בבית-המשפט המחוזי בירושלים מתבררת בימים אלה תביעת הדיבה של העיתון "מעריב" נגד רשת שוקן. התביעה הוגשה בעקבות כתבה שפורסמה בעיתוני הרשת ובה נטען כי "מעריב" סחט מפרסמים תוך איום לפרסם מעל דפיו דברים לא מחמיאים על חברות שלא יפרסמו את מוצריהן ושירותיהן בעיתון.

באחרונה העלה עו"ד דן אבי-יצחק, בא-כוחו של "מעריב", דרישה דיונית לחקור את העדים שמעלה הנתבעת, רשת שוקן, בשאלה אם שימשו מקורות מידע לכתבה נשואת התביעה. עו"ד אבי-יצחק לא ביקש בשלב זה להסיר את החיסיון מעל אותם עדים שיישאלו ויבקשו חיסיון עיתונאי, אלא רק לקבל מכל עד הגנה תשובה לשאלה אם היה מקור, ואז לחקור כל עד שיוותר בבית-המשפט על החיסיון המגיע לו.

בא-כוח הנתבעים, עו"ד יהושע חורש, התנגד לבקשה. לטענתו, אסור להעמיד את המקור העיתונאי במצב שבו יידרש להחליט אם לבקש חיסיון או לוותר עליו. עו"ד חורש טען שכל תשובה שייתן העד תחשוף אותו למעשה, בין אם היה מקור או לא. ברור שרק מקור יכול לבקש חיסיון, ולכן גם אם החיסיון לא יוסר, תיחשף העובדה שאותו עד הוא מקור.

מדובר בשאלה תקדימית מבחינות רבות. ראשית, שאלת החיסיון העיתונאי התעוררה עד כה בדרך-כלל רק כאשר התבקש עיתונאי להשיב על שאלות הנוגעות למקור שלו וסירב. בשום מקרה כמעט לא התעוררה השאלה מנקודת מבטו של המקור עצמו. המקרה היחיד היה בג"ץ גילת, שבו ביקש העיתונאי מרדכי גילת למנוע מהיועץ המשפטי לממשלה להאזין לקלטת של שיחה בינו לבין מפכ"ל המשטרה דאז, יעקב טרנר. באותו מקרה לא התקבלה בקשתו של העיתונאי לחיסיון, מאחר שהמקור עצמו – המפכ"ל – לא רק שוויתר על החיסיון, אלא אף היה מעוניין שהיועץ המשפטי יאזין לשיחה, כדי להוכיח את נקיון כפיו.

השופט יונתן עדיאל פסק – לנוכח בג"ץ גילת, לנוכח המשפט האמריקאי ולנוכח מסקנות הוועדה הציבורית לבדיקת החקיקה של החיסיון העיתונאי (שפורטו ביתר הרחבה במדור "לשון הרע" בגיליון מס' 3 של "העין השביעית") – כי החיסיון העיתונאי אכן נועד לשרת את המקור, ולא את העיתונאי. למעשה, גם תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, כפי שאושר באחרונה, מאשש מסקנה זו (התקנון פורסם גם הוא בגיליון מס' 3 של "העין השביעית").

ההחלטה תקדימית בקנה-מידה נוסף. בין הטענות העיקריות של בא-כוח "מעריב" היתה ההשוואה בין החיסיון העיתונאי לחיסיון מפני הפללה עצמית, שנחשב לחיסיון חשוב בהרבה בשל ההשלכות החמורות שעלולות להיות לאדם שלא ייהנה ממנו. בחיסיון מפני הפללה עצמית לא יכול העד לטעון כי אין להציג לו שאלות כלל. גם אם עצם השאלה אינה נוחה לו, כל שביכולתו לעשות הוא לבקש שלא לענות ולהפעיל את החיסיון.

אם כך הוא הדבר לגבי חיסיון מפני הפללה עצמית, העומד רק ביחס לראיה שיש בה הודאה בעובדה המהווה יסוד לעבירה שבה עשוי העד להיות מואשם, טען עו"ד אבי-יצחק, הרי מ"קל וחומר" יש להסיק שגם בחיסיון עיתונאי, עצם הצגת השאלה לא יכולה להיות אסורה.

למרות טענה רבת משקל זו, פסק השופט עדיאל כי אין לשאול את עדי ההגנה אם שימשו מקורות עיתונאיים. השופט המחיש את ההבדל שמצא בין שני החסיונות שעו"ד אבי-יצחק ביקש להשוות ביניהם. כך, במקרה של החיסיון העיתונאי נמצא כי עצם הצגת השאלה ומתן התשובה עליה יחשפו, למעשה, את עובדת היותו של העד מקור. כאמור, גם אם ביקש העד חיסיון ברור מאליו כי היה מקור, משום שאם לא כן אין כל טעם לבקשה. ברור, אם כן, שעצם הצגת השאלה – עוד לפני חקירה לעומק בנושאי הכתבה – תסכל את מטרתו של החיסיון העיתונאי, שכן עוד לפני הסיכוי להפעלתו יוכל "מעריב" לחשוף את מקורותיה של הכתבה.

לעומת זאת, בעצם הצגת שאלה מפלילה אין פגיעה בעד, שכן גם אם יבקש חיסיון לא "יחשוף" בכך את זהותו, משום שזו כלל איננה עומדת לשאלה. החיסיון נועד רק למנוע הפללה עצמית, לא החשדה, וקבלת חיסיון לאחר הצגת השאלה אינה פוגעת כלל בעד מבחינת הרציונל של החיסיון. הצגת השאלה והשימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית אינם מחייבים את המסקנה כי העד שקיבל חיסיון אכן ביצע את העבירה שלגביה נשאל. ניתן גם לשאול שאלה רק לגבי יסוד אחד של עבירה, שאינו מעיד בהכרח על קיום עבירה כל עוד לא ביצע החשוד את כל יסודות העבירה (הדוגמה שנתן בית-המשפט בהקשר זה היא שחיסיון יחול על הודעה בביצוע אקט מיני של חדירה, למרות שאין הודאה כזו מחייבת הרשעה באינוס, שכן ייתכן שהאקט נעשה בהסכמה).

גם עצם העובדה שאחד הצדדים מזמן את העדים לא פוגעת בזכותם שלא להיחשף, שכן מטרת החיסיון היא למעשה הגנה על המקורות, והם אינם צריכים להיפגע מכך שזומנו להעיד.

החלטת בית-המשפט נגעה גם בשאלה העמוקה יותר – האם החיסיון העיתונאי יחול רק על זהות המקור, או גם על המידע עצמו. כך, למשל, ייתכן שמוסר המידע הוא שותף "זעיר" לשחיתות, שמוכן לגלות לעיתונאי את דבר קיומה, שבו מעורב גם הוא, בתנאי שחלקו לא יתגלה. לעיתון ולאינטרס הציבורי חשוב שהשחיתות תתגלה ושהשותפים העיקריים למעשי השחיתות ייחשפו, וכמו שמערכת התביעה נוטה להעניק לפושעים מעמד של "עד מדינה" כדי שיפלילו את ראשי הפשע, כך יוכל גם העיתון לתת מעמד דומה לחושף השחיתות.

השופט עדיאל סבר כי אכן יש להרחיב את החיסיון גם בנוגע לתוכן המידע (אם כי מדובר, כמובן, בחיסיון יחסי שבית-המשפט יכול להסירו באופן גמיש למדי), אולם לצורך ההחלטה שלפניו לא מצא לנכון לקבוע מסמרות בשאלה זו.

כיוון שפרקליטי רשת שוקן כלל לא העלו את הטענה שלמקורות הכתבה הובטח חיסיון גם על עצם המידע שמסרו, מעבר לזהותם, פסק בית-המשפט של"מעריב" תינתן האפשרות לעיין בכל החומר שהיה בידי רשת שוקן, כל עוד חומר זה אינו חושף את זהות המקורות.

תודה לעו"ד גלית קסטיאל ממשרד ש' הורביץ ושות'

עו"ד איתן להמן הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 5, ספטמבר 1996