ירדן בר כוכבא היא במאית תיאטרון, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, מתרגמת, קומיקאית, תמלילנית וזמרת. זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה. מגישה ביחד עם דידי שחר את תכנית הילדים "שבת בבוקר עם ירדן ודידי" בגלי צה"ל.
חשבתי מחשבה קטנה, אחרי ששמעתי באחת התכניות האחרונות שלך ושל דידי שחר בגל"צ את דידי שואל אותך האם את מודעת לזנב שצמח לו בתקופה שלא נפגשתם, וגם אחרי שיצא לי לקרוא לאחרונה ספר של מרואיינת אחרת במדור ("זנב" של שרון קנטור), חשבתי שאולי מגיפה שהמאפיין שלה הוא צימוח זנבות למשל, הייתה יכולה להיות יותר נעימה לנו.
מצחיק :) נשמע כמו התחלה לספר של סאראמאגו. הייתי עונה שכן, זנב זה יותר נחמד, אפשר תיכף לראות מי נדבק, אפשר לכשכש כשרואים מישהו שאוהבים, ואולי זה גם ייקל על מי שאין לו כלב לטייל איתו בהסגר. מצד שני, זה נשמע לי כואב, אז אני לא סגורה על מה עדיף.
החיים כבחירה בלתי אפשרית בין אפשרויות לא טובות. איך מסבירים מגיפות לילדים? זה שונה מהאופן שבו אנחנו מסבירים אותן למבוגרים? או שהתקשורת מסבירה אותן לנו כצופים?
זו שאלה שתלויה בהשקפת העולם של מי שמסביר. מי שחושב שילדים הם מבוגרים קטנים ילאה אותם בהסברים שכלתניים על נגיפים, מבנה התא, סטטיסטיקות עולמיות וכיוצא באלו. לטעמי, לא יוצא מזה הרבה, כי התודעה של הילדים היא לא תודעה של מבוגרים. זה סוד הקסם שלהם. הם חיים בעולם של תמונות. דימויים. כל אגדות הילדים הם דימויים. לכן עדיף לדבר אליהם בדימויים - ובעיקר לתת את התמונה האופטימית ומלאת התקווה. אני רואה על עצמי שעודף מידע מחליש ומייאש אותי.
ואילו דימויים נבחרים את היית בוחרת כדי לעצב להם את תודעת התקופה הנוכחית?
איזה דימוי הייתי בוחרת? אין לי ילדים קטנים ולא נדרשתי לזה. אני צריכה לחשוב רגע.
עודף הגרפים, השקפים והמספרים הכריע אותך?
כן, לגמרי. יש המון מידע שרץ כל הזמן. אבל רובו הוא רק רעש. יש כרגע ערפל קרב ולא באמת ברור מה קורה. הייתי שמחה לעצב אותו מחדש.
אם היית יכולה לבחור את החוויה התקשורתית האולטימטיבית לגבייך בתקופה הזאת - איך היא היתה נראית? עיצוב אלטרנטיבי של פיד החדשות: תני לנו את קווי המתאר.
הייתי מחפשת אנשים מעוררי השראה בשלושת החלקים של האדם - גוף, נפש ורוח, ונותנת מקום להדרכות שיתנו כלים להתמודדות. בתחום הפיזי זה יכול להיות כל דבר משיעורי ריקוד, אימוני כושר, או יוגה (אני פותחת כל בוקר באימון צ'י קונג , הכל נראה אחרת אחרי זה). זה מאפשר לגוף להשתחרר קצת מהמתח. בתחום הנפשי הייתי נותנת הדרכות של פסיכולוגים להתמודדות עם בדידות ונתק חברתי, ובתחום הרוחני הייתי נותנת נקודות מבט שונות על הארוע הזה. של אנשי דת, מנהיגים רוחניים, ופילוסופים. מה דעתך?
אולי אפשר לשלב - ברבש ביוגה, נדב איל בכושר ונתניהו עם שיעור ריקוד.
כן! אני נהנית לדמיין את האחרון.
מעניין איזה ריקוד זה יהיה.
כנראה ריקוד הברבור.
אבל אם להיות לרגע שוב רציניים יותר, הרי זו בדיוק חלק מהביקורת שהטיחו בשידורים בעת האחרונה. יותר מדי ליטוף וסיפורים אישיים ופחות עובדות, הסברים והדרכה פרקטית. מורה נבוכים.
אני מרגישה שאנחנו קצת כמו במלחמה. בתור בת של איש צבא, זוכרת את המושג הזה היטב, ערפל קרב - קשה עד בלתי אפשרי להבין תוך כדי את כל מה שקורה. צריך להודות בזה. יש יותר מדי נתונים שמשתנים כל הזמן. זה זמן לנשום עמוק, ויחד עם הנסיון לעשות סדר, לקבל ולהבין גם שייקח זמן לראות את המצב בבהירות. הוירוס הזה - לא ברור איך הוא מתנהג. מזה מתחיל כל הבלגן, לא? אז עד שלא יהיה ברור, הכל השערות.
הדוגמה הצבאית שהבאת מעניינת. לפעמים הצבא דווקא הוא סוג של עוגן. מה את חשבת על התוצאה הסופית שבה הצבא ומערכת הביטחון נשארו בשולי הטיפול ולא קיבלו עליו פיקוד כמו שרצה בנט?
לצבא יש את היכולות הניהוליות הגבוהות ביותר בארץ. במשך שנים גם הושקעו בו מירב המשאבים. אין לי מידע על אופן שיתוף הפעולה בין הצבא למערכת הבריאות אבל אני יכולה לשער שהיה כדאי להרוויח כמה שיותר מהיכולות האלה.
לאן אנחנו יוצאים מכאן? את באה מעולמות היצירה והתרבות וגם כאן חוסר הוודאות גבוה. אבל אולי אפשר לייצר כבר אופק מסוים כאסטרטגיית יציאה לאופטימיים מבינינו?
קשה לראות כרגע מסלול יציאה ברור. האירוע הזה עומד להישאר כנראה לשנתיים הקרובות. אני חושבת שהרבה תחומים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. לאדם יצירתי יש כאן משהו מלהיב בצד הדיכאון. מאמינה שיחד עם המיתון המשמעותי שכל המשק יעבור, נראה הרבה שיתופי פעולה, שיתופי מידע, תחומי אמנות ויוצרים חדשים. המשקל יעבור יותר לאנשים עצמאיים ופחות למוסדות האמנותיים הישנים. מה שבטוח, תמיד נצטרך סיפור טוב שייתן לנו השראה ליום המחרת ותמיד נצטרך מנגינות שיהדהדו את מה שאנחנו מרגישים, ככה שבשביל האמנים זה בטח לא סוף הדרך.
אם נחזור כדי לסגור מעגל אל תכנית הרדיו שלכם, כמה הקורונה הסיטה אתכם ממסלול העניינים הרגיל? כמה היא השפיעה על התוכן ועל הצורה?
עברנו לשדר כל אחד מהבית שלו, וזה לא כיף כמו להיות יחד באולפן. אני מתגעגעת לפגוש את דידי והמפיקות. יש גם אתגר באיזה תוכן להעביר לילדים בימים האלה. אנחנו משתדלים לדבר יותר עם ילדים כדי שהמאזינים ישמעו אחרים שנמצאים באותו מצב. חיברנו טלפונית גם סבתא ונכד שמספרים איך הם שומרים על קשר מרחוק. זה מאתגר את כולם. אבל אנחנו מנסים לשמור על עולם תוכן שייתן מקום לדמיון ולשמחה. הרבה פעמים, גם בתקופות קשות, יש הרבה רגעים יפים ביום יום. אנחנו משתדלים לשים עליהם את הפוקוס.
נולדות מזה גם יצירות חדשות? שירים חדשים? מחשבות על פרוייקטים חדשים?
הממ.. בינתיים לא. אנחנו עוד בשלב העיכול של המצב.
בישול איטי, כמו שאומרים :)
בדיוק.