בית-המשפט נדרש לאחרונה לשאלה אם ומתי ניתן לאסור פרסום ברבים של הליכי בית-משפט בתביעות דיבה. בית-המשפט קבע שבמשפטים שעניינם תביעות בעלות אופי ציבורי, לא ניתן כמעט לעולם לאסור פרסום כזה.
השאלה התעוררה בעקבות תביעות שהגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים דן אבי-יצחק וכן קבוצת נמרודי נגד חברת החדשות של ערוץ 2 ואחרים, בעקבות הכתבות שפורסמו על שניהם ביחס למעורבותם בפרשת בר-און (כתבות ששודרו לפני פרסום דו"ח הפרקליטות).
אבי-יצחק ונמרודי ביקשו לאסור פרסום של כתבי הטענות בתיק, מהלך הדיון והפרוטוקולים, ולמעשה כל דבר הכרוך בתביעה, למעט פסקי-הדין שיינתנו בתביעות בסופו של דבר. טענתם היתה בעיקרה שפרסום כתבי-ההגנה והדיונים יוסיפו ויגרמו נזק לתובעים, מעבר לפרסום הראשוני שבגינו הגישו את תביעות הדיבה. השניים ביקשו, לפיכך, להסתמך על סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שלפיו רשאי בית-המשפט לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים של הליך כלשהו בבית-המשפט לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט.
השופט צבי כהן בבית-המשפט המחוזי דחה את טענות נמרודי ואבי-יצחק והסיר איפול מכל הליך שהוא בתביעות הדיבה שהגישו השניים. השופט נדרש לפרש את סעיף 21 לחוק ולקבוע קריטריונים ברורים, מתי ישתמש בית-המשפט בסמכותו זו ויטיל איפול על ההליכים השונים בתביעות דיבה.
חוק איסור לשון הרע נחקק ב-1962, ובהצעת החוק הממשלתית נקבע שבאופן עקרוני אסור לפרסם דבר על תביעת דיבה, אלא ברשות בית-המשפט. ניסוח בעייתי (ואולי אף ספק-דמוקרטי) זה נדחה בכנסת, אשר הפכה את הסדר: מלכתחילה כל פרסום מותר, אלא אם בית-המשפט אסר פרסום ספציפי, לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט. לאחר זמן הוסף סייג שלפיו אם הנפגע מתנגד, לא רשאי בית-המשפט כלל לאסור פרסום דבר פתיחת ההליך המשפטי או פסק-הדין.
מתי, אם כן, ישתמש בית-המשפט בסמכותו לאסור פרסום הליכים הקשורים לתביעת הדיבה?
השופט כהן, בנתחו את הגיונו הפנימי של החוק, מצא כי הסעיף בא למנוע נזק מוסף, דהיינו נזק נוסף מעבר לנזק מעצם הפרסום (כפי שרואה אותו הנפגע). "נזק מוסף" מתרחש בשלושה מצבים, שאותם ראוי למנוע:
1. פרסום שעלול לפגוע בצד שלישי, שכלל אינו צד במשפט.
2. פרסום ברבים, אשר מרחיב את חוג האנשים שניזון בשעתו מהפרסום המקורי שבגינו מתנהל המשפט.
3. פרסום המוסיף לשון הרע על זו שבגינה מתנהל המשפט.
לעומת זאת, עצם החזרה על אותה "לשון הרע", שבגינה מתנהל המשפט, אין בה כדי להביא ל"נזק מוסף", ואין בה למנוע פרסום.
בתביעה של נמרודי ואבי-יצחק קבע השופט כהן שאין כל "נזק מוסף" לפחות בשני המבחנים הראשונים, כיוון שכלל לא נטען כי צד שלישי עלול להיפגע מהפרסום, וכיוון שהפרסום הראשוני ממילא נעשה בערוץ 2, לעיני האומה כולה, ולא ברור כיצד ניתן עוד להרחיב את מעגל האנשים שקלטו את הפרסום הראשוני.
אולם, עוד לפני העיסוק בשאלה אם נגרם נזק מוסף אם לאו, קבע השופט כהן שבתביעות אלו כלל אין צורך להתייחס לשאלה, כיוון שמדובר ב"משפט בעל אופי ציבורי". השופט הביא אסמכתות, שבמשפטים מסוג זה לא התכוון המחוקק כלל "לסגור את הדלתות" ולמנוע מידע מהציבור על כל הקשור למשפט.
השופט גם תקף את ההנחה, כאילו בכל תביעת דיבה הופך התובע לנאשם, וכאילו הציבור מקבל בעיניים עצומות כל פרסום ברבים כעובדה מוכחת. "מיליוני צופים בטלוויזיה ומאזינים ברדיו, עשרות ומאות אלפי קוראי עיתונים, זכאים לדעת, מדי יום ולא מתוך פסק-דין אשר ניתן לאחר זמן, אם המידע שהם צורכים אכן נבדק, באילו דרכים נבדק, ובאילו טענות מתגונן מי שפירסם אותו. זכותם היא משום שרק כך יוכלו להטמיע מיד את לקחיהם", קבע בית-המשפט.
אילו נתקבלה בקשת התובעים, הרי משעת הפרסום בערוץ 2 ועם הגשת כתבי-התביעה היתה נופלת דממת אלחוט על כל הקשור בתיק, ורק עם מתן פסק-דין (לעתים שנים לאחר הפרסום הראשוני) יופץ תוכנו לכל בית בישראל.\
מהו תום לב
פסק-דין, שניתן לאחרונה על-ידי השופט אהוד רקם בבית-משפט השלום בחיפה, ממחיש את הצעדים שעל עיתונאי לנקוט כדי ליהנות מהגנת "תום לב" בתביעות לשון הרע.
התובעת, דבורה גולן, היתה אחות אשר בדקה, בין היתר, נכים דרוזים, כדי לברר את זכאותם לסיעוד. בעיתון החיפאי "כלבו" פורסמה כתבה, שכותרתה "נכים דרוזים התלוננו בלשכת הבריאות על עלבונות מאחות". בכתבה פורסמו תלונות של שישה נכים דרוזים נגד האחות, וכן סיפור מפורט על עימות בינה לבין נכה בדליית אלכרמל, וציון העובדה שהתובעת הודחה לפני שנתיים מעיסוק כאחות בטיפת-החלב ביישוב זה בשל התנהגות לא נאותה.
בית-המשפט אמנם פסק כי חלק מהאמור בכתבה הוא אמת, ואכן היו שהתלוננו נגד האחות, שהודחה בעבר מתפקידה בשל התנהגותה, אולם התלונה המרכזית שפורטה בכתבה לא היתה אמת, ובכל מקרה הכתבה פורסמה ללא תגובתה של האחות.
בית-המשפט בחן את חיוניות הפרסום המיידי של הכתבה, ומצא שהיה על הכתב ועל העיתון לאתר את האחות (צעד שהיה ביכולתם לעשות), ובכל מקרה, לא לפרסם את הכתבה לפני שתינתן תגובתה, מה עוד שהעיתונאי הודה כי לא היתה כל דחיפות בפרסום הכתבה באותו שבוע. נוסף לכך סירב העיתון לפרסם הכחשה לכתבה בגליונו הבא, ואופן פעולה זה ודאי ששלל תום לב מהתנהגות העיתון.
עם זאת, בשל העובדה שבכותרת ובכותרת המשנה לא הוזכר שם האחות, חלק מהעובדות הוכח כנכון, וכן העובדה שבמשפט הוכח כי הפרסום לא פגע בפועל בפרנסת התובעת, בחר בית-המשפט בפיצוי מינימלי של 6,000 שקל.
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 10, אוגוסט 1997