חדשות כאן 11 משדרים בימים אלה תחקיר בשם "מדינת כי"ל: למה המדינה ויתרה על פלא הטבע הגדול שלה?". התחקיר עוסק בפעילות התעשייתית של "כימיקלים לישראל" בים המלח, על השלכותיה הסביבתיות והכלכליות, ובמהלכים, שנעשים או לא נעשים, לקראת פקיעת הזיכיון של כי"ל בים המלח בעוד עשור, ובעיקר - חושף כמה אנחנו והמדינה פשוט לא יודעים.
תחקיר זה מצטרף לתחקיר רחב היקף בנוגע למאבק סביב כריית הפוספט בשדה בריר שבנגב, שהתפרסם זה מכבר ב"מקום הכי חם בגיהנום": "הקרב האחרון על שדה בריר: כיל לוחצת להרחיב את הכרייה, והציבור יודע מעט מאוד על המחיר שישלם".
כמה מעט יודע הציבור המחיש גם האופן בו התפרסם בשבוע שעבר, בחשכת הלילה ובאיחור משווע, דו"ח מקינזי "לבחינת העתיד של התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה", דו"ח שהוגש למועצה הלאומית לכלכלה ולמשרדי הממשלה כבר לפני שנתיים. פרסום הדו"ח התאפשר רק אחרי כמה בקשות מטעם חוק חופש המידע ועתירה לבית המשפט, וכשסוף סוף פורסם חלקים גדולים ממנו נותרו מושחרים, כך שרב הנסתר על הנודע.
המסקנה העולה מכל הכתבות הללו, ולצערי היא נכונה לאין ספור פרויקטים תעשייתיים, קטנים כגדולים: המדינה, ואיתה אנחנו, נמצאים תמיד כמה צעדים אחרי החברות, תמיד יודעים פחות מהחברות, תמיד מבינים פחות מהחברות, תמיד מפסידים.
לפי התחקיר של כאן 11, לכי"ל יש לא רק יתרון ברור על כל המתחרים הפוטנציאלים מבחינת הנתונים הבלעדיים שהיא מחזיקה, ומבחינת הידע שצברה במהלך השנים, אלא גם יתרון גדול על המדינה. היתרון הזה בולט גם בנושאים יומיומיים כמו במשא ומתן לגבי תמלוגים או לגבי דרישות סביבתיות, לא כל שכן כשמגיעים לבית המשפט בנושא זה או אחר.
זהו יתרון אבסולוטי ולא יחסי, והוא לא ייחודי רק לפעילות של כי"ל בים-המלח. תחקיר "המקום הכי חם בגיהנום" בנוגע לפעילות כריית ועיבוד הפוספט של כי"ל הראה שהמדינה לא יודעת מהן עתודות הפוספט בשדות השונים ובכלל. רק החברה יודעת. בנוסף, המדינה לא יודעת מה נתוני התחלואה או חלילה התמותה של העובדים במכרות הפוספט, נתונים שיכולים לשפוך אור על פוטנציאל הפגיעה הסביבתית והבריאותית. הנתונים נשמרים בידי החברה.
מפעלי ים המלח של חברת כימיקלים לישראל (צילום: יוסי זמיר)
לא רק כי"ל מחזיקה במונופול על המידע. באותו אופן המדינה מסתמכת על בתי הזיקוק, לא רק בדיווח שלהם לגבי תקלות, אלא גם בחלק מנתוני הניטור ובנתונים לגבי פליטות מזהמים לסביבה.
כאשר בתי הזיקוק בחיפה יצאו בקמפיין השקנאים והחסידות המפורסם, בו טענו שבהשוואה בין בז"ן לבתי זיקוק במערב אירופה, נמצא כי הפליטות בבז"ן מהנמוכות בעולם (זוכרים, "החותם הסביבתי הנמוך ביותר"?), מבלי להסביר כיצד ועל סמך אילו נתונים נעשתה ההשוואה, המדינה, פתאום, לראשונה ובאופן ייחודי, כללה בדו"ח מרשם הפליטות לסביבה שלה טבלה שעושה השוואה דומה. בטח תתפלאו: המסקנה שלה היתה דומה, וגם המדינה לא הסבירה על מה מבוססת ההשוואה וכיצד בוצעה. ושוב, באורח פלא, הטבלה הזאת התגלגלה אחר כך לככב בדו"ח האחריות התאגידית האחרון של בז"ן - שפורסם אחרי כעשור של שתיקה.
תמונה דומה התקבלה גם בהקשר לאסדות הגז. התאגידים הם אלה שמובילים והמדינה נשרכת מאחור עם הנתונים, עם הטכנולוגיות ואפילו עם המסרים. שתי דוגמאות קטנות. בתסקיר ההשפעה על הסביבה של אסדת לוויתן הופיע מספר קסם של פליטות חומרים אורגאניים נדיפים וביניהם בנזן, חומר מסרטן ודאי, מספר קטן משמעותית מזה המדווח באסדת תמר, הקטנה יותר, או באסדות אחרות בעולם.
כשהמדינה נשאלה, הכצעקתה? היא אמרה שעל האסדה תוקם מערכת סגורה. אבל כל ניסיון להבין מה היא אותה מערכת, הוביל חזרה ליזמים. גם בקשות מהציבור לקבל מידע לגבי התחקירים שהיזמים מגישים למדינה בנוגע להפעלה של הלפיד על האסדה, לא נענו בינתיים על ידי המדינה. רק לאחרונה בעלי אסדת תמר הודיעו, והמדינה בעקבותיהם, שהשלימו מערכת להפחתת פליטות באסדת תמר, ולא תתפלאו בטח לשמוע שאת הבדיקות לגבי המערכת ביצעה החברה, שהגישה למדינה על מגש של כסף את המספר המבוקש, 98% הפחתה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ מבקרים באסדת הגז לוויתן (צילום: מארק ישראל סלם)
כדי להשלים את התמונה הבעייתית, שלא נאמר השערורייתית הזו, שעולה לנו בזיהום, בפגיעה בטבע, בבריאות הציבור וגם בהרבה כסף, חשוב להבין שברבים מהמקרים הללו המדינה ואנחנו - לא אחד הם. אם המדינה לא יודעת הכל או מספיק, הציבור עוד יודע הרבה פחות, גם אם הוא רוצה לדעת.
קבלת נתונים בסיסיים כדי לעשות חישוב פשוט, כלכלי או סביבתי, דורשת הגשת בקשה מטעם חוק חופש המידע, שלא רק שתעלה לכם כסף רב אלא גם תאלץ אתכם להמתין זמן רב לקבלת המידע, גם אם הוא מצוי בידי הרשויות, ולא פעם משרדי הממשלה מעכבים את מסירת המידע ומותחים את החוק עד לקצה.
ואחרי כל אלה, אל תתפלאו אם תקבלו את דו"ח מקינזי לגבי עתיד התעשייה במפרץ חיפה בשחור על גבי שחור, או שמישהו יחליט שהרכב הקונדנסט במאגרי הגז הוא סוד מסחרי, סוד צבאי או לא חשוב מה.
זו אינה גזירת גורל, אלא מדיניות. ומדיניות אפשר לשנות, אם רק רוצים.
בשלב הראשון לחייב את התאגידים ואנשי העסקים - שמקבלים מהמדינה זיכיונות ורישיונות להשתמש במשאבי הטבע שלנו - לחשוף את כל המידע שיש בידיהם ולמוסרו למדינה.
בהמשך, לאפשר לציבור ולמומחים מטעם הציבור לקבל מידע שהכרחי לניתוח של ההשפעות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של פעולות אותם תאגידים, על מנת לאפשר בקרה, פיקוח ואכיפה אזרחית על המדינה ועל התאגידים עצמם.
ולסיום, כיוון שכל אחד מהתחומים הללו מחייב התמחות, והמדינה לא יכולה להיות מומחית בכל תחום ותחום, ראוי היה לקחת מומחים מהארץ או מחו"ל ולהקים ועדה מקצועית מייעצת ומלווה, שתוכל לייצג את האינטרס של הציבור בצורה נאמנה יותר.
כי ידע הוא כח, כח ששווה מיליארדים רבים של שקלים והשלכות דרמטיות על חברה, סביבה ובריאות. את הכח הזה צריך להחזיר לציבור.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)