עופרה רודנר היא מבקרת ספרי ילדים במוסף "ספרים" של עיתון הארץ.

אשמח אם תסבירי לי אחת ולתמיד, עניין שאני מניח שרבים היו רוצים לקבל עליו תשובה. מהו ספר ילדים מוצלח ואיך כותבים כזה?

קודם כל, ספר טוב לילדים הוא ספר טוב בכללי. כלומר, שלא מתייחס אל הקוראים הילדים כאל קוראים נחותים מהמבוגרים, אלא כאל קוראים נבונים ומעורבים. אני מתעבת כשעושים למשל מניפולציות חינוכיות בספרים, או שמתיילדים. שונאת ספרים שהונדסו במעבדה למסרים "נכונים", גם אם הם מסרים שאני בעצמי מאמינה בהם. ושונאת ספרים מתקתקים, כאלה שהונדסו כמוצר.

זה נכון גם ככלל לחיים האמיתיים לא?

כן! ברור.

במובן הזה למשל את חושבת שצריך להציג לילדים דברים כהווייתם?

ככל האפשר, כן.

למשל, כטיפ לסופר המתלבט, איך היית מציגה לילדים את טרלול הקורונה שחווינו רק עכשיו?

טרלול זה יופי. לא צריך להסביר אותו יותר מדי. לפעמים בעצם עדיף להשאיר קצת מקום לכאוס. ברור שלסופר ילדים יש איזו אחריות כלפי הקוראים שלו, שאין לסופרי מבוגרים, אבל האחרות הזאת היא לא חינוכית או טיפולית. הוא לא צריך להטיף מוסר או לארגן יפה את העולם, אלא לספר ולתאר.

מה הסיפור הכי מוצלח מבחינתך מתוך התקופה הזאת?

מבחינת החיים עצמם אתה מתכוון?

כן, מבחינת החיים עצמם.

קודם כל, השביתה של בית הספר. אלוהים, כמה שזה טוב. החיים כל כך יפים בלי בית הספר. הילדים שלי ואני חוגגים פה.

אני מפחד לשאול איך זה בא לידי ביטוי. 

אנחנו קמים מאוחר, הכל באיזי, אין את כל האטרף של המבחנים ושיעורי הבית. הילדים שלי לימדו את עצמם להכין דברים מהיו-טיוב, והם קוראים ים ספרים, ומשחקים שעות ולי היה זמן לעשות איתם למשל טיולי לילה שאנחנו מאד אוהבים, לחפש קיפודים, או לקרוא ספרים ביחד, במשך שעות. ולהכין ביחד ארוחות.

אני לא צריך ללכת רחוק בשביל זה:) יש לי על הדשא. ידעת שיש פרויקט מיפוי קיפודים ארצי?

כן! אין כמו קיפודים.

אם כבר דיברנו על ילדים וחיות וסיפורים, אני חושב שהייתי רוצה לקרוא סיפור של עודד בורלא על הקורונה. זה היה יכול להיות מאוד מעניין.

נכון. וגם מריים ילן שטקליס בטח היתה כותבת על זה משהו יפה, מהצד האחר.

למה למשל סיפורים לילדים הוא תחום מפותח כל כך ועשיר כל כך, כמו גם טלוויזיה לילדים, אבל חדשות לילדים לא ממש תופסות פה תאוצה? 

זה משהו שמחרפן אותי. וגם שאין עיתון על אקטואליה לילדים. זה באמת אתגר עצום לעשות אקטואליה לילדים בישראל המדממת. אבל לדעתי זה גם סימפטום של תהליך מדכדך, של השתקת הפוליטיקה. זה קשור לאיך שנתפסת הילדות, ואיך תופסים "ילדים".

אז כפי ששאלתי על המתכון לספר ילדים טוב, מה המתכון לעיתון ילדים טוב? או לחדשות מוצלחות לילדים? ואולי בכלל לא צריך את זה ואפשר לתת להם להתמודד עם הטקסטים והתמונות של המבוגרים?

לי יש חלום כזה כבר שנים - לעשות מדור לילדים ושיהיה גם אקטואלי ופוליטי. הילדים שלי, אגב, מעיינים לפעמים ב"הארץ", שמונח על השולחן. הם קוראים את הכתבות שקשורות למדע, אקולוגיה, אופנה וככה. הם גם מתעקשים שאסביר להם את הקריקטורות של בידרמן וולקובסקי.

הם מעיינים גם ב"גלובס"? כלכלה וילדים הוא שילוב מאתגר יותר.

כן. גם "גלובס" ו"דה-מרקר" פה ושם. אבל עם הרבה עזרה.

עיתון כלכלי-חברתי לילדים. הנה לך מיזם מאתגר.

בכל אופן המתכון שאני חולמת עליו, לעיתון ילדים הוא כזה שעושה סאטירה מכל העניין (הכוונה לסאטירה פוליטית). זה מיזם שאני חולמת שנים. התחלתי לעבוד על כזה דבר בזמנו עם דודו גבע. הקמנו אז הוצאונת קטנה, "הוצאת הברווז", ויש דראפט של ספרון כיס לילדים, קראנו לו "ברווזון", עם קומיקס אקטואלי ושיר סאטירי על שר החינוך. כבר לא זוכרת מי הוא היה.

לא הייתי יכול לחשוב על שם אחר להוצאה של דודו גבע כמובן. אבל אם הזכרת אותו, אי אפשר שלא לחשוב איך הוא היה חוות את התקופה הזאת של הקורונה.

לגמרי. בכלל, חבל נורא שהוא מחמיץ את כל האקשן. הוא תמיד טען שאין מקום טוב מישראל, כי יש פה את החומרים הכי טובים.

תני לנו שתי סצינות מתוך עלילות הברווז בערבות הקורונה - הגרסה הגנוזה. 

זאת הבעיה עם דודו גבע, שאי אפשר להמציא משהו כמו שלו. הוא היה קול חד-פעמי, ותמיד דחק את הגבולות של עצמו. הוא היה בתנועה בלתי פוסקת מהבחינה הזאת.

את כותבת במוסף "ספרים" וגם מה שעבר עליו בעת האחרונה מעיד על תמורות מוצלחות פחות שעוברות על הפרינט. האם מה שאנחנו רואים עכשיו הוא תחילת הסוף של העיתונות הכתובה?

הלוואי שלא. בעיני אין תחליף לפרינט.

למה בעצם? כולנו בדיגיטל גם תודעתית.

כבר כמה עשורים מאיימים שהפרינט מת. לדעתי, דווקא בעידן הדיגיטל יש לפרינט פוטנציאל אדיר. בדיגיטל אנחנו צורכים תוכן. בפרינט אנחנו סופגים אותו - זה משהו יותר איטי, יותר נינוח, ויותר אורגני לחיי הבית.

אולי הוא פשוט מתאים לאוכלוסיות אחרות ולמטרות אחרות - נינוחות ורחבות יריעה יותר. וכמובן שקשה לעטוף דגים עם אייפד.

נכון. אתה רואה, הנה חסרון רציני. אני קוראת גם בדיגיטל וגם בפרינט. אלה שתי חוויות שונות לגמרי. כמו ההבדל בין מזון מהיר ומזון איטי. לא שכל התוכן בדיגיטל הוא זבל, אלא מבחינת אופן הצריכה.

נדמה לי שצריך להביא לעולם את תנועת המחאה הנוסטלגית: יוחזרו לאלתר הפרינט, הגרעינים באבטיח וחדר האוכל בקיבוץ. 

הפרינט בטוח. גרעיני אבטיח פחות. חדר האוכל זה נושא רגיש.

המלצות מדיה

"לואי", העונה האחרונה, שבעיני היא מאסטרפיס. טרפתי את כל העונה בלילה אחד. מלאכת מחשבת גאונית שעוסקת בכלל באבסורד ובאמנות וברווח שבין טרגדיה לקומדיה.

ספרים שקראתי לאחרונה ואהבתי: "מותה הארוך של לוסיאנה ב'", של גיירמו מרטינס הוא ספר אדיר בעיני, ואהבתי גם את "רעיה צעירה ויפה" של טומי וירינחה, על נטורליזם וליברליות בורגנית ומה שביניהם. וגם "גבעת ווטרשיפ" האלוהי, בתרגום של יואב אבני. עם הילדים קראתי בבידוד את "קרלסון המעופף" החדש בתרגום של דנה כספי, וגם את "פיטר פן" בתרגום של גילי בר הלל סמו, שכל כך נהננו וצחקנו ובכינו ממנו, עד שלא יכולנו להפסיק במשך שעות.

עם הילדים ראיתי גם את כל סרטי ג'יבלי שנותנים בנטפליקס, של מיאזאקי ואחרים. כל כך נהדר.

אני שומעת הרבה את "מה שכרוך", התכנית של מיה סלע ויובל אביבי ב"כאן", על ספרות. הם מצחיקים ואקטואליים, ומדברים על ספרים כמו שצריך לדבר עליהם, כחלק אורגני מהחיים, ולא כעולם נפרד וגבוה מהחיים. ובכלל, הם עושים עיתונות מצוינת, עם פרספקטיבה ותוכן לעומק ולרוחב.