ליאת בר סתו היא עיתונאית ב-mako ועורכת מדור נשים, חברת מערכת "משכן לילה" בערוץ הכנסת. לשעבר כתבת במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות".

אז איך מביאים אנשים לאינטרנט בימים בהם הטלוויזיה חזרה להיות מוקד העניין המרכזי?

זו הסתכלות טיפה פשטנית האמת. ההפרדה הזו בין האינטרנט והטלוויזיה - אלו מדיומים שהיום משלימים אחד את השני. אנשים צורכים את הטלוויזיה שלהם באינטרנט ואת האינטרנט שלהם מול הטלוויזיה דרך הסמארטפון ובמהלך היום. לא רק שלא זיהינו ירידה בטראפיק מאז משבר הקורונה - להיפך! הטראפיק באתר רק עולה מיום ליום.

אבל אולי אנחנו מדברים על ציבורים שונים? אולי אנחנו מדברים על צרכים שונים ותכנים שונים.

לא בהכרח וזו הסתכלות קצת פשטנית. אתרי החדשות מספקים פיד ניוז רציף והטלוויזיה גם תוכן לפי דרישה. המדיומים היום זה לא מה שלמדנו שהם בקורס מבוא לתקשורת המונים :)

אז תני לי את התמהיל שאליו אתם מכוונים עכשיו, בכלל ובערוץ שאת עורכת.

הקהל של mako הוא קהל מאוד רחב יחסית ומגוון. אני יכולה לדבר בעיקר לגבי הערוץ שלי: מאז שהתחיל משבר הקורונה אנחנו מנסות, לצד העבודה השוטפת והתכנים ה"רגילים" להביא את הזוויות הייחודיות שלנו - הזוויות החברתיות, הנשיות, הפמיניסטיות של המשבר הזה. להאיר את המקומות שבדרך כלל לא מוארים ופחות זוכים ליחס במיינסטרים. היינו הראשונות בישראל לדבר על העלייה באלימות בבית סביב משבר הקורונה, על כך שהפגיעה בנשים בשוק העבודה חמורה יותר, על מה שקורה בעקבות המשבר בארגוני סיוע לאוכלוסיות קצה (בני נוער חסרי בית, קהילות של מכורים ודרי רחוב, מה קורה בתעשיית המין סביב הקורונה וכו').

אני מאוד שמחה וגאה להגיד שלא רק שהצלחנו והצפנו נושאים שאחרי זה זכו להדהודים, פולואפים וסיקורים גם בכלי תקשורת אחרים - אלא שקיבלנו לאורך כל הדרך רוח גבית אדירה מהעורכים של האתר שאפשרו לנו לגעת בנושאים האלה הרבה לפני שמישהו חשב עליהם בכלל

ואלו נושאים שמעניינים את הקוראים? או שאתם רואים את רוב הכניסות דווקא לאייטמים רכים יותר של סיפור בהמשכים על חוויות מהבידוד. 

בטח שרואה! זה לא עומד בסתירה. אפשר וצריך לדעת לשלב ולגוון בין תוכן שהוא יותר קליל (כמו השת"פ שעשינו עם הוצאת יהלומים, עליו אתה מדבר) ועוזר לאנשים להעביר את הזמן בסגר לבין הצפה של תכנים חשובים, חדשותיים וחברתיים יותר. אנחנו אתר תוכן וחדשות מגוון וכמו שיש מקום לכל מיני ערוצים כך יש מקום לכל מיני תכנים. ממש כמו שבמהדורה אתה תראה מגוון של ז'אנרים של כתבות - זה אף פעם לא שעה בלי הפסקה של הארד קוור ניוז. תמיד יהיה לך את הצבע בסוף. והקוראים נכנסים למה שמעניין.

השאלה היא אם המצב הזה לא מגלם מעט תסכול בתוכו גם כן. את כותבת ומעלה לסדר היום נושאים חשובים שמצריכים מחשבה וטיפול ובסוף, רוב הקוראים מחפשים לקרוא משהו אחר. ובינינו - גם המהדורות נותנות לעיתים בזמן האחרון הרגשה שעיקרן עוסק בחדשות טובות ובזוויות רכות והיתה ביקורת כזו גם לגבי העיתונות הכתובה בשבוע שעבר.

זו הנחת מוצא אבל שהיא לא נכונה. יש תמהיל - גם וגם, האחד לא יכול לחיות בלי השני. הרך מזין את הקשה והפוך. אף אחד לא יכול ולא רוצה, בטח שלא בזמן כזה, לצרוך כל הזמן רק ניוז הארד קור או רק תוכן קליל. הסוד הוא לדעת לשלב בין השניים וליצור תמהיל שיהיה מגוון ומעניין, ככה שהקורא יקבל את כל מה שהוא רוצה אצלך באתר ולא יברח לאתרים אחרים. ובזה mako מאוד מאוד מוצלחים :)

בתחרות ביניכם לבין ynet, היה נדמה שאתם רודפים אחריהם עד לאחרונה - ואז הגיעה N12 . זה גיים צ'יינג'ר?

כן, ברור.

כלומר? ואיך הסימביוזה של N12 עם mako מתרחשת?

קיים שיתוף פעולה מאוד יפה בין המערכות כאשר mako זו יותר הזרוע המגאזינית של קשת ו-N12 החדשותית. התוצר הסופי כקבוצה יוצא מאוד מגוון ומספק לגולשים. מוצר חדשות ותוכן בהיקף ומגוון שלדעתי אין שני לו בישראל.

מאז המיזוג של רשת ועשר, חברת החדשות וקשת על כל אגפיה קרובים מתמיד. זה מורגש גם על המסך. זה מורגש גם מאחורי הקלעים?

כן, כאמור, אנחנו עובדים כקבוצה.

אם נעבור לזוית האישית, איך הפכה הקורונה את השגרה העיתונאית האישית שלך?

וואי. דבר ראשון היא ניטרלה אלמנט סופר קריטי וזה השטח. אין לצאת לשטח, אין לפגוש אנשים, מקורות, מרואיינים. הכל צריך להיעשות בטלפון מהבית. תוסיף על זה את העובדה שיש לי תינוקת בת 8 חודשים בבית וגם בן זוגי עובד - זה ג'אגלינג לא פשוט בכלל. חסרה גם, כמובן, האינטראקציה במערכת. אני עובדת באופן ספייס עם אנשים מקסימים ועיתונאים מעולים שהקשר איתם לאורך היום גם מפרה וגם נעים וזה מאוד לא פשוט לעבוד לבד. זה בעיקר ברמה האישית - אבל ברמה העיתונאית היעדר השטח הוא החלק הכי קשה מבחינתי.

אין תחליף לשטח?

אין תחליף לשטח.

אבל היום יש זום. 

יש דברים שגם מיליון שיחות טלפון וזום לא יביאו ורק פגישות פנים אל פנים ולהגיע פיזית למקומות יצליחו להביא.

אני זוכר עיתונאים שכבר לפני חצי יובל לא קמו מהכיסא שלהם במערכת ורק הטלפון חיבר אותם לעולם. 

אני חושבת שזה חסר.. אין מה לעשות, עיתונאות, בעיקר מהסוג שאני עושה שהיא חברתית יותר, חייבת את השטח ואת הפנים אל פנים.

לסיום אולי תתני לי את רשימת שלושת הנושאים הכי בוערים לסיקור, שלא מסוקרים כרגע.

אני חושבת שיש יותר מדי דגש על הפן הרפואי של המשבר.

ופחות על אילו היבטים אחרים?

כל משבר הקורונה, בעיניי, יותר מרפואי הוא חברתי וכלכלי - ואני חושבת שחייבים חייבים חייבים לשים שם את הזרקור הרבה יותר. גם מה שעושים זה לא מספיק.

מה באופן ספציפי? קצבאות? מהגרים? ביטוח לאומי? עסקים קטנים?

הכל.  בסופו של דבר זה מה שמעסיק את רוב הציבור, ובצדק, אחרי שהקורונה תחלוף נישאר פה עם אחוזי אבטלה מטורללים. ביטוח לאומי שהוא גם ככה מוסד בקריסה - הוא יעמוד בזה בכלל?

אז איך משכנעים את העורכים בכלי התקשורת המובילים להחליף דיסקט?

אני יודעת שאצלנו כבר עשו את ההחלפה הזו והולכים לכיוון הזה ולראייה הסטטיסטיקות בכניסה לאתר שלא מונות רק חולים ומתים אלא גם מובטלים וימים להשבתת המשק, אבל אני באופן כללי חושבת שכלי תקשורת בישראל צריכים להיות פחות פחדנים - לקחת סיכון ולהרשות לעצמם לדבר גם על דברים שבאופן מסורתי נחשבים לפחות "סקסיים". הקהל שלנו לא מטומטם, הוא לא צריך שיאכילו אותו בכפית. מותר וצריך לאתגר אותו.

אצלנו היום, לדוגמה, במשך חצי יום הכתבה הראשית באתר היתה על נשים חרדיות, בהריון ולידה, שסובלות מיחס מפלה בבתי חולים וקופות החולים מאז שפרץ המשבר.

אני בהחלט חושב שאת צודקת אבל מנהלי כלי התקשורת חושבים ששנינו טועים. 

אני רואה את זה בטראפיק. אחת הכתבות הכי מקליקות שלי אי פעם היתה על היעדר מענה לנשים מבקשות מקלט נפגעות אלימות ואלימות מינית. וחבל. כי כמו שראית בדוגמה שהבאתי - כשהכתבה טובה, חשובה ומעניינת אנשים יקראו אותה. אצלנו לוקחים סיכונים וזה משתלם.

מבטיח לשלוח לינק לראיון לאורי רוזן. 

הוא אחלה אורי :)

בונוס: ארבע המלצות לתקופת הבידוד

שני ספרים: "על מקום הימצאה" של חברתי המוכשרת תמר קפלנסקי ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ'. ושתי סדרות: "בשבילי אתם מתים" ו"אמהות עובדות" את שתיהן אפשר למצוא בנטפליקס הקרוב לביתכם