נהוג לומר שהעיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, שהרי החדשות של היום הן ההיסטוריה של מחר. כתיבה היסטורית זוכה בשנים האחרונות לעדנה בעיתונות היומית, שלעתים לא מסתפקת רק בהנחת היסודות לדיונים היסטוריים עתידיים, אלא מתיימרת לקבוע מוסכמות בדיונים היסטוריים סבוכים. דוגמה לא מוצלחת, בלשון המעטה, ליומרה שכזו התפרסמה לפני ימים ספורים בעיתון ה"ארץ" (8.5).

העיתון פרסם בהבלטה, הן במהדורה המודפסת שלו והן בזו המקוונת, ידיעה "סנסציונית" תחת הכותרת "מסמך סודי חושף כיצד הטעה ראש אמ"ן את הממשלה בנוגע ל'אמצעים המיוחדים' ב-1973". הכותרת הופיעה בעמוד הראשי, הן במהדורה המודפסת והן בזו המקוונת, כאשר פירוט הדברים נפרש על פני כמעט עמוד שלם. דברים שהובאו שם בהרחבה בשם פרופ' אורי בר-יוסף התיימרו לשים סוף לדיון שנמשך כבר שנים ארוכות, בנוגע לטיבם של האמצעים העלומים הללו, לאופן הפעלתם או אי-הפעלתם, ולדיווחים שהועברו לקברניטי הצבא והמדינה בנוגע אליהם.

בהכללה, מדובר באמצעי ציתות שנהוג לייחס להם גדולות ונצורות. לו היו מופעלים בזמן, הם לכאורה היו מעבירים מידע שהיה מסכל את הפתעת יום הכיפורים. האמנם כך? לעולם לא נדע. מעבר לכך שהשאלה "מה היה קורה אילו?" היא שאלה א-היסטורית מובהקת, עד היום בעצם לא באמת ברור מה עומד מאחורי האמצעים הללו. נקודה זו, שמצויינת בכתבה, היא אולי נקודת האור היחידה בה.

על-פי הכתבה, את המסמך הסודי איתר מתנדב בעמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים". חבר העמותה, פרופ' בר-יוסף, מצוטט בה כמי שסבור ש"המסקנות שעולות מהמסמך הזה 'חד-משמעיות, ומיישבות אחת ולתמיד את כל המחלוקות שהתקיימו בנושא'". קשה לקבל את הדברים הללו כפשוטם. מעבר לבעייתיות שטמונה בהם, אין בהם כל חדש. לוז הענין פורסם בהרחבה ב"הארץ" כבר לפני שנים על-ידי לא אחר מבר-יוסף עצמו.

חיילי צה"ל במדבר סיני, מלחמת יום-כיפור, 11.10.73 (צילום: רון אילן, לע"מ)

הכתבה מצביעה על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, שהיה האחראי הראשי על הפעלת האמצעים המיוחדים, כאשם הראשי בטראומת יום הכיפורים. היא מציגה אותו לא רק כאדם יהיר, שטעה טעות טרגית כשבחר שלא להפעיל את האמצעים, אלא כשקרן מובהק שהוליך את הממונים עליו בשקר ובכזב, קרי - יצר אצלם את הרושם שהאמצעים מופעלים אך לא מעבירים מידע ודאי על הכנות קרובות למלחמה. הטענה הזו משולה לאיטריה מחוממת, שמוגשת לסועד כמאכל גורמה. לוקש ותו לא, וזאת מכמה סיבות.

ראשית, עיקרי הדברים כאמור כבר פורסמו ב"הארץ" ב-5 באוקטובר 2014 בטור פרי עטו של בר-יוסף. הכותרת שניתנה לטור היתה "השקרים של אלי זעירא", כאשר הדברים התמקדו במכתב אזהרה שוועדת אגרנט שיגרה לזעירא בפברואר 1974. בין היתר, נכתבו בטור הדברים הבאים:

"זעירא, לפחות בכל מה שנוגע לחלקו ב'מחדל', התגלה כשקרן, כפי שעולה גם ממסמכיה של ועדת אגרנט... ועדת אגרנט קבעה חד משמעית, שאמצעי האיסוף המיוחדים, 'תעודת הביטוח נגד מתקפת פתע', לא הופעלו...   הוועדה קבעה חד משמעית, שזעירא הסתיר מהממונים עליו את העובדה, שהתרעת מלחמה אינה מגיעה מהאמצעים המיוחדים מפני שהוא לא הפעיל אותם. במלים אחרות, הוועדה מצאה שזעירא שיקר לממונים עליו כאשר נתן להם להבין שהאמצעים פועלים, אך אינם מניבים התרעות".

בקיצור, הידיעה ה"סנסציונית" שהופיעה בעמוד הראשי של "הארץ" לפני ימים אחדים, פורסמה בעיתון כבר לפני שנים (לאמיתו של דבר, ההיסטוריון אדם רז פרסם מאמר אקדמי שעסק, בין היתר, בדיווח השקרי לכאורה של זעירא לממוניו עוד ב-2013 - "הידיים ידי זעירא והקול קול דיין — מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים' ערב מלחמת יום הכיפורים", "ישראלים" (כרך 5) תשע"ד 2013, עמ' 213-162).

תלמידי תיכון ממלאים שקי חול למיגון עמדות, מלחמת יום כיפור, רמת גן, 7.10.73 (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

לא מדובר רק במיחזור של חומר. מי שמצוי ברזי המחקר על מלחמת יום הכיפורים בכלל והכשל המודיעיני בפרט, אמור לדעת שמסמך כמו זה שפורסם בכתבה מהווה לכל היותר נגזרת קטנה מדיון היסטורי רחב בהרבה. הצגת הדברים ללא קונטקסט וללא קול מחקרי מאזן יוצרת מצג מטעה ומעוות וזאת בשל שלוש סיבות מרכזיות.

ראשית, אמנם אין חולק כי הכשל המודיעיני היווה גורם מרכזי באסון של יום הכיפורים. לו היתה ניתנת התרעה מודיעינית בזמן, תמונת המלחמה עשויה היתה להיראות אחרת לגמרי, לחסוך חיים, ואולי אף למנוע טראומה לאומית שאין שני לה. מאחר שכך, חשוב וראוי לעסוק בכשל זה. עם זאת, המחקר שהצטבר לאורך השנים על המלחמה כולל התייחסות לשלושה הסברי-על נוספים למלחמה, שחורגים מהכשל המודיעיני, ומקטינים את חשיבותו היחסית.

ההסבר הראשון מתמקד בכשלים דיפלומטיים שלכאורה סללו את הדרך למלחמה. על-פי הסבר זה, האשמים המרכזיים בפרוץ המלחמה לא היו לובשי מדים, אלא דווקא מדינאים ודיפלומטים שהחמיצו הזדמנויות יקרות מפז למנוע את המלחמה באמצעי שלום.

ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין משוחחים עם חיילי צה"ל ברמת הגולן, מלחמת יום כיפור, 21.11.73 (צילום: רון פרנקל, לע"מ)

ההסבר השני מתמקד בלובשי מדים אך לא באנשי מודיעין, אלא בגנרלים שהובילו את כוחות צה"ל בשדות הקרב של סיני והגולן. מעבר למלחמות-הגנרלים שהעיבו על ניהול המערכה, טעויות אופרטיביות וטקטיות ניצבו במוקד קרבות קשים שהתנהלו בשלבים מאוחרים של המלחמה, שלא היו קשורות קשר ישיר לכשל המודיעיני. בין הקרבות הללו ניתן למנות את הקרב על החרמון, הקרב על החווה הסינית, הקרב בעיר סואץ וגם את צליחת התעלה. הגיבורים האמיתיים של הקרבות הללו לא היו הגנרלים שפיקדו עליהם, אלא כוחות לוחמים מדרגים נמוכים ובינוניים שאלמלא גבורתם ונחישותם, המערכה היתה מסתיימת אחרת לגמרי.

הסבר-העל השלישי למלחמה נוגע לאווירה החברתית וליוהרה שאפיינה את הציבור בארץ בתקופה שבין מלחמת ששת-הימים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. ביטוי לדבר נתן בזמנו הנשיא אפרים קציר, שבנאום מתריס טען בפני הציבור בארץ "כולנו אשמים".

העיסוק באמצעים המיוחדים הוא איפוא נגזרת מנגזרת של סוגיה היסטורית סבוכה ובלתי פתורה.

נקודה נוספת שמקטינה את הידיעה שפורסמה ב"הארץ" נוגעת לדיונים מחקריים על הכשל המודיעיני. שנים מקובל היה לחשוב ש"החטא הקדמון" של המלחמה היה דבקותם העיקשת של גורמי ההערכה בקונספציה מוטעית. הסבר זה הועלה לראשונה על-ידי ועדת אגרנט ב-1974, שבאה עם אלי זעירא חשבון ושלחה אותו הביתה. לפני כשני עשורים צצה פרשה נוספת שדחקה במעט את הקונספציה, לפחות זמנית, והיא פרשת אשרף מרואן.

חיילי צה"ל בסיני, מלחמת יום כיפור, 14.10.73 (צילום: רון אילן, לע"מ)

עד היום לא לגמרי ברור מה טיבו של מרואן זה, שנפל למותו בנסיבות עלומות בשנת 2007. הדיון על "האמצעים המיוחדים" מהווה נדבך יחסית מאוחר בנוגע לכשל המודיעיני. כאמור, יש מי שסבורים שהפעלתם מבעוד מועד היתה מונעת את המלחמה. אחד מאותם אנשים הוא פרופ' בר-יוסף, שעוד ב-2013 פרסם ב"הארץ" את הטור "המפתח לכישלון המודיעיני" (14.7.13), שבו טען שוועדת אגרנט "ראתה באי הפעלת האמצעים המיוחדים את המפתח לכישלון המודיעיני". את הטענה הזו בוודאי שאי-אפשר לקבל כפשוטה, כיוון שהוועדה הציגה את האמצעים דווקא כ"ביטוח המשני" של אמ"ן. קרי, כאמצעי משלים לקונספציה.

לא בכדי פתחה הוועדה את דו"ח הביניים הראשון שלה בהתייחסות לקונספציה ולא ל"אמצעים המיוחדים". אלה מוזכרים לקראת סוף סעיף 11 כ"אמצעים נוספים". הוועדה הדגישה נקודה זו גם בדו"ח הביניים השני שלה מיום 10 ביולי 1974. שם נטען כי אמ"ן דבק בהערכה שהסבירות למלחמה נמוכה קודם כל בשל הקונספציה, או בלשון הדו"ח: "אם בכל זאת העריך אז אמ"ן [ערב המלחמה] שסכנה זו [שמצרים וסוריה יצאו בעת ובעונה אחת למלחמה כוללת נגד ישראל] היא אך בגדר 'סבירות נמוכה', כי אז הסיבה יכלה להיות רק שהקונצפציה, לה הוסיף לשמור אימונים[!], דחקה את הידיעות והסימנים ההם לקרן זוית עד כדי חוסר רצון לערוך עימות בינה לביניהם".

זאת ועוד, בקטע שהקדישה הוועדה ל"נימוקים להפרכת הקונספציה" אין התייחסות, ודאי לא מודגשת, לענין "האמצעים המיוחדים". במוקד הדיון ניצבה בעיקר סוגיית התחמושתה של מצרים במטוסי קרב חדישים, תופעה שאמ"ן היה מודע לה שלא על בסיס "האמצעים המיוחדים".

שיירת כוחות צה"ל בגליל העליון, מלחמת יום כיפור, 13.10.73 (צילום: יגאל תומרקין, לע"מ)

בקטע שהוקדש לאותם אמצעים היא כינתה אותם "הביטוח המשני של אמ"ן" תוך הדגשה שאין בכוונתה "לגרוע במאומה מחשיבותם הרבה כמקורות העשויים להקנות מידע מודיעיני חיוני, לרבות מידע התרעתי". "עם זאת ברור", הטעימה הוועדה, "שלא היה מקום לאותה הרגשת בטחון של ראש אמ"ן כי דרך המקורות ההם 'מוכרחה' לבוא ידיעה ממין הידיעה שיש בה 'אינדיקציה חד-משמעית' או אפילו ידיעה 'חצי-עקיפה' - שהולכת להיות מלחמה... על כן, גם אם בעניננו [צריך להיות 'בעיננו'] היה קיים סיכוי שבאמצעות המקורות המעולים הנזכרים או אלו מהם עלולה לבוא ידיעה מוסמכת, שאינה מניחה מקום לספק שהולכת להיות מלחמה, מכל מקום לא היה זה מוצדק לראות בהם ערובה בטוחה למטרה זו".

במילים פשוטות, בין שהאמצעים המשניים הופעלו ובין שלאו, ובין אם ראש אמ"ן יצר בקרב שומעיו רושם מוטעה לענין הפעלתם, ברור שהוועדה לא ראתה בהם "תעודת ביטוח" לקבלת התרעה מודיעינית בזמן.

לא בכדי, הכתבה בדבר המסמך הסודי למעשה סותרת את עצמה. מצד אחד היא מדגישה ש"מעיון במסמך [הסודי] שנחשף כעת, עולה כי ועדת אגרנט ייחסה לאמצעים האלה חשיבות רבה", בעוד שמצד שני, מצויין בכתבה כי הוועדה היתה מודעת לכך ש"לא ניתן לדעת איזה מידע היו מספקים לו קוים המגע עמם". חבל שהמסקנה המתבקשת מהסתירה הזאת לא יושמה: אם האמצעים המיוחדים לא היו ליבת הכשל המודיעיני, צריך להתייחס אליהם בפרופורציות ובספקנות המתאימים, ולא לבנות על גבם תילי תילים של כותרות.

ראש אמ"ן אלי זעירא (צילום: דובר צה"ל)

נקודה שלישית שמצביעה על החשיבות המנופחת שהכתבה מייחסת לגילוי המסמך הסודי נוגעת לוועדת אגרנט עצמה. דו"ח הביניים שהוועדה פרסמה באפריל 1974 זעזע את אמות הסיפים של הציבור בארץ. החלטתה להטיל את כובד האשמה על הדרג הצבאי, אך לפטור את הדרג המדיני מאחריות למלחמה, התקבלה בארץ ברגשות מעורבים. הוועדה בחרה להתמקד רק בימים הראשונים של המלחמה, ולא בשלבים בהם צה"ל עבר ממגננה למתקפה. דו"ח אגרנט הוא אם כן דו"ח חלקי מעיקרו, שלא מספר את סיפור המלחמה כולה.

לאורך השנים הועלתה טענה כי מתוך נאמנות לשלטון, חברי הוועדה ניסו לגונן על קברניטי המדינה, ראש-הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. לאחרונה התפרסמו דברים שיוחסו לחבר הוועדה, יגאל ידין, שלכאורה מאששים את הטענה הזו. לדברי ההיסטוריון האנטי-ממסדי אורי מילשטיין, ידין אמר לו עוד ב-1974 ש"אם עם ישראל היה יודע מה באמת התרחש במלחמה, הוא לא היה מחזיק מעמד. וחיזוק מורל העם גם הוא שיקול חשוב, שהרי מטרתנו העליונה היא לשרוד" (אורי מילשטיין, "גרסת ידין: הגיבור האמיתי של מלחמת יום העצמאות", מעריב, 16 בנובמבר 2019).

גם אם אין בדברים ממש, הסערה הציבורית שדו"ח אגרנט עורר, וסיבות נוספות שקשורות בין היתר לתולדות הפרסום שלו, גרמו לכך שהדו"ח השאיר חותם עמוק על הזכרון הקולקטיבי בארץ, שמתמקד במחדל המודיעיני. עיקרי הדו"ח הזה ידועים כבר מזמן, כך גם מסקנותיה והחלטתה של הוועדה לבקר קשות את האלוף אלי זעירא.

לאורך השנים הוא ספג כבר קיתונות של בוז, לעג ושנאה תהומית. מתקבל הרושם שהמאמר שפורסם לפני ימים ספורים ב"הארץ" הוא ניסיון נוסף לקעקע את שמו בהיסטוריה. מי שנהנה לעשות כן, שיערב לו ושיבושם לו. עם זאת, בין כך לבין גילויים מרעישים על המלחמה אין ולא כלום. על מנת להכפיש את זעירא פעם נוספת לא צריך להתהדר בגילויים פיקטיביים ולנפח אותם ללא כל פרופורציה. לצורך כך, מספיק לפתוח גליונות ישנים של "הארץ", לעיין בחלקים של דו"ח אגרנט שגלויים לכל כבר שנים, או לקרוא מקורות רבים נוספים שנכתבו על המלחמה.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון המתמחה בהיסטוריה ישראלית ובעבודתן של ועדות חקירה