פרופ' צבי רייך הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון ועיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות".
זה זמן טוב כשדה מחקר לאקדמיית התקשורת?
זמן מרתק במיוחד בכל תחום בתקשורת.
למה בעצם? במה זה שונה מכל משבר או אירוע מיוחד שעברנו מבחינה תקשורתית? האולפנים פתוחים, השידור רציף והכל במתכונת רגילה ומוכרת.
כל תחומי החיים עברו רדוקציה לתקשורת. אקדמיה, משפחה, כלכלה. הרשת התקשורתית מקבלת חשיבות עצומה כשאין תחבורה ומגע פיזי.
זה נכון שיש שינוי עצום, אבל אני מקשה שוב - במתכונת השידורים והדיווחים, אין חדש. אז מה בכל זאת מושך את העין החוקרת שלך?
המשבר הזה הוא אחד הרגעים המעטים שתקשורת הופכת לעניין של חיים ומוות. זה מחייב שינוי דיסקט. והדיסקט לא הוחלף לא מצד ההסברה ולא מצד התקשורת. דבר שני שמאוד מסקרן אותי הוא התפקיד של עורכי חדשות החוץ.
זאת אכן תופעה מעניינת שעסקנו בה גם בשיחות פה. אילו שאלות מחקר היית בוחר סביב תפקידם של כתבי ועורכי חדשות החוץ?
כיצד חדרי חדשות יכולים לחזק את הסיקור שלהם בתחומים נוספים, בעזרת עיקרון פעולה דומה: כוח ללמידה מהירה ואינטליגנטית של סוגיות מורכבות, שבנוי על פריצת מעגל המקורות הישראליים ועל פריצת מחסום העברית.
את התופעה הזאת ראינו אצל עוד כתבים שהיו צריכים להתאים את תחום הסיקור שלהם לנסיבות. כתבי הביטחון גם הם עברו שינוי מיקוד וגם כתבי הפלילים. למה בכל זאת התבלטו כתבי החוץ מעל כל אלה?
כתבי ועורכי חדשות החוץ היו מאז ומתמיד מהאנשים האינטליגנטיים ביותר בחדרי החדשות. אבל מרחב הביטוי שלהם מאוד מוגבל. הם יודעים ללמוד מהר סוגיות מורכבות, חשופים למגוון רחב של מקורות מידע משובחים. היה צריך משבר בינלאומי כמו הקורונה, כדי להראות את כוחם בסוגיה שהיא לכאורה מאוד מקומית.
ב-2016 כתבת ביחד עם יגאל גודלר בהוצאת המכון לדמוקרטיה את המדריך "הספקן בחדר החדשות". הספר הזה עסק בכלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת כפי שהגדרתם זאת. אתה מרגיש שיש ספקנים בחדר החדשות, או שנשארנו רק עם סופקי הכפיים מחד, והמהללים מנגד?
מאז פרסום הספר למדתי עד כמה ספקנות עיתונאית אינה ערך שעומד בפני עצמו. מול הספקנות עומד גם הצורך ההפוך - הצורך בוודאות (בתנאי אי-ודאות). הצורך לדעת על מה אתה מדבר. הצורך במידע, הצורך להישמע סמכותי. השיקלול של כל אלה הוא לעתים קרובות לא מספיק ספקני.
אז איפה יש מקום לשינוי ושיפור של מה שמתרחש עכשיו בחדרי המערכת?
בידע וברקע של העיתונאים. העולם הולך ונעשה מורכב, אבל הידע של העיתונאים מתקשה להדביק את הקצב. יש אפילו הידרדרות בתחומי הסיקור. בהרבה מדינות אתה רואה פחות כתבים, עם פחות שנות ניסיון, ממונים על יותר ויותר תחומים.
אלו מגמות ותיקות, ללא קשר לקורונה.
נכון. רצוי שהסיקור ייפטר מהנטייה המטעה להסתכל על המשבר במשקפיים בטחוניים, רק כי זה מה שאנחנו מכירים. ההיבטים של מדע, רפואה ובריאות הציבור מחייבים מסגרת התבוננות ייחודית. בתחום ההסברה היינו צריכים לשנות את כל מערכת ההפעלה. עם פחות הפחדה, פחות יחצנות עצמית, פחות פוליטיקה ופחות עבודה לפי כללי המשחק התקשורתיים הרגילים של תחרות ובלעדיות וכל הרעש מסביב.
הנה נגעת בנקודה משמעותית - בלעדיות. נתח לי את הרעה החולה הזאת במשקפיים אקדמיים.
אחד התיסכולים הגדולים שלי הוא שלפני עשור, במסגרת מחקר של האיחוד האירופי, כתבתי עם שני עמיתיי מולי בנטמן ועודד ג'קמן ספרון שנקרא "המדריך לתקשורת במצבי חירום" עבור גופים ציבוריים בישראל ובעולם. שוחחנו עם מיטב המוחות בארץ ובחו"ל, קראנו את מיטב החומרים, וזיקקנו מתוך כל זה מדריך מקצועי. איך בוחרים דובר למשבר, איך מתכוננים לטיפול באוכלוסיות של מיעוטים, איך מתנהלים. מתסכל אותי לראות עד כמה לא הועלנו בפועל.
המדריך הזה אומר בפירוש, שעם פרוץ המשבר נפסקים כללי המשחק התקשורתיים הרגילים. במקום משחקי תחרות ובלעדיות עוברים לתדרוכים קבוצתיים אחידים, ומשיבים בכנות, ביושר ובלי יח"צנות על כל שאלה.
לא מזמן פורסם שגם למשרד הבריאות היתה תכנית מגירה להתמודדות עם מגיפות. גם היא נשארה במגירה. אולי זה גורלן של תכניות מסודרות.
חבל. עבדנו עם פיקוד העורף, ומשרד הבריאות ומערך ההסברה הלאומי ואפילו טרחנו להפיץ לכל הדוברים ולערוך השתלמויות לרשויות המקומיות ולדוברי גופי החירום בישראל.
יש לי מינוי מפתיע בשבילך. עד לסוף השאלה הזאת אתה מנכ"ל חדשות 12. מה תכנית הפעולה לימים הקרובים בהיבט העקרוני והפרקטי?
לא אתיימר להיכנס לנעליו של אבי וייס. הייתי רוצה גישה עם פחות רעש עיתונאי ויותר שירות אינפורמטיבי וסיוע בהבנה של הסוגיות הסופר-מורכבות של על הפרק. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשורה של צעדים. משיפור באינפוגרפיקה של הסיקור ועד פרוייקט שמנסה לפתוח את הראש של האפידמיולוגים ולהסביר לנו איך אפידמיולוגים חושבים ומדוע.
אני רוצה לשוחח איתך על עוד נקודה - פרשנים חיצוניים. יושבים באולפנים כבר לא מעט זמן מומחים רפואיים כפרשנים ואף אחד לא יודע מה מידת המעורבות שלהם בהיבטים אחרים שנוגעים למשבר. בייעוץ, בקשר לגופים מסוקרים, בעסקים שאולי הם מעורבים בהם בהקשר הזה. זה נראה לי בעייתי.
אחד מגדולי החוקרים בתחום העיתונות, מייקל שדסון מאוניברסיטת קולומביה, אומר שהבעיה בדמוקרטיות היא לא עודף מומחיות, אלא דווקא חוסר. עיתונות יכולה פחות ופחות לכסות סוגיות מורכבות בעזרת הידע הקיים בתוך חדר החדשות. לכן, חייבים לייבא יותר ויותר מומחיות מבחוץ. גם בצורת אורחים באולפן. זה צריך להיעשות באופן חכם, שקוף ואתי -- במיוחד לגבי מומחים שמקבלים מושב קבוע באולפן.
איך היית מנהל את זה ברמה הפרקטית?
זה מתחיל בבירור מי האורחים הקבועים, מה העיסוקים הנוספים שלהם וגילוי נאות במהדורה ובאתר. למומחים המובילים תמיד יהיו עיסוקים נוספים...
ואולי ויתור עליהם כשצריך, לא?
בהחלט כן. כדי ליצור זרימה טובה של מומחיות לתוך חדרי החדשות, חייבים להפסיק את המבט הספקני, שרואה בכל מומחה משרת אינטרסים. במקום זה צריך לפתח נהלים עם קווים ברורים: עם אלו עיסוקים נוספים אפשר לחיות, ועם אלו לא.
זה נשמע כמו דרך דיפלומטית שתוביל לפעמים לנירמול של עיוותים.
לפעמים. תזכור את הבעיה הגדולה, כפי שאמר שדסון: הבעיה היא פחות מדי מומחיות בסיקור.
בונוס: ארבע המלצות לתקופת הבידוד
שעת צעידה ביער כל ערב לפני השקיעה.
ספר - "שיבה לריימס" של דידיֶה אֵריבּוֹן, מסע התבוננות נוקב, אינטלקטואלית וריגשית, של סוציולוג צרפתי.
טלוויזיה: "הכתר". הפקה מושקעת, כתיבה מקצועית, צילום חכם ומרגש.
שני קורסים להאזנה (בפלטפורמת אדקס edX): "American Capitalism: A History" (של אוניברסיטת קורנל) וקורס מרתק של הארווארד שאני כעת באמצעו על העבר, ההווה והעתיד של ערים: "CitiesX: The Past, Present and Future of Urban Life".
אתר "אלכסון". כולל "זיקוקים", המדור של דפנה לוי לתופיני רשת.