבלתי מוסבר לאהוד ברק וקשריה לעבריין המין המתאבד ג'פרי אפשטיין. ב"ישראל היום" מגדילים לעשות ומעניקים לידיעה בעניין, של עקיבא ביגמן, הפניה מהשער. הידיעה עצמה חסרת כל תוכן מקורי וכל כולה מבוססת על ההודעה לעיתונות של הקרן, שממנה עדיין אי-אפשר להבין מדוע קיבל ראש הממשלה לשעבר מהקרן סכום של 2.3 מיליון דולר.

בנימין ויאיר נתניהו וכתבי החצר שלהם בכלי התקשורת השונים וברשתות החברתיות עושים שימוש נואל בגילוי על הכסף שהועבר לברק ומנצלים אותו, כדרכם, למתקפת הכפשות והשמצות קונספירטיבית ועילגת. מה שהכתבים הביביסטים לא מצליחים להשיג הוא מידע: מה היתה מטרת המתת התמוה הזה של הקרן האמריקאית לבכיר הישראלי. אפילו המידע הראשוני, על עצם המענק, נחשף על-ידי תומר אביטל ופורסם ב"הארץ". במקום שבו יש כבר עשן, העיתונאים הביביסטים לא מצליחים לאתר את האש. והנה עוד משל על תקופת נתניהו, המתאים גם לימי הקורונה.