במאמר שהתפרסם באתר זה ביום שישי האחרון, הפנה עוזי בנזימן שאילתא אל כתב חדשות 13, עקיבא נוביק. נוביק, כך הסתבר, הוא זה שהפנה למשרד המשפטים את השאילתא אודות עילת סגירת התיק נגד היועמ"ש מנדלבליט בפרשת הרפז/אשכנזי.
בנזימן תהה האם השאילתא שהופנתה לדן אלדד, ממלא מקום פרקליט המדינה ומי שהוא צד לעימות רב עוצמה עם מנדלבליט בימים אלו, היתה תמימה ונחוצה, או שמא נוביק, שאינו הכתב המשפטי של הערוץ, מעלה מן האוב פרשות שזמנן תם, בשירותם של גורמים אינטרסנטיים שמטרתם לפגוע ביועמ"ש.
אלא שהשאילתא שהעלה בנזימן אינה השאלה החשובה ביותר או המרכזית לעניין שלפנינו ובמידה מסוימת היא פועלת כנגד התכלית העיתונאית וזכותו של הציבור לקבל מידע רלוונטי.
סימונה של השאילתא שהפנה נוביק למשרד המשפטים כפסולה רק בשל מאפיינים חיצוניים דוגמטיים, עלול לשרת את שיח האינטרסים המנוהל בהקשרים דומים על ידי הממשלה ורשויותיה כשהם אינם מעוניינים למסור מידע ציבורי לציבור.
לטעמי, השאלה המרכזית היא האם השאילתא שהפנה נוביק למשרד המשפטים, היא שאלה שיש בה עניין ושתשובה עליה יכולה לתרום לדיון הציבורי בעניין פרשת הרפז. גם אם נגלה שאין בה תרומה משמעותית ולכל היותר אין בה כדי לחדש דבר מעבר למה שפורסם כבר (לפעמים הדבר תלוי יותר בתשובה מבשאלה), הרי שעצם הדרישה לסינון מקדים של שאלות מצד עיתונאים עלול להיות מזיק יותר מהפנייתן לנמען.
אחד העקרונות המרכזיים שקיבע חוק חופש המידע כנקודת מוצא הוא שהמידע הנמצא בידי רשויות השלטון, הוא מידע ציבורי השייך לציבור. ככזה, לציבור מגיעה נגישות אליו כברירת מחדל ורק החריג הוא הימנעות ממסירת המידע – תחת נימוק מתאים.
סעיף 7(א) לחוק קובע לכן במפורש כי "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". כלומר, שאלת המניע במסירת המידע היא שאלה לא רלוונטית ויתכן אף שבלתי לגיטימית בנסיבות העניין. מניעת מידע בשל הסיבה לבקשתו, ככל שמידע זה הוא מידע ציבורי, פותחת פתח מסוכן למתן תעודת הכשר להסתרה והימנעות ממסירת מידע, רק בחסות הטענה שהמבקש הוא אינטרסנט.
בקשות חופש מידע מוגשות לא פעם על ידי צד מעוניין, על ידי מי שקיבל טיפ או הכוונה ממי שהבקשה יכולה לשרת אותו, כפי שקורה לא פעם ביחסי עיתונאי-מקור. המבחן המרכזי שיש לבחון בו שאילתות כאלה, הוא לא רק המניע להגשתן, אלא הלגיטימיות המהותית שלהן והרלוונטיות של המידע שהן מבקשות לחשוף. כך גם המקרה בנוגע לשאילתות עיתונאיות המקבילות למעשה לבקשות חופש מידע. גם עליהן רצוי להכיל את אותו מבחן רלוונטיות-לגיטימיות.
מכאן נפנה לניתוח מכשירני-טכני של המידע שביקש נוביק ונסיבות בקשתו, על אף שכאמור הניתוח הזה עצמו יכול להיות מזיק יותר מאשר מועיל. "מדוע עכשיו" נשאל נוביק על ידי בנזימן והתשובה הפשוטה היא "משום שזה עדיין רלוונטי". כך סברו גם עיתונאים אחרים מערוצו של נוביק בעת האחרונה כשביקשו להתיר (ללא הצלחה) פרסום של קלטות נוספות מפרשת הרפז/אשכנזי.
ברוך קרא, שאינו משתייך למחנה הרעיוני שאליו בנזימן משייך את נוביק, היה העיתונאי הבולט בנסיונות אלו לאחרונה. זאת במסגרת מאמצים של תכנית "המקור", אותה מגיש ומוביל רביב דרוקר, גם כן לא אחד מחסידי נתניהו. שניהם הביעו את דעתם שהקלטות והמידע אודות הפרשה רלוונטיים ונחוצים גם היום, גם בשל מעורבות דמויות מרכזיות בפרשה (אשכנזי, מנדלבליט ואחרים) בחיינו הציבוריים.
שנית, לא הכל נחשף אודות אותה פרשה ודומה גם שלא הכל הובן בציבור. על אף העיסוק הרב בה והררי המלל, דומה שרב הנסתר על הגלוי ובוודאי שיש מקום לשאלות נוספות. זה אחד הסיפורים העיתונאיים המרכזיים והזכורים בתולדות ישראל, לא רק בשל מהלך הדברים, אלא גם בשל התנהלות התקשורת ומעורבות עיתונאים רבים בו באופן ישיר.
זו פרשה מהסוג שתמיד קיימים הצדקה או נימוק לעיסוק בה. גם היום. גם בעוד ארבעים שנה. גם אם יתגלו היום פרטים נוספים על עסק הביש, לדוגמה, או על פרשת בר-און - חברון, תהיה הצדקה לעסוק בהם על אף שהעיסוק בפרשיות בעבר היה רב ועל אף חלוף הזמן.
העובדה שדווקא נוביק הוא זה שפנה, גם היא אינה אינדיקציה בפני עצמה לדבר. לא פעם פונה כתב שתחום הסיקור שלו אחר או משיק לסוגיה מסוימת, בשאילתות לרשות או למשרד מסוים. יתכן שזה נובע מהחלטה מערכתית ויתכן שמדובר במקרה שהביא את המידע דווקא לפתחו. לפעמים יש בכך יתרון משום שכתבי תחום כבולים לא פעם בזרועות מקורותיהם הקבועים ואילוצי הדיווח המתמשך המביא אותם לחשבונות תועלת-הפסד שעלולים לגרום למידע שלא להתפרסם לציבור. מעבר לכך, נוביק אינו לבד בזירה. יש לו עורכים. גם להם יש אחריות וגם להם יש חובה לבחון את הפעולות העיתונאיות הנעשות.
מה שכן מסוכן בעיניי יותר משאילתות שאולי נתפסות כקנטרניות, הוא תיוג מקדמי של עיתונאים בשל הרקע ממנו צמחו או עמדתם הנחזית. שיח מחנאי אוטומטי הופך את הזירה העיתונאית לשדה קרב פוליטי ומחליף את הכלים המקצועיים לשיפוט עבודה עיתונאית, במדדים המבוססים על טעמים והעדפות רעיוניות.
זהו שיח החותר תחת עיקרון חשוב המקביל לעיקרון אחר מתחום התקשורת – עקרון ניטרליות הרשת (Network neutrality). העיקרון הזה קובע כי לא תתבצע העדפה או אפליה בין מכשירים, שירותים או מחירים. רשת נייטרלית היא רשת שניתנת אליה גישה באופן פתוח ושוויוני והיא אינה מגבילה או מתעדפת את הגישה לרשת בתלות לתוכן המועבר על גביה, אלא מתנה את הגישה בעמידה בתקנים מקצועיים מתאימים.
אימוץ גישה כזו גם באשר לבחינת המעשה העיתונאי, עשוי לנקות הטיות מקדימות מן השיח על התוצר העיתונאי ודרך העבודה עליו.
אין בכוונתי לטעון שעבודה עיתונאית לא יכולה להיות פגומה בשל הטיות של הכתב. גם אני רואה את הסכנות בהפיכת עיתונאי לכלי שרת בידי גורמים שיעשו בו שימוש, אך יש לנתק את החששות האלה ואת הטיפול בהן מעצם חשיפת המידע והרלוונטיות שלו לציבור. ככל שמידע רב יותר יהיה גלוי, כך יוכל כל אדם לעשות בו שימוש (כן, גם אינטרסנטי) כדי לקדם את עמדתו. זוהי הנוסחה הבסיסית של עיתונות למעשה: קודם כל עובדות – הדעות, אחר כך.