בגיליון 32 דיווחנו על מחלוקת פרשנית בבית-המשפט בשאלת גובה הפיצויים בתביעות דיבה: האם מגביל החוק בנוסחו היום את גובה הפיצויים שיכול אדם לקבל אם נפגע שמו הטוב ל-50 אלף ש"ח (או 100 אלף ש"ח אם המפרסם פרסם בכוונת זדון), אלא אם כן הוכיח נזק גדול יותר, או שהחוק אינו קובע כל מגבלה על גובה הפיצויים בתחום זה.
לאחרונה דן בית-המשפט העליון בסוגיה, במסגרת ערעור של בני הזוג נפתלי ולימור אמר. השניים תבעו מקומון טברייני של רשת "ידיעות אחרונות", שדיווח על כך שבני הזוג נטשו בבית-החולים ילדה שנולדה להם לאחר שהתברר כי היא סובלת ממומים קשים, והוסיף וטען כי הנכות נגרמה בשל היות האם נרקומנית, טענה שהתבררה כשקרית. מתוך הפרטים שפורסמו במקומון יכולים היו מכרי הזוג לזהות אותם כגיבורי הסיפור.
התביעה, על סך 100 אלף ש"ח, התקבלה בבית-משפט השלום בנצרת, והשופט אברהם אברהם העניק לבני הזוג פיצוי במלוא הסכום שדרשו. העיתון ערער לבית-המשפט המחוזי בנצרת על גובה הפיצוי, ואת הערעור קיבלו הנשיא יהודה אברמוביץ' והשופטים מנחם בן- דוד ונסים ממן. השלושה קבעו שבית-המשפט הפריז בשיעור הפיצויים, בפרט מאחר שרוב טענות התובעים בכתב-התביעה נדחו (דהיינו, הוכח שהפרטים על מצבה של הילדה הנטושה ועצם הנטישה הם נכונים), וגם מספר האנשים שיכולים היו לזהות את הגב' אמר כמי שמואשמת בשימוש בסמים היה מצומצם למדי, והעמיד את סכום הפיצויים על 40 אלף ש"ח בלבד.
איור: יערה עשת
בני הזוג שבו וערערו לבית-המשפט העליון שקיבל את ערעורם. נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, הוא שכתב את עיקרו ורובו של פסק-הדין, ובו הוא מבקש להציב עקרונות לקביעת פיצויים בתביעות דיבה. הנשיא ברק קובע כי עשויות להיות שתי מטרות עיקריות לפיצוי בתביעות דיבה: פיצויים תרופתיים, שיהיה בהם כדי להשיב את מצב הנפגעים לקדמותו; ופיצויים עונשיים, שיהיה בהם כדי להעניש את המפרסם (בפרט כאשר הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון) וגם כדי להרתיע ולחנך את כלל הציבור מפני פרסום לשון הרע. בפיצויים לגב' אמר, קובע ברק, אין מקום לתת פיצויים עונשיים, אשר לא נתבקשו, אלא רק פיצויים תרופתיים.
אולם כיצד ניתן להעריך את גובה הפיצויים כאשר, כפי שהוא המצב בדרך-כלל, הנזק שנגרם מפרסום אינו רכושי מובהק אלא פגיעה בשם הטוב, במעמד האדם בחברה ובהערכתו את עצמו, וכיצד יוכלו פיצויים להשיב את מצבו לקדמותו? ברק מסכים כי פיצוי כספי יש בו משום מענה בעייתי לפגיעה שכזו, אולם סבור כי בית-המשפט יכול להשתדל להעריך את הנזק, ואם יטיל פיצוי הולם (שאותו הוא מכנה "פיצוי מלא", בהבדל מפיצוי נמוך או סמלי מצד אחד, ומפיצוי גבוה מצד שני), יוכל בכך לעודד את רוחו של הניזוק ולתקן את הנזק לשמו הטוב.
ברק קובע כי בפסיקה זו יש להתחשב בהיקף הפגיעה, במעמד הניזוק בקהילה, ובמידת ההשפלה, הכאב והסבל שסבל ויסבול בשל הפרסום. הבחינה תהיה אינדיבידואלית, ולצורך כך חשוב להתייחס להתנהגות הנפגע לפני הפרסום ואחריו, וכן להתנהגות המפרסם (כאשר התנצלות יש בה כדי להקטין את הנזק ולכן גם את שיעור הפיצויים).
מנגד מתנגד ברק לדיני פיצוי מיוחדים כאשר מפרסם לשון הרע הוא כלי תקשורת. אמנם, תפוצת הפרסום הפוגעני רחבה יותר במקרה זה, אך מנגד הטלת פיצויים מוגברים על כלי תקשורת יכולה לפגוע בחופש הביטוי, מאחר שכלי התקשורת הם במת השיח הציבורי, והם המאפשרים דיון ציבורי. למרות זאת קובע ברק, שככל שתפוצת עיתון רבה יותר הרי הנזק הנגרם גדול יותר, ולכן גם הפיצוי גדל.
לבסוף מתייחס ברק בקצרה גם לתיקון לחוק איסור לשון הרע משנת 1998, אשר קובע סכומים מדויקים של 50 אלף ו-100 אלף שקל כפיצויים שיכול בית-המשפט לחייב מפרסמים אף אם הנפגעים לא הוכיחו נזק. ברק מודע לבעייתיות של לשון התיקון לחוק, ועוקף אותה במקרה זה, בכך שהפרסומים שעליהם תבעו בני הזוג אמר היו משנת 94' ו-95', ולכן התיקון אינו חל עליהם. למרות זאת אומר ברק כי נראה לו שהתיקון לחוק קבע רף תחתון, שמשחרר את הנפגע להוכיח נזק שנגרם לו, אך הוא איננו מגביל נתבעים להוכיח שנזקם גדול יותר, אף אם אין המדובר בנזק לא רכושי.
אמנם, קביעה זו של ברק אינה מחייבת במקרים הבאים, מאחר שהיא מהווה אוביטר ופסק-הדין כלל לא חייב התייחסות לתיקון לחוק, ואכן יש בה בעייתיות שבוודאי תחייב בעתיד התייחסות נוספת של בית-המשפט. כך הרי עוד לפני התיקון לחוק לא חייב בית-המשפט העליון הוכחת נזק לצורך קבלת פיצוי בתביעות דיבה. ועוד, יהיו שיטענו שפרשנות כזו יש בה כדי לרוקן את החוק מתוכן.
על כל פנים, השופטים תיאודור אור ושלמה לוין, שהסכימו לדברי ברק, לא מצאו לנכון להתייחס כלל לתיקון לחוק, ובית-המשפט החזיר את סכום הפיצויים לגובהו המקורי - 100 אלף שקל, בפרט לאור העובדה שהעיתון לא התנצל, לא תיקן את הפרסום השגוי ועוד ניסה להוכיח במשפט כי האשה אכן נרקומנית. השופט לוין אף קבע, כי לו היה נפסק בערכאות הנמוכות שיעור פיצוי הגבוה באופן משמעותי מ-100 אלף שקל, לא היה מפחית מסכום זה כלל בערעור שהיה בא בפניו.
גיליון 35, נובמבר 2001